The Euro-Mediterranean Institute for Inter-Civilization Dialog (EMID) proposes to promote cultural and religious dialogue between Mediterranean civilisations ; to establish a network of specialists in inter-Mediterranean dialogue ; to encourage Euro-Mediterranean creativity ; to encourage exchange between Mediterranean societies ; to work to achieve Mediterranean conviviality ; to advise charitable organisations working around the Mediterranean and provide the support necessary to achieve their original projects.
אהבת טנג'יר
About the Book
בין השנים 1923–1956 הייתה העיר טנג'יר מובלעת בין-לאומית בתוך מובלעת ספרדית, שהייתה בעצמה מובלעת בתוך קולוניה צרפתית. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק בגלל עברה המופקר. עם אירופה מולה ואפריקה מאחוריה, קרועה בין פרחי ההיפּים לרעלה האסלאמית, היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. עיר של תסיסוֹת שסירבו לגווע, של פיתויים שקריאות המואזינים לא דיכאו, של בתי כנסת שנָדַמו בהדרגה, של סתירות בלתי פתורות. עיר כל ההשראות, ההתנסויות, ההבטחות. פרדס כל האהבות האבודות. בית קברות של שברי מיתוסים. זרים חיפשו בה את האשליה האמנותית שתוציא את חייהם משגרת אפרוריותם, והיא סיפקה אותה למכביר. כל כותב היה לסופר, כל חורז למשורר, כל צובע לצייר, כל מנגן למלחין. עיר מקלט לאנשים מבוזבזים שחיפשו תהילה באמנות.
עם הנשים שנקרו בחייו, המספֵּר חוזר ללא הרף לטנג'יר לפגישות עם רשל, המחזיקה את חנות הספרים האגדית של העיר. הוא מקבל ממנה את פרשנותה ואת רכילותה, והם מתייחדים בדרכם עם זכרוֹ של דניאל ועם אהבתו שלא מומשה: "אני מניחה שבאחוזותיה העתיקות של טנג'יר", אומרת רשל, "חבויים מאות אם לא אלפי כתבים. רומנים, תסריטים, שירים, מחזות. לעיר נועד עתיד מזהיר כבירת העולם."
From the book
בפעם האחרונה הוא לא נראה לי מודאג במיוחד. כאילו שהכול מאחוריו והוא סופר את הימים לשחרורו. ירדנו לדשאים שבחזית בית החולים, ודניאל בהה בעלים והקשיב לציפורים. הוא שִחזר את התבהלה שאחזה ברופאים ברגע שהתגלה שמדובר בהתקף לב. על אף גילו הצעיר, למרות החיוך שעל פניו. אחרי שלוש שעות של המתנה בחדר המיון הם נכנסו לפניקה. רצו עם המיטה בפרוזדור, פינו את המעלית, הובילו אותו לטיפול נמרץ, הכניסו לו צינור בצוואר. הוא הרגיש שהוא שוקע באותה תהום קטיפתית שלא הפסיקה לחזור אליו בחלומותיו, והרופאים החזירו אותו רגע לפני שהוא נגע בתחתית. הוא נשאר ביחידה שלושה ימים, ואחרי צנתור עבר למחלקה פנימית להשגחה. בראשית שנות השמונים, חולים שלקו בליבם שהו תקופה ארוכה בבית החולים, ובחדרים היו שש עד שמונה מיטות.