מבוי משיחי / אמי בוגנים

About the Book

"מבוי משיחי" בוחן את מצב העם היהודי הקרוע, למרות הישגיה של מדינת ישראל, בין דגם תיאולוגי-ריבוני ובין הדגם התיאולוגי-גלותי תפוצתי שמהווה לדעת הוגים וחוקרים רבים את תרומתה המדינית המקורית ביותר של היהדות. המחבר סוקר את ספרות חז"ל וספרות גדולי ההוגים של המאה ה 20- ומציע השגות הסותרות את הקריאה הציונית של תולדות עם ישראל. מעבר לספר הגות, מדובר בניתוח חריג של סוגיות העומדות מאחורי תלאותיו, ויכוחיו ואתגריו של ישראל, הן בתור מדינה הן בתור עם.

From the book

כל אחד מאתנו ניחן בתרבות שהורישו לו אבותיו, לעתים הוא מקיים אותה, לעתים מחליפה בתרבות אחרת, טובה או גרועה יותר. איננו יודעים לשרטט את דיוקן התרבות היהודית שלבשה ופשטה צורה לאורך הדורות בסביבות השונות. איננו יודעים לומר מה היא אמנות יהודית ומה היא הגות יהודית. אומנם תרבות יהודית מטפחת יחס מיוחד לשפה העברית, כשפת קודש ותפילה, שפת דיבור ותקשורת, שפת אבות, שפת יצירה וכולי, אולם היא מצאה ביטוי גם בשפות יהודיות אחרות — יידיש, לדינו, חטיקייה — ומוצאת ביטוי בשפות העולם כאנגלית, צרפתית, גרמנית, ערבית, ספרדית וכולי. הנרטיב היהודי מורכב מזיכרונות מכוננים שהשתמרו: עבדות ויציאת מצרים; מעמד הר סיני; גלות בבל, אצירת כתבי הקודש וניסוח יהדות מונחית געגועים; מרד החשמונאים וחידוש הריבונות הכוהנית; חורבן בית שני, חורבן ירושלים וניסוח יהדות יבנה; פריחת יהדות ספרד וגירוש יהודיה ועוד. מדובר באירועים שנוצקו, עם השנים, אל תוך הלוח העברי המחנך, בדרכו הסבילה והפעילה כאחד, להתייחדות עם דורות העבר.
יהודי מפלס את דרכו בכתובים ובפרשנות חז"ל. לא כולם מגיעים לאותה משמעות ולאותם מעשים אך כולם קשובים לקול השם. בפרפראזה על דברי גתה, ”איש איש יווני יהיה כדרכו, אבל יווני יהיה“, אפשר לומר: ”איש איש יהודי יהיה בדרכו, אבל יהודי יהיה“. אם רואים באלוהים — ושמו לעת עתה לא חשוב — את המילה הראשונה והאחרונה של ה”משמעות הרעועה“ שאתה שׂר האדם מיום היוולדו עד יום מותו — ישראל יהיה כל מי שמונה את עצמו עם ישראל. כל השאר אינו חשוב, לא בעיני האדם השׂר עם האל ועוד פחות לאל עצמו, שלא לדבר על המוסדות הדתיים למיניהם. בעמודים אלה מקופלת תפיסה של אדם המתרועע עם בוראו מיום היוולדו עד יום מותו ומקבל את השראתו מדברי חז"ל. אני תקווה שהיהדות המוצגת בהם חורגת מגבולותיה ההיסטוריים של היהדות כפי שהיא רווחה לפני שני האירועים המכוננים את הווייתה העכשווית, קרי השואה והשלכותיה על התרבות האנושית בכלל ועל היהדות בפרט, והקמת מדינת ישראל והשיבוש שהיא מכניסה בחלוקת הקלפים התאולוגיים-מדיניים של האנושות בכלל ושל העם היהודי בפרט. בכוחם של אירועים אלה להרפות את ידי התאולוגים הנחושים והמוכשרים ביותר. אולם הם, ורק הם, יכולים להמריץ תאולוגיה חדשה שתדבר ליהודי ולנוצרי, למוסלמי ולבודהיסטי. האדם המפוכח אינו יכול להסתפק יותר לא בתאולוגיה של הדחקה ושל הונאה עצמית, המצדיקה את האל בכל מחיר, ”כי נפלאות דרכי ה'“, ולא בתאולוגיה של דחיה, הדוחה את השכר והעונש לעולמות אחרים.