פרשת כי תצא

30 Aug 2017 פרשת כי תצא
Posted by Author אמי בוגנים

אם נתעלם מהנסיבות ומהזמנים, כי תצא פותחת בפרשיית אהבים שמתרחשת בהמולת המלחמה: "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ-וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ יא. וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה יב. וַהֲבֵאתָהּ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; וְגִלְּחָה, אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה, אֶת-צִפָּרְנֶיהָ יג. וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים; וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה" (דברים כא, י-יג). חז"ל היו צריכים לפוגג את הנינוח הרומנטי העולה מקטע זה.  אומנם ר' אליעזר בן הורקנוס מבליט את הצד ההומני של הלוחמים, אבל ר' עקיבא רואה בו צעד נוסף להרחקת ישראל מאומות העולם (ראה יבמות מח, ב). גדול התנאים היה אדם פרדוקסאלי. הוא הרבה בקשרים עם רומאים ופסל כל קשר בין ישראל לאומות. הוא התרועע עם נשים נוכריות ופסל כל קשר בין איש מישראל לאישה נוכרייה. הוא העלה את לימוד התורה לשיאים רומנטיים מסחררים והפקיר את רחל שהאיצה בו ללמוד לעוניה ולעליבות זקנתה. הוא פירק והרכיב את הכתוב כאוות נפשו והפיח בתורה שבעל פה תעוזה שהצילה את התורה מהתאבנותה. הוא יצא מהפרדס בשלום רק כדי להסתבך בהרפתקה משיחית מהצורבות והמדממות ביותר. הוא נמנה עם עשרת הרוגי המלכות ונפח את נשמתו בעודו קורא קריאת שמע. עקיבא היה דמות הרבה יותר גדולה מר' עקיבא – אנו חבים לו כנראה את ספרי קהלת ואיוב, לבטח את שיר השירים. מיותר לציין שספרים אלה לא היו נכנסים היום לקנון המקראי – לא בקרב אדמו"רי בני ברק ולא בקרב רבני הבית היהודי.

כל מי שרגיש ליופי ולקישוטיו לא יתהה כלל על הטיפול בציפורניים ובשיער של השבויה לפני ההתייחדות איתה. אבל האדרת התורה מחייבת את הפרשנים המסורתיים לגזור קטע זה לגזרים. אפילו ניכרת הסכמה נדירה ביניהם: רש"י, ראב"ע ורמב"ן סבורים (על-פי ספרי דברים רי"ב): "תגדלם (=את ציפורניה) כדי שתתנוול." כנ"ל עם גילוח השיער שפרשנים ראו בו מנהג... אבלות. כנ"ל עם "שמלת שביה" שאחדים ראו בה בגדי אסירה ואחרים בגדי זונה-קדשה שהיא לבשה כדי לפתות את שוביה לעבודה זרה: "לפי שהם נאים; שהגויים – בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם" (רש"י על דברים כא, יד). חודש הוא פרק זמן נחוץ כדי להיטהר, להתאבל, להתגייר... לבדוק אם השבויה הרה או לא. בכל מקרה היא איננה קרבן אלא... מפתה מלחמתית שניסתה להפיל גיבורי ישראל בקסמיה האליליים. פשוט מכשירים את המרתה והפיכתה לאישה מותרת. ההלכה מורה על הסרת אביזרי החן של האישה "כדי שתתגנה בעיניו ותהיה עמו בבית, נכנס ורואה אותה, יוצא ורואה אותה כדי שיקוץ בה" (רמב"ם, הלכות מלכים ח:ה). אם להתבסס על הפרשנים המסורתיים הקטע הזה בא להגן על השבויה ולבצר את מעמדה ההלכתי. אסור לבוא עליה כמנהג הגויים, צריך לשאת אותה כדת משה וישראל. אף שלפי הרמב"ם מותר לאיש מלחמה השובה נוכרייה לבוא עליה בשדה המערכה עוד בהיותה גויה, בהסתייגות... מתחשבת: "וכן בועל אישה בגיותה אם תקפו יצרו אבל לא יבעלנה וילך לו אלא מכניסה לתוך ביתו שנאמר וראית בשביה אשת יפת תואר, ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שישאנה" (הלכות מלכים ח:ב). הוקעת היופי נעשתה לשקר האסתטי אצל רוב פרשני היהדות.

*

היחס המאיר פנים יחסית לשבויה יפת תואר מתנגש במצווה לנהל מלחמת חורמה בעמלק: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם יח. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ-וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים יט. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ-תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח"(דברים כה, יז-יט). לעיתים קרובות עולה השאלה מה כבר עשה עמלק שנצטווינו למחות את זכרו – ללא חמלה וללא פשרה. צו זה הוא קיצוני בהשוואה לכל הציוויים המוטלים על ישראל ביחסיו לעמים אחרים, למרות שמבחינת אילן היוחסין עמלק הוא מצאצאיו של אדום (ראה בראשית לו, יב), הנחשב לא פחות מאח:  "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ, יד). הרי במקביל אנחנו גם מצווים: " לֹא-תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא; לֹא-תְתַעֵב מִצְרִי, כִּי-גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג, ח). אם חז"ל – וגם התוראי – ריככו את הצו המורה על החרמת שבעת עממי כנען – היה אפשר לשעבדם, להגלותם ואף לגיירם – החרם על עמלק נותר בעינו והוא חוזר בכפייתיות האומרת דרשני. כבר בתום המלחמה נגד עמלק ברפידים, האל מחרים אותו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי. וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות יז, יד-טז). עמלק התנפל על ישראל, מנע ממנו מלהיכנס לארץ, שיבש את תוכניות משה, גזר עליו לא פחות מאשר ארבעים שנות נדידה במדבר. בעקבות חטא המרגלים נפלה גזירת המדבר –  "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם" (במדבר יד, כט) – ועמלק הוא שהחל ל... הגשים אותה: "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד-הַחָרְמָה" (במדבר יד, מה). מלחמות עמלק נחרטו כטראומה לאומית בזיכרון הקולקטיבי ועמלק נעשה לאב-טיפוס של אויב אכזר, שהוא גם אויבו של האל. בימינו הנטייה היא לראות ב"עמלק" סמל לכל עַם שרודף יהודים. הרב סולובייצ'יק כותב בשנות ה-50 של המאה ה-20: "אמרתי בשם אבא מרי ז"ל, כי פרשת 'מלחמה לה' בעמלק מדור דור' אינה מוגבלת בחלותה הציבורית כמלחמת מצווה לגזע מסוים, אלא כוללת חובת-התקוממות נגד כל אומה או קבוצה החדורה שיגעון של שנאה, והמכוונת את משטמתה כלפי כנסת ישראל. כשאומה חורתת על דגלה 'לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד' (תהילים פג, ה) היא הופכת לעמלק. בשנות השלושים והארבעים מלאו תפקיד זה הנאצים והיטלר בראשם."

*

'כי תצא' משופעת בנושאים ובמצוות. מעקה לגג, השבת אבדה, חילופי בגדים, איסור כלאיים ושעטנז, הוכחת הבתולים והפרת הבתולים... משכבי בגידה. שילוח הקן השערורייתי מכל הבחינות. פרשת הממזר, דיני ייבום, איסור זנות, גניבה, הלנת שכר, נשך, אבות ובנים ועוד. הפרשת המגרה ביותר את הסקרנות היא דווקא בן סורר ומורה: "כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ, בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה-אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ; וְיִסְּרוּ אֹתוֹ, וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם יט. וְתָפְשׂוּ בוֹ, אָבִיו וְאִמּוֹ; וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, וְאֶל-שַׁעַר מְקֹמוֹ כ. וְאָמְרוּ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה-אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקֹלֵנוּ; זוֹלֵל, וְסֹבֵא כא.  וּרְגָמֻהוּ כָּל-אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים, וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ; וְכָל-יִשְׂרָאֵל, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ" (דברים כא, יח-כא). הבן הזה סר מדרך כל בני האדם ובמקום לשעות לתורת הוריו, הוא מאמץ לו תורה משלו. חז"ל: "סורר שסרר שני פעמים: ומורה שמורה לעצמו דרך אחרת" (ספרי דברים כא). הוא גם "זולל וסובא" – "זולל" מלשון זול, מזלזל בכל דבר, "סובא" –  משתכר ללא אבחנה. הוא אפילו מרחיק לכת וגונב מאביו ומאמו. מוטב ש"ימות זכאי ואל ימות חייב" (סנהדרין א, ב). אבל הברייתא קובעת: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר" (סנהדרין א, א). ר' יהודה סובר ש"אם לא הייתה אמו שווה לאביו בקול, במראה ובקומה – אינו נעשה בן סורר ומורה." הגמרא מכבירה במקרים – אם אחד ההורים גידם, חיגר, אילם, סומא, חירש... בנם אינו בגדר בן סורר ומורה. אם אחד ההורים רוצה לקחת את הבן לבית הדין כדי להענישו וההורה האחר איננו רוצה – אינו נעשה בן סורר ומורה: "היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה, אביו אינו רוצה ואמו רוצה, אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהו שניהם רוצים. רבי יהודה אומר, אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה" (סנהדרין ח, ד).  אם הבן אכל בחבורה של מצווה או אכל מאכל איסור – אינו נעשה בן סורר ומורה ("אינו שומע בקולנו" – ולא שאינו שומע בקולו של האל).

פרשנים נוטים להטיל דופי בהורים ולנקות את הבן הסורר ושני ההורים שקולים זה לזה: לפי הספרי "סורר על דברי אביו ומורה על דברי אמו." חז"ל חושדים בשלמה המלך שהיה איכשהו בן סורר (לאנשים שכללו ספר קהלת בתנ"ך, לתפארתו לדור דור, כל פירוש מותר). הם מתחקים אחרי משמעות הפסוק הפותח את פרק לא של ספר משלי: "דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר־יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ." הם שואלים מי היה אותו "לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא" ומה כבר עולל שאמו ייסרה אותו: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מלמד שכפאתו אמו על העמוד ואמרה לו... הכול יודעים שאביך ירא שמים הוה, עכשיו יאמרו אמו גרמה לו... כל נשים של בית אביך היו נודרות יהא לי בן הגון למלכות, ואני נדרתי ואמרתי יהא לי בן זריז וממולא בתורה והגון לנביאות... אמרה לו: מה לך אצל מלכים ששותים יין ומשתכרים ואומרים למה לנו אל... מי שכל רזי עולם גלויים לו ישתה יין וישתכר? איכא דאמרי: מי שכל רוזני עולם משכימין לפתחו ישתה יין וישתכר? אמר רבי יצחק: מניין שחזר שלמה והודה לאמו, דכתיב "כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא־בִינַת אָדָם לִי." "כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ" – מנח, דכתיב (בר' ט) "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה", "וְלֹא־בִינַת אָדָם לִי" - זה אדם הראשון." מדובר ביין ולא בשמפניה ורודה.

*

לבטח חלק מהמצוות – העוסקות למשל בבתולין ובגירושין – עוד יעמדו במרכז יצירות ספרותיות ותסריטים של סדרות שלמות. העולם החרדי עוד יניב מקרבו יוצרים שימירו את תעוקות אורחות חייהם בנושאים לדרמות או לקומדיות. הפער בין חייהם המופלאים והתמוהים כאחד ובין המציאות הנרקמת מאחורי גבם או על אקרנים מחתרתיים עוד יפיח בהם השראה ויצירה. בפרשת הייבום, הדרמה היא עדיין של האלמנה מסורבת הייבום המופיעה בשערי העיר עם קריאה שמתחרה עם מיטב הרפליקות של שייקספיר ושל שילר:  "וְאִם-לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ, לָקַחַת אֶת-יְבִמְתּוֹ; וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל-הַזְּקֵנִים, וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל-לֹא אָבָה, יַבְּמִי ח. וְקָרְאוּ-לוֹ זִקְנֵי-עִירוֹ, וְדִבְּרוּ אֵלָיו; וְעָמַד וְאָמַר, לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ ט. וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו, לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו; וְעָנְתָה, וְאָמְרָה, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ, אֲשֶׁר לֹא-יִבְנֶה אֶת-בֵּית אָחִיו" (דברים כה, ז-י). למרות ריבוי הסרטים, התורה עוד מחכה לתסריטאים הראויים לה...

הוצאתו להורג של אגג, מלך העמלקים, בידי שמואל הנביא. תחריט של גוסטב דורה