September 2017

30 Sep 2017 LA CAVERNE DE FILS-DU-SERPENT

Posted in EMID Blog by Ami Bouganim

Je ne sais d'où mon père tenait son surnom de Fils-du-Serpent. Il véhiculait une légère ou accablante connotation (je n'ai jamais su), il ne s'en accommodait pas moins de lui, comme l'ensemble de ses coreligionnaires. Je ne sais ce que dénotait cette tendance à attribuer des surnoms, comme si un...

27 Sep 2017 UNE ÉCOLE VIOLETTE

Posted in EMID Blog by Ami Bouganim

Dans mes souvenirs, l'école est un cahier de poésies dictées d'une voix martiale par une maîtresse ou un maître revêtus de l'autorité du savoir et auréolés des lumières de la science. Le cahier serait soigneusement enveloppé de bleu, avec une étiquette sur laquelle seraient calligraphiés le nom, la classe et...

19 Sep 2017 פרשת האזינו

Posted in EMID Blog by אמי בוגנים

מדובר בשירתו האחרונה של משה – למרות שקשה לי לדמיין אותו שר ומנחיל את שירתו. מדובר ביומו האחרון למרות שקשה לי לחשוב שהוא מת בעודו עירני או כפי שנאמר: "וּמֹשֶׁה, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה--בְּמֹתוֹ; לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה" (דברים לד, ז). זהו ההמנון הכללי (על לשון הקדיש הכללי) שנועל מסכת יחסים מופלאה ומאלפת, משובשת ומשברית, בין אל שחיפש לו עם ומצא לו נביא בשיעור קומה כזה שהטביע את תכונות האופי שלו באל שדבק בו – נוקשות, הפכפכות, נחישות, קנאות, נקמנות, אצילות... ומה שהיינו מכנים היום כפייתיות. יכול להיות שמשה לא חיבר את השירה, אבל היא תפורה על מידותיו. האזינו היא יותר משירה, היא תמצית דמותו של ישראל גם אם לא מוזכרות בה לא גלות ולא גאולה. היא לא לירית ולא אפית – היא נבואית, על קללותיה וברכותיה. פרצי זעם מתחלפים בדברי הרגעה ונחמה. אהבה מוצאת ביטוי בתוכחה ותוכחה באהבה. אם כבר מדובר בהמנון אזי האזינו ראוי להיות המנון של תשובה שורשית, נוקבת, קשה, מחמירה המקפלת בתוכה את השאלה השייקספירית של היהודי: "לחזור בתשובה או לא לחזור?" המנון של "שבת שוּבה" על שם פתיחת ההפטרה בהושע: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱ‑לֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" (יד, ב). אותו הושע שמצֻווה לשאת אישה זונה שאמורה ללדת בני זנונים. אני מודה שאני לא מפסיק להשתאות בפני המטפורות שלהן נזקקים הנביאים כדי לנקות את האל ולהכביד על ישראל. אילולא כתביהם היו נכנסים לפנתיאון "כתבי הקודש" הם לבטח היו נחשבים לעוכרי... ישראל. כמנהיג שלא נרגע לרגע, משה מדבר מתוך חשש לפועלו. הוא לא מרפה מעמו, לא סומך עליו והוא כה צרוב מהצרות שהסב לו שהוא בטוח שהבגידה הגדולה במשנתו-תורתו עוד תבוא אחרי מותו: "כִּי יָדַעְתִּי, אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם; וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים--כִּי-תַעֲשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם" (דברים לא, כט). בהתחלה הוא מופיע כנביא אוניברסאלי, מעיד עליו שמיים וארץ, טל ומטר. הוא נמנע מלדבר בשם האבות והבריתות שנכרתו איתם, בשם הניסים והנפלאות במצרים ובמדבר, בשם התגלות הר סיני או התגלות קדש ברנע אלא בשם אל המבטיח להיות מה שמצפים ממנו – באמת – להיות: "ג כִּי שֵׁם יְהוָה, אֶקְרָא: הָבוּ גֹדֶל, לֵאלֹהֵינוּ. ד הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלו, כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (לב, ג-ד). אבל מהר מאוד משה חוזר לסורו ואינו נרתע מביטויים קיצוניים כדי להבליט שהאל יחיד ואין בלתו. אנחנו נותרים עם כושר הענישה שלו כהוכחה הכמעט בלבדית ליחידותו. מזגו ההפכפך של אל אוהב-שונא, מקרב-מרחיק, מגלה-משיב, שכה שרוי במאבק איתנים נגד אלים זרים עד שאינו סובל כל אל אחר, מתגלה בפרצי הבוטות של משה – ועוד יתגלה בגורל ההפכפך של ישראל. משה אינו מסתיר את סלידתו – האריסטוקרטית מצרית? – מ"עם נבל ולא חכם". אפילו ברגעים אלה משה מנבא "נפלאות" לעמו – כה נוראיות עד שלפעמים איני מבין איך בני ישראל לא בעטו בו ובאל שלו. בשורה התחתונה, אחרי כל השיפוצים הפרשניים, מדובר בשירה שערורייתית מפי אל שערורייתי שבגלל שאינו בטוח בעצמו אינו בוטח בעמו. הוא לא מפסיק לעבור מהאדרת עצמו וטובו להוקעת עמו ורשעותו. עוונות מוטחים בישראל לשווא כדי להצדיק מראש את הפרעות בהם ולהאיץ בהם לכפר עליהן בתקווה שהאל יאות לחשוף את פניו המוסתרים תמיד... ישראל הוא עם תחת אזהרה אלוהית תמידית – מחיר בחירתו: "אין עונשין אלא אם כן מזהירין." לפעמים אני מבין לרוחם של החרדים שמבכרים את לימוד התלמוד על פני התורה ומתגלגל מצחוק מפירושיהם של חילוניים שאימצו ללא לבטים את המלצת בן גוריון להתכסות בתנ"ך – כאשר הוא עצמו היה בודהיסטי יותר ממונותאיסטי ואורחות חייו היו של נזיר בודהיסטי יותר מאשר נזיר ישיבתי... אריקסון, תלמידו של פרויד, הציע ביוגרפיות של לותר, הרפורמטור הגדול ביותר של הנצרות, ושל מהטמה גנדי, משחרר הודו מעולה הקולוניאלי של בריטניה. אצל שניהם הוא מבחין במה שהוא מכנה "דחיית מורטוריום", כלומר רתיעה מלהיכנס לחיים בוגרים והשתהות בגיל ההתבגרות. מנהיגותם ניזונה מתסיסת נעורים מתמדת. לעומתם משה זכה לטיפול מפי... פרויד בעצמו. אם להתבסס על המאמרים שהקדיש לו, דמותו הורכבה משתי דמויות. מצד אחד, איש מצרי, יורשו הרוחני של אחנתון, עובד האל אטון, או לכל הפחות חסיד אדוק שלו, מונותיאיסט מוסרי קיצוני הרואה בצדק ובאמת את הפולחן העילאי ביותר; מצד שני, כהן מדייני, חסיד של יהוה, אל געשני, יורשו של יתרו, רגיש לרחשי הלב הדתיים העממיים. פרויד – שנזקק תמיד לרצח בהסבריו האונטוגנטיים לא פחות מביוגרפיים – טוען שמשה הראשון מצא את מותו באחת ההתקוממויות נגדו או שנרצח על-ידי אויביו. מכל מקום משה המקראי הורכב משתי הדמויות עם נטייה בולטת, בלחץ הנביאים, למשה הראשון. מה שפרויד לא ראה או הדגיש זאת העובדה שהוא היה ילד מאומץ וככזה חיפש את שורשיו בלי שהצליח לטעת אותם. לולא הסתבך במאבקי הירושה בחצר פרעה, ספק אם היה מחפש את עצמו אצל העברים. אלמלא אלה התנכרו אליו ואפילו התנכלו לו, ספק אם היה גולה למדין. אם בני ישראל לא היו מערערים על סמכותו האלוהית, ספק אם היה נודד איתם ארבעים שנה במדבר. אני נוטה לחשוב שחיפוש שורשים בקרב ילדים מאומצים מעבה את חיפוש האל או דוחף להתנערות מכל אל: שורשיו יהיו איפה שתתגלה לו האמת אם כלל תתגלה לו ולא תישאר בגדר פקפוק, יהיה אשר יהיה. משה מת עם מועקותיו ועם כאבי שורשים חשופים שאת תזזיתם מרגישים עד עצם היום הזה. * פרשנות התורה, בקרב כל הזרמים ביהדות, נובעת מפיות שורדים. עמדנו בתלאות ההיסטוריה, ניצלנו מהרדיפות הנוראיות ביותר, עמדנו אפילו בנבואות הענישה של אל כביכול-כל-יכול שלא הרפה ולא הפסיק להסתיר פניו (ולא היה איום שהוא לא הניף ולא קיים ולא הייתה הבטחה שלא... התרוששה). במשך אלפיים שנה, הפרשנות היהודית כולה הונחתה על-ידי עקרונות ספורים שמצאו ביטוי גם באורחות החיים הפולחניים וההלכתיים: צידוק הדין בכל מקרה וכניעה לאל קנאי שאינו מרפה מעמו ואינו סולח לו לפי: "הַלְה' תִּגְמְלוּ-זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ " (שם, ו); האדרת האל ואשרור בחירתו על-ידי חוטאי ונידחי עולם לפי: "שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל" (שם, ה); שורדים-מנחמים שהתייחסו אל התורה כאל משנה נבואית שסופה להתגשם במלואה. הפרשנות הרבנית קיבלה תפנית קלה עם הקמת מדינת ישראל ושגשוגה היחסי והיא מונחית על-ידי אותם עקרונות בשינויים קטנים אך משמעותיים. צידוק הדין ופיאור בחירת האל בוקעים מפיות נידחי עולם שנעשו למנצחי עולם, ואילו התייחסות לתורה הינה למשנה נבואית שמתגשמת במלואה מול עיניהם של אותם שורדים שהפכו למנצחים. נפרעים בהדרגה מפרדיגמה הרמנויטית גלותית בתר חז"לית ונכנסים בהדרגה לפרדיגמה ריבונית: אנחנו עוד עומדים בתקופת דמדומים של מעבר מפרדיגמה אחת לשנייה, ואף שמוקדם לצפות את העתיד, נראה לי שהדיאלקטיקה המאפיינת את היהדות תמשיך להניע את תולדות ישראל, קרי התגלות-הסתרת פנים-התגלות, גלות-גאולה-גלות, קללה-ברכה-קללה, עונש-הבטחה-נחמה... לקריאות הצהלה שבפינו בעשורים האחרונים מתגנבות נימות של חילול זכר הקורבנות שהשארנו כשובל של קידוש השם במסלולי הייסורים של הישרדותנו – ולא מדובר רק בקורבנות השואה. ולטר בנימין קבל על כך שההיסטוריה נכתבת על-ידי מנצחים וניסה להתוות חלופה כדי לשכתבה מנקודת הראות של המנוצחים. אני מניח שהשאלה היהודית עמדה לנגד עיניו אבל לא רק היא. אנחנו לא מנוצחים באמת, אנחנו שורדים ניצולים מוכחים ואפילו מוצלחים. איני יודע מה תניב הפרדיגמה החדשה אבל פתוחות בפניה שתי אפשרויות: לדלג על הפרשנות הרבנית הבתר חז"לית הלוקה באתנוצנטריות מבעיתה למדי ולחדש את הדיונים עם חז"ל לאור המצב התיאולוגי-פוליטי החדש של ישראל, או להיתלות ביצירה הפרשנית של אלפיים שנות גלות שבה ניכרת נסיגה דוגמטית שמצאה ביטוי בכל מיני תורות אפלות, הן הגותית הן קבלתית, ושולחנות סדום הלכתיים. לא בכדי הפרשנות שקעה בקבלה שהעפילה על ההגות הרציונאלית היהודית. רק תורת הסוד, שחושפת כביכול רזין דרזין, יכלה לרדת לשורשי הקיום היהודי ובעיקר להמציאם. היא טומנת בחובה סודות השמורים רק לאנשי עליה, שאיני נמנה עמם. מכשפי היהדות מצטיינים במשנה בלתי מובנת בעליל שקוברת את השאלות המעיקות ביותר על הקיום היהודי בקוסמוגוניות מופלאות ומפגרות כאחד. הקבלה היא תורת המעמקים התיאולוגיים שאליהם שוקעת מועקת היהודים הנידחים, מנודים, דחויים... ניצולים – ולמרות זאת נבחרים – בבואם לתהות על פשר הפקרתם על-ידי האל שבחר בהם. חז"ל מפרשים את המקרא בווירטואוזיות של דבורה שמלקטת צוף מכל מיני פרחים שונים ומשונים, רחוקים זה מזה, ומייצרת ממנו דבש. הם לא נותנים לפרח לחמוק מהם ועבורם כל אות בתורה, כל שיבוש, כל חזרה, כל דמיון הם בגדר פרחים. מדרשם יכול להיות רק סוראליסטי ולהניב סיפורים על-טבעיים שבהם מככבים אלים, מלאכים ונביאים. כי הוא עוסק במציאות שהתמוה בה רב על הברור. כי הוא מנסה ליישב את הבלתי מתיישב ולהצדיק את הבלתי מוצדק. כי הוא רואה כשליחותו העיקרית את העמידה לצד האל, יהיה אשר יהיה, מתוך חיפוש נסיבות מקלות למעשיו. שום דבר אינו ברור, שום דבר אינו קבוע, שום דבר אינו תם ונשלם. אם לחז"ל הייתה תיאולוגיה היא הייתה תיאולוגיה של התיקו. לצערי אנחנו שרויים בתיאולוגיה כוחנית של הבלבול... איור: פיליפ דה וור.