פרשת ואתחנן

מאמציהם של חז"ל להציל את הכתוב ראויים לכל שבח. הם לא משנים אותו, הם מפרקים אותו ומרכיבים אותו מחדש. הם לא תמימים, הם מתוחכמים ואפילו ממולחים. יותר מדרידה – שלא תמיד ידע את הכתוב – ויותר מלווינס שהחשיב את עצמו לפילון חדש המפעיל את כישוריו הפרשניים על... חז"ל. לפחות הם לא משלים את עצמם. לא על מעמדו הקוסמוגוני של האל ולא על כישרונו הספרותי או על חשיבות פרשנותם. הם לא צריכים לסרסו, הוא מספיק מסורס גם ככה; הם ניגשים לשיבושי המקרא כאל אתגרים האומרים דרשני. שום פרשנות אינה מפריעה לי – לא הפשטנית, לא החז"לית, לא הקבלית ולא הפילוסופית – כל עוד היא לא מחשיבה את עצמה ליותר מאשר יצירה פואטית, שעשוע אינטלקטואלי או הטפה דתית-מוסרית. מפריעה לי דרשנות שמאפילה על הכתוב יותר מאשר מבארת אותו, וזה קורה כל אימת שהפרשן מתעקש ליישב סתירות במקום לתרץ קושיות. הכתוב אינו הרמוני, האל אהיה אשר אהיה אינו הרמוני, משה לא היה הרמוני... והיהודי אינו הרמוני.

המקרא בנוי טלאי על גבי טלאי ולחפש קוהרנטיות בו מעיב על היצירתיות המדרשית יותר מאשר תורם לה. צריכים לדעת מתי ועל מה להפעיל את כושר הפרשנות ולהישמר מכל אפולוגטיקה שסופה לקרוס. לא רק שהפרשנות האפולוגטית משעממת, היא אפילו מצליחה לרדד את הכתוב ולבלבל את המוחות, לשטוף אותם ולקלקל אותם. היא מרוששת את דבר האל יהיה אשר יהיה, המובא בכל מקרה בלשון בני אדם, היא מכבידה עליו במקום לבארו ולעגנו במציאות כפי שהמדע – והמדע בלבד – חושף אותה ומבנה אותה. פרשנות מתגלה כמשמעותית רק במידה שהיא חותרת לאמת פואטית הנוסכת משמעות לקיום האנושי עלי אדמות תחת כיפת השמים. כל זה כדי לומר שכמעט ואין חדש בפרשת ואתחנן (ההבדלים בין עשרת הדברות בספר שמות וספר דברים שוליים למדי וכבר נאמר עליהם דבר והיפוכו), להוציא את הנימה שבה נאמרים הדברים בפי משה. היא מוסרית יותר מאשר פולחנית והופעת משה מגיעה לעוצמה ולחולשה אנושיות מרתקות. אני מתחיל לחבב את הדמות...

משה מבקש פעם נוספת לעבור את הנהר כדי לראות את הארץ. תשובת האל נחרצת: הוא לא יחזור בו מהחלטתו: "וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, רַב-לָךְ-אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה כז. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה-וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ:  כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה." (ג, כו-כז). חז"ל ממלאים את החלל הספרותי ומרחיבים מדמיונם את השיח בין האל ומשה. אצל אחדים האל מתרכך ומנחם בדרכו את משה: "אמר לו הקב"ה למשה: באיזה פנים אתה מבקש ליכנס לארץ? משל לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן, ביקש הרועה ליכנס לפלטרין (ארמון) של מלך. אמר לו המלך: אם את נכנס עכשיו מה יאמרו הבריות שאתה השבית הצאן. אף כאן אמר לו הקב"ה למשה: שבחך הוא שהוצאת ששים רבוא וקברתם במדבר ואת מכניס דור אחר, עכשיו יאמרו אין לדור המדבר חלק לעולם הבא?! אלא תהא בצדן ותבא עמהן" (במדבר רבה  פרשה יט, יג). אצל פרשנים אחרים משה ממשיך להתעקש: "אמר לפניו: אם רצונך אכנס לארץ ואהיה שם שנים ושלש שנים ואחרי כן אמות. א"ל: "וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא." אמר לפניו: אם לא אכנס בחיי, אכנס לאחר מותי. אמר לו: לא בחייך ולא לאחר מותך" (מדרש תנחומא דברים ג, כה). לבסוף האל קורא למשה להשלים עם גורלו הן בתור מנהיג הן בתור אדם: "א"ל: כך עלתה במחשבה וכן מנהגו של עולם; דור דור ודורשיו דור דור ופרנסיו דור דור ומנהיגיו. עד עכשיו היה חלקך לשרת לפני ועכשיו אבד חלקך והגיע שעה של יהושע תלמידך לשרת." משה משלים עם גורלו לא לפני שהוא מוכיח שוב את ישראל ומטיח בו את האחריות למניעת כניסתו. נימת הפסוק היא של מנהיג שמקנא – סוף סוף – בעמו: " כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת, אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת-הַיַּרְדֵּן; וְאַתֶּם, עֹבְרִים, וִירִשְׁתֶּם, אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת" (דברים ד, כב).

*

בחלוף אלפי שנים אי אפשר להישאר אדיש לפסוקים: "וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּיהוָה, אֱלֹהֵיכֶם-חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם ה. רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, יְהוָה אֱלֹהָי:  לַעֲשׂוֹת כֵּן-בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים ד, ד). הדבקות באל היא ששימרה את ישראל והיא מצאה את ביטויה הבולט ביותר בשמירה על חוקים ומשפטים ובניסיונות הבלתי נלאים לחפש להם טעם. למרות יחסו הדו-משמעי של משה לישראל, הוא מתגלה כראשון התועמלנים שלו – גם אם תעמולתו רטורית: " וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם-כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים: אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה ז. כִּי מִי-גוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ, בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו ח. וּמִי גּוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ו-ח). רק שבמקביל, אנחנו שוב נתקלים בכמיהת ישראל להיבדל – בידול מבחירה הנובע מבחירת האל – משאר העמים. הדבר לא הפסיק לעורר תרעומת והערצה כאחד ואיננו יודעים אם הן מופנות כלפי האל או כלפי העם שנבחר. משה עצמו אינו מעכל את התופעה: "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים, לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי, בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים: ְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, בְּמִצְרַיִם-לְעֵינֶיךָ" (דברים ד, לד). אותה בחירה יכולה להגיע לשיאים מוסריים ולתהומות פוליטיים – ולא חשוב אם תחת עול שעבוד גלויות או בריבונות יהודית. גם זרעי הטוב וגם זרעי הרע מצויים בתורה והיא לא תמימה כפי שמנסים לשווק לנו אותה. אפשר למשל להבין שהקורא בה נרתע ואפילו מתחלחל מקטעים בעייתיים כדוגמת החרם הקיצוני שישראל נתבע להטיל על שבעת עמי כנען: " וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְפָנֶיךָ-וְהִכִּיתָם: הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא-תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם ג. וְלֹא תִתְחַתֵּן, בָּם:  בִּתְּךָ לֹא-תִתֵּן לִבְנוֹ, וּבִתּוֹ לֹא-תִקַּח לִבְנֶךָ" (ז, ב-ג). השמדת העממים זכתה לכל מיני צידוקים, הסברים... סייגים. השאלות נותרו ואני מתעקש להעלות אותן, כי ממשיכים לקרוא קטעים כאלה בבתי כנסת: היה או לא היה רצח עממים? הורשו או לא הורשו להתגייר? שרדו או לא שרדו את כיבוש הארץ? מה שלא יהיה, ספר הספרים כולל בתוכו – גם – מנשר על השמדת עם. אפשר בהחלט להדחיקו למחוזות הנשייה ההיסטורית עם כל אותם קטעים שאנחנו אוהבים לשכוח. אבל ניכרות בתוכנו השלכות מאותו חרם מקורי וההשלכה הפתטית ביותר היא אולי פוביית נישואי התערובת שכה משגעים רבנים ומחנכים יהודים. משהו עמוק מושרש בנו – אנחנו שומרים מרחק והמרחק הזה מנכר אותנו מסביבתנו ולפעמים מתורגם לדחייה אנטישמית. בימינו היהודים לא מופלים כפי שהם מפלים.

מה שמפריע לי עם השמדת העממים הוא שפרשנים, ולא מן השוליים, המשיכו להצדיקה בשם המאבק נגד... עבודה זרה: "משרשי המצוה, לפי שאלו השבעה עממים הם שהחלו לעשות כל מיני עבודה זרה וכל תועבות ה' אשר שנא, ועל כן בהיותם עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון נצטוינו עליהם למחותם ולאבדם מתחת השמים, לא יזכרו ולא יפקדו בארץ החיים. ובמצותנו זאת עליהם להחרימם ימצא לנו תועלת, שנאבד זכרם מן העולם ולא נלמוד ממעשיהן. וגם יש לנו ליקח מוסר בזה שלא נפנה אחר עבודה זרה, כי ברדפנו אחר כל איש מהמשפחה הרעה הזאת להרגו על התעסקם בעבודה זרה, לא יעלה על לב איש לעשות כמעשיהם בשום פנים" (ספר החינוך, מצווה תכה). אני מודה שוב שאיני מבין את הדחליל הקרוי עבודה זרה: "כִּי-יָסִיר אֶת-בִּנְךָ מֵאַחֲרַי, וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים; וְחָרָה אַף-יְהוָה בָּכֶם, וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר ה. כִּי-אִם-כֹּה תַעֲשׂוּ, לָהֶם-מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ, וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ; וַאֲשֵׁירֵהֶם, תְּגַדֵּעוּן, וּפְסִילֵיהֶם, תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ ו. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה ז. לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים, חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם-וַיִּבְחַר בָּכֶם:  כִּי-אַתֶּם הַמְעַט, מִכָּל-הָעַמִּים" (דברים ז, ד-ז) תפיסת משה פשטנית עד ילדותית. היא מוצאת ביטוי גם בתפילת הלל: "עצביהם כסף וזהב, מעשה ידי אדם. פה להם ולא ידברו, עיניִם להם ולא יראו. אזניִם להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחון. ידיהם ולא ימישון, רגליהם ולא יהלכו, לא יהגו בגרונם.   כמוהם יהיו עֹשיהם, כל אשר בֹּטח בהם" (תהילים קטו, ד-ח). הרי לא עובדים ממש פסלים ותמונות או, ליתר דיוק, גם עובדי פסלים ודמויות עובדי אל – יהיה אשר יהיה.

היו מי שהדגישו בצדק שבית המקדש היה משכן האל ולא חסרו בו אביזרים שונים שאפשר להשוותם לפסלים – שלא לדבר על הקורבנות. אפשר להציגו כבית תפילה, אפשר להתעלם מהקורבנות. אבל הוא היה מרכז פולחני לכל דבר והוא היה לא פחות ולא יותר נחוץ ממרכזים פולחניים אחרים. אוהבים להדגיש שלא הוקרבו קורבנות אדם (לא כולל קורבנות על הגנת המקדש, מלחמות יהודים על השליטה בו ומלחמות הדת שהבית היהודי עלול לכפות עלינו). אבל ברוב הפולחנים הפגניים לא הוקרבו קורבנות אנושיים. כאשר באים להבליט את ההבדל הגדול ביותר בין עבודת האל כפי שתורת משה מציגה אותה וכפי שפותחה במשך הדורות, ובין עבודה זרה נוטים להבליט את המצאת... המוסר. אפשר להיתקל בקביעות מהסוג: "העבודה הזרה מאופיינת בניתוק המוחלט שיש בה בין התנהגותו המוסרית של האדם לבין זכאותו לבקש ולקבל את ברכת האל. כדי שבקשתו תתמלא צריך המאמין בעבודה זרה  להתפלל, או להביא קרבן, או לערוך טקס מסוים, או להשתמש בקמע זה או אחר שמפייס את האלים. דתו אינה מציבה בפניו דרישות כלשהן בתחום המוסרי." הדבר לא היה נכון אז בפולחנים העתיקים ועוד פחות נכון בפולחני מיליארדי הודים, סינים, קוריאנים, יפנים, תאילנדים... כיום. עבודה זרה מאפיינת עיוות – מוסרי – בעבודת האל, יהיה אשר יהיה, והיא שכיחה בדתות הקרויות מונותיאיסטיות לא פחות מאשר בדתות הקרויות פגניות.

* 

ניכר מתח מטלטל בין תפיסת האל של משה – כפי שהוא פיעם בקרביו ועורר את קנאתו – לבין הבחירה של גוי מקרב גוי כדי לשאת אותו ואף לגלמו. המתח נותן את אותותיו ביחס האמביוולנטי של משה לישראל. הוא תולה בו תקוות כה גדולות שהוא לא מפסיק להתאכזב ממנו. המתח בא לידי ביטוי בשמע: " שְׁמַע יִשְׂרָאֵל:  יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד" (דברים ו, ד). אם הפנייה היא לישראל, התפרשותה היא ליחיד: " וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ ו. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם-עַל-לְבָבֶךָ ז. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ ח. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ ט. וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ" (ו, ה-ט). רש"י מפרש: "'ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד'"– ה' שהוא אלהינו עתה ולא אלהי האומות, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר 'כִּי-אָז אֶהְפֹּךְ אֶל-עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה'" (צפניה ג, ט)." המלבי"ם מבהיר שאחדות האל היא כנגד הדואליות – אל טוב ואל רע – שבכוחה להסביר את הרוע ביקום. הוא כותב בפירושו לדברים ו, ד: "רצוני שכל האומות הקודמים שהיו מאמינים בריבוי האלהות, השוו בזה שיש אלהים פועל טוב ויש אלהים פועל רע, כי לא יכלו לצייר שהטוב והרע הנמצא בעולם יצאו משרש אחד, וע"כ היו מתיראים מפועל הרע ואוהבים את הפועל הטוב. וכאשר בא בתורת אמת ללמדם שיתאחדו היראה והאהבה לא-להי אמת, הוצרך להקדים להם אמונת הייחוד, שא-להי עולם הוא אחד ואין זולתו, והוא שרש לכל הנמצא והמתהוה בכל העולמות הן דברים אשר לפי השגתנו נקראם בשם טוב והן דברים אשר נקראם בשם רע." האל של משה, יהיה אשר יהיה, אינו סובל כל הגדרה. הוא מדבר מתוך אש ואוחז כאש בלב מאמיניו. הוא מעל לכל תפיסה ומושג. אי הגדרתו מוצאת ביטוי דווקא בדיבר השני: "לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא:  כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" (ה, י). לא נותנים לו שם. נקודה. בשום מצב. אלא בהתייחדות איתו. אלא אם הוא מפעם בקרב כל אחד ואחד. אלא אם מגלמים אותו בכל מאודנו. אלא אם הוא מלמול של פחד ותקווה ושמע וקדיש בקרב כל אחד. מבחינתו של האל – הוא יהיה אשר יהיה; מבחינתו של משה – הוא אל משה. איני יודע עד כמה הצליח משה להשתחרר מהתפיסה הפרעונית של האל ושל האלהת הפרעונים. הוא לא יכול להמר על האלהתו, הוא גם לא יכול לבנות על האמונה שבערה בקרבו. אז הוא בנה על החוקים והמשפטים ויש שיאמרו על המצוות...

Sandro Botticelli, Scenes from the Life of Moses