פרשת נצבים – וילך

איני יודע כמה בריתות האל כרת עם עמו. מדובר לרוב באותה ברית האומרת: נאמנותכם נגד נאמנותי, שמירתכם על תורתי נגד שמירתי עליכם. עתים הברית היא על תנאי; עתים נראה שאי אפשר להשתחרר ממנה. איומים מתחלפים בהבטחות, קללות בברכות וברכות בקללות, נבואות כליה בנבואות הרגעה. נושא הברית חוזר על עצמו וכל הנסיבות טובות לאשרורה: מעידות ישראל, ההתפרצויות משה. הפעם, האשרור כללי וציבורי, הוא מתבצע בנוכחות שופטים ושוטרים, גברים ונשים, זקנים ותינוקות, ישראלים וגרים. הוא כובל את הנוכחים ואת צאצאיהם לעולמי עד:

"לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים-כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב יג. וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם-אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת יד. כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דברים כט, יב-יד).

חז"ל דרשו שכל הנשמות נבראו בבריאת העולם, נכחו במעמד סיני ושהברית מחייבת את כל הנולדים עד סוף כל הדורות: ואת אשר איננו פה – הגוף, עמנו היום – הנפש (ראה תנחומא יתרו יא). הנביאים כולם קיבלו את נבואתם בסיני ואילו חז"ל עצמם קיבלו את חידושיהם באותו מעמד. רבנו בחיי מסביר שאפשר לכרות ברית עם דורות עתידיים, כיוון שהאב הוא שורש והבנים הם ענָפים העתידים לצאת מכוח השורש. מקובלים אחדים נטו לדבר על "סוד העיבור," דהיינו השתלשלות הנשמות כאשר נשמת האב מתעברת בבן. חטאי נשמת האב שחוטא עוברים לבן על ידי חלקי הנשמה שנתעברה בו עד שהחטא נמחל לגמרי.

ייאמר לזכותו של האל שהוא לא בוחל באמצעים לקשור את העם שהוא בחר לעצמו. למרות מגרעותיו, בגידותיו, כפיות הטובה האגדית שלו. רק אל שניחן בתכונות האופי של אל התורה, יהיה אשר יהיה, יכול לנצח במלחמת האלים ולכפות את עצמו על כולם. הוא לוקח לו שבט נידח שספק אם היה לו אל, משחרר אותו מעבדות, גומל אותו מסיר הבשר וכופה עליו תפריט אחיד. הוא מל את בניו, דור אחרי דור, ביודעו היטב שברית נכרתת קודם כל בבשר עד שהמילה נעשית למילה וקשה עד בלתי אפשרי להפר את דברתו, תהיה אשר תהיה: "וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ:  לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ-לְמַעַן חַיֶּיךָ" (ל, ו). לא מדובר בברית החדשה של ירמיהו (לא, ל-לב) ולא בנבואת יחזקאל (לו, כו-כז) אלא בתהליך בלתי הפיך של דבקות הלב בעקבות דבקות האבר הזורע חיים.

הפעם הברית היא לא רק קולקטיבית, היא גם פונה לאדם היחיד שישקול בלבבו "לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי-כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי, אֵלֵךְ: לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה, אֶת-הַצְּמֵאָה" (כט, יח). התורה צופה כליה לאדם המהרהר להפר את הברית. אפילו הכתוב מדגיש שיבוא על עונשו, הוא ולא אחר, הוא בלבד ולא כל העם:  "לֹא-יֹאבֶה יְהוָה, סְלֹחַ לוֹ-כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף-יְהוָה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא, וְרָבְצָה בּוֹ כָּל-הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה; וּמָחָה יְהוָה אֶת-שְׁמוֹ, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (כט, כ). איני יודע למה הפרשנים הרחיבו את עונשו לכלל ישראל והרבו לעסוק בערבות הדדית שלפיה חטאו של היחיד – אפילו הרהוריו הכמוסים ביותר – משליך על הכלל: מרגע שהיחיד נושא באחריות הכלל, הן במעשיו והן במחשבותיו, על הכלל להוכיח את היחיד החוטא ולהשיבו לדרך הנכונה, הרצויה, הראויה. הדוגלים בערבות הדדית התבססו על הפסוק "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:  רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל" (דברים כט, ט). לאחר שנאמר "כֻּלכם" והפסוק אף מפרט חלקים מהעם, מסיקים שכל ישראל נענשים בעוון איש אחד לפי העיקרון שכל ישראל ערבים זה לזה (סנהדרין כז, ב). הראיה היא מעכן שמעל בחרם שהוטל על רכוש יריחו: "חָטָא, יִשְׂרָאֵל, וְגַם עָבְרוּ אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם; וְגַם לָקְחוּ, מִן-הַחֵרֶם, וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ, וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם." (יהושע ז, יא). רבנו בחיי מוסיף שגם הרבים נושעים בזכות היחיד, ככתוב: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה). רש"י הוא שסייג והכריע:

"ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד... והלא אין אדם יודע טמונותיו של חברו! אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' א-להינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים. נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש, שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה."

רש"י היה מהמטיפים הגדולים לערבות הדדית והציב אותה כתנאי פוליטי-דתי. הוא מביא מדרש העוסק ב'וְכָשְׁלוּ אִישׁ-בְּאָחִיו' (ויקרא כו, לז) : "זה נכשל בעוונו של זה, שכל ישראל ערבים זה לזה." מפרשים אחרים התבססו דווקא על פסוק סתום למדי בפרשה שהצדיק... קבלה שלמה ועוד יניב קבלה על קבלה: "הַנִּסְתָּרֹת-לַיהוָה, אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם-לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (כט, כח).

איני יודע אם הערבות ההדדית היא ברכה או קללה ומתי היא מעוררת התפעמות ומתי מועקה. בשמה אנחנו תומכים זה בזה, מתחלקים זה עם זה, נזעקים זה לעזרתו של זה. בשמה אנחנו משתיקים זה את זה, מתעמתים זה עם זה... ונענשים זה על זה. כוונתה – רצויה; מניעיה – פסולים; תוצאותיה – בחלקן חיוביות, בחלקן שליליות. ערבות הדדית עלולה לחזק את חובת התוכחה לפי: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז). בגרסה המרוככת של הרב קוק: "מכיוון שכל ישראל ערבים ממילא אחד צריך להוכיח את השני כי זה נוגע לך, כשאתה מוכיח את השני אתה בעצם מוכיח את עצמך." מה שלא יהיה, לערבות הזאת יש פנים יפות (בעיקר חברתיות בעתות מצוקה) ופנים מכוערות (בעיקר דתיות ופוליטיות). לפעמים אני שש לעזור לזולת, לפעמים אני נרתע מלהתערב בחייו ועוד יותר מהתערבותו בחיי. לפעמים אני רגיש לסבלו, לפעמים אני אדיש לגורלו. לרוב אנחנו מתגייסים זה לצד זה, ורק כאשר שמים אותנו באותו שק ומאיימים להשמידנו. הערבות ההדדית פועלת אז כיצר הישרדות והיצר הזה, בנסיבות מסוימות, גובר על הסלידה והתיעוב שאני יכול לרכוש לדמויות – רבניות פוליטיות – בקרבנו. היהודים חבים את הישרדות עמיותם לאנטישמיות יותר מאשר היא חבה אותה לשמירה על הברית...

*

פרשת וילך כולל את הקטע הפרוזאי ביותר בתורה. לא צריכים להיות עילויים ולא חכמים כדי לשמור אותה – ועוד פחות נביאים, אדמו"רים או בבאים. לא צריכים לסגת לפיגור שכלי כדי לחזור בתשובה. לעטות שביס, להאריך שרוולים, ללבוש גלימה שחורה, לחבוש כובע. בלשון המשנה: "לא תמצא תורה במי שמגביהים דעתם" (מסכתות קטנות מסכת כלה רבתי פרק ה הלכה ה). לא צריכים להמית את עצמנו לא באוהלה של תורה ולא בפרדסה של קבלה. החטא הנורא מכל הוא פגיעה בחיים ובתורת חיים, והוא ניכר בקרב בעלי תשובה יותר מאשר בקרב כל אלה החיים את חייהם כשאלָה שהם מפנים לאל אהיה אשר אהיה. צריכים רק לשנן היטב את הפסוקים הענווים האלה:

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם-לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא יב. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה יג.  וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה יד. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ" (ל, יא-יד).

הפסוקים, שהושתלו כנראה באיחור מה במקום זה, נעשו לתשתית תפיסת ההתגלות של חז"ל. היא כבר לא שמימית כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסוקים לא מעטים: "ויאמר ה' אל משה, כה תאמר אל בני ישראל, אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" (שמות כ, יט). "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו. מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש" (דברים ד, לה-לו). משה לא הפסיק להפנות את שאלותיו לשמיים – במקרה של בנות צלפחד (במדבר כז, ד-ו), פרשת המקושש (במדבר טו, לב-לו), פרשת המקלל (ויקרא כד י-כג) ועוד. הוא לא הסתכן, הוא שאל את האל, יהיה אשר יהיה. מותו ניתק את הקשר – הפנים-פנימי? המיסטי? ההתגלותי? ההתגלמותי? – עם האל. אחרי הסתלקות רוח הקודש מישראל עם אחרוני הנביאים, חז"ל היו צריכים להתמודד עם שתיקת האל ולבדוק מחדש את מעמדו, מקומו ותפקידו של משה בתהליכי ההתגלות. בהתחלה עוד סמכו על בת-קול שבקעה מפי חכמים בשיעור קומתו של הילל הזקן, תלמידו של עזרא, ושמואל הקטן, תלמידו של הילל (ראה סנהדרין יא, א). בת-קול עוד הדהדה פה ושם ונשמעה על-ידי יוחנן כהן גדול ושמעון הצדיק. כולם עסקו בטיבה ונתנו דרור לדמיונם הפואטי. לרוב ראו בה הד-קול – הד של הקול שהאל השמיע על הר סיני והוא המנציח אותו. הדבר בא לידי ביטוי במדרשים מהמרתקים ביותר שעיצבו את היהדות הבתר-תורנית הפרושית. המוכר ביותר מצוי במחלוקת רבי אליעזר בן הורקנוס וחבריו, בפרשת תנורו של עכנאי:

"תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח.

נעקר חרוב ממקומו מאה אמה...

אמרו לו: אין מביאין ראייה מן החרוב.

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו.

חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו:

אין מביאין ראייה מאמת המים...

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו.

יצתה בת-קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום!

עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא."

מאי "לא בשמים היא?"

אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת-קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב).

אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא?

אמר ליה: קא חייך ואמר: ניצחוני בני, ניצחוני בני..." (בבא מציעא, נט, ב).

חז"ל לא השלו את עצמם בנוגע למה שהם מעוללים לתורה, למשה ולאל. הם בחרו לדבוק באל, בתורתו ובנביאו – דבקות מופלאה שיכלה להיכשל, במיוחד אחרי מפח הנפש המשיחי של ר' עקיבא – בעזרת תרגיל מבריק של דקונסטרוקציה ורקונטרוקציה. הם באמת ניצחו את האל ומילאו את חלל שתיקתו בחידושיהם ובמדרשיהם. במקום להכיר בתעוזתם וללמוד ממנה, ממשיכיהם עמעמו אותה ואפילו נהגו בדוגמטיות מעוותת ומעוותת. מצד אחד נתנו דרור למדרש, מצד שני כבלו את ההלכה, הפרידו בין נבואה להלכה, דיברו בכפל לשון... הפכו את היהודי לייצור כלאיים. הרמב"ם הצליח משום מה להעפיל מעמדה של מוחרם לעמדה של סמכות, גם בהונאה עצמית הגותית וגם בהונאה עצמית הלכתית:

"כל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר "חוקת עולם לדורותיכם," ונאמר "לא בשמים היא." הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצווה או לגרוע מצווה או לפרש במצווה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה... הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציווהו" (רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ט הלכה א).

למרות הטשטוש באומנות השיפוץ המדרשית של חז"ל, בני האל לא הפסיקו להתנצח איתו ולנצח אותו. למרות הרדיפה וההשמדה. למרות ההתכחשויות התדירות לבחירתו. סביר לחשוב שהיהודים נתונים במאבק איתנים עם האל ועד עכשיו הם מנצחים כל אימת וכל עוד שהוא מסתיר פניו מהם. רק שהוא מסתיר אותם... בתוך סנה בוער.

*

בהתחלה העברת הסמכויות ליהושע נראית מסודרת, מפויסת ונינוחה. בדברי משה לא ניכרת טינה כלשהי כלפי ישראל. עד שמתערב האל עם סיוטי השחורות ונבואות הזנות שלו:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ יז. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה יח. וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה:  כִּי פָנָה, אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (לא, טז-יח).

האל מתגלה נקמני בנוסף להיותו קנאי. אם כבר הוא מסתיר פניו, אז למה לחזור בתשובה? כל ההכשרה – לשווא; כל המאמץ – לשווא; כל הדוחק – לשווא; כל המעמסה על הגוף ועל הנשמה – לשווא. אלא אם חוזרים בתשובה בעד... העולם הבא שהרמב"ם אומר עליו: "וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם, אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה וזהו כרת הכתובה בתורה" (הלכות תשובה ח, א). האל מצליח איכשהו להדביק את משה בנבואותיו ומקלקל את העברת הסמכויות: "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-מֶרְיְךָ, וְאֶת-עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה; הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם, מַמְרִים הֱיִתֶם עִם-יְהוָה, וְאַף, כִּי-אַחֲרֵי מוֹתִי" (לא, כז). אבל מצפה לנו שירת האזינו. רק שאיני יודע אם הפעם אבין אותה יותר טוב מהפעמים הקודמות...

תמונה: מ. שאגאל, משה מברך את יהושע.