פרשת וירא

שלושה אורחים מזדמנים לאוהלו של אברהם. שלושה מלכים, שלושה כוהנים, שלושה שליחים, שלושה קוסמים שעשו את דרכם לסדום. הם באו כדי להבטיח את תמיכתו במלחמה שמתנהלת נגד סדום. אולי באמת שלושה מלאכים בשירות האל אף שאיני נוטה להאמין ליצורים שמימיים, לא בהווה ולא בעבר. במקרה זה, אחד בא לבשר לאברהם את הולדת בנו יצחק, השני לשתף אותו בתוכנית להשמדת סדום והשלישי... מסתיר את מעמדו. בין אם הכיר אותם בין אם לאו, אברהם מארח אותם כמיטב מסורת הכנסת אורחים. כאשר הוא שומע על אפשרת השמדת סדום, הוא מתערב באצילות להצילה. ההתמקחות שלו עם האל מוסיפה ברק חסידי לדמותו האפורה – אנו מקבלים קטע באנתולוגיית הקטעים המרוממים במקרא. בדבריו הוא משלב הוכחה מנומסת לעבר האל: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע" עם דרישת צדק: "הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט ?!" (בראשית יח, כו). אולי שלושת המלאכים היו, ברוח פירושו של הרמב"ם, סתם דמויות שהופיעו בחזונו של אברהם (ראה מורה נבוכים ב, מב; ב, מה).

אחד משלושת המלאכים נראה רם יותר, והוא שמבשר את לידתו של יצחק ועומד על המקח עם אברהם על אודות מספר הצדיקים בסדום. הוא לא מצטרף לשני עמיתיו ההולכים להציל את לוט אלא פורש לדרכו בלי שנדע אם הוא שוכנע על-ידי אברהם. בשערי העיר, שני המלאכים מתקבלים בכבוד רב על-ידי לוט שמצטייר כמרגל – אולי גייס חמישי – יותר מאשר כמכניס אורחים. נראה לי שהצרים על ביתו רצו לחקור את אורחיו יותר מאשר לשכב איתם. לוט עצמו חשוד, בתור זר, בחוסר נאמנות: "וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ-הָלְאָה, וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט-עַתָּה, נָרַע לְךָ מֵהֶם; וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד, וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת " (בראשית יט, ט). אחרת קשה לקבל את הצעתו למסור את בנותיו למתנכלים לו כתחליף לאורחיו. אלא אם היה גרוע אפילו מאנשי סדום הידועים לשמצה ואז לא מובן למה האל דואג לו. סיפור סדום חוזר על סיפור המבול, לפחות זה מה שחושבות בנותיו של לוט שמשקות את אביהן יין כדי להוציא ממנו זרע: "לְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ; וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע" (יט, לב). הדמות הדרמטית ביותר בסיפור היא אשת לוט. היא עצמה אינה אומרת דבר: "וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ, מֵאַחֲרָיו; וַתְּהִי, נְצִיב מֶלַח" (יט, כו). על רקע זה, מרתקים דברי ילקוט שמעוני:

"עדית אשתו של לוט, נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום, והביטה אחריה לראות אם הולכות הן אחריה אם לא, וראתה אחריה השכינה ונעשית ניצב מלח."

אולי ראתה את השכינה בצערה על מות צדיקים עם רשעים, אולי ראתה אותה בדמעותיה.

מלבד פסלים פה ושם, אמנים ישראלים לא השכילו להעמיד מצבה לסדום, ולו בכדי לאפשר לתיירים להצטלם איתה. הם יכלו לצקת מלח סגלגל בתוך מלט או בטון ולהעמיד מצבה של אם רחמנייה המביטה לאחור, מעבר לבנותיה, אל עבר שכונתה וביתה. מתחת הפסל יכלו אפילו לכתוב: "שכינה." הפיכת אשת לוט לנציב מלח מזמינה פרשנות סימבולית. יותר מפעם אחת, קורה לאדם לקפוא על שמריו ולהפוך – מול אי-הבנה ואי-הכרה שבהם הוא נתקל ואי-ההצלחה שהוא קוצר – לנציב מלח. כל פנייה לאחור שאינה משלימה עם תפנית בחיים וממשיכה להתרפק על העבר טומנת בחובה מרירות ומלחיות. כאשר נעתקים ממקום למקום, מסיבה זו או אחרת, יודעים מה מפסידים, לא יודעים מה מצפה לנו. לקפוא על שמריו משמעו לקפוא על עברו. אשת לוט, ללא זהות, פונה לאחור, מבוהלת מהלא נודע יותר מאשר מבועתת מעברה. צריכים ללמוד להשיל את העור כאשר הוא מתכלה, או פשוט כאשר מרגישים שצריכים להחליף אותו. בעיר הרוחות, שבה נולדתי, כאשר נפרדו ממישהו, הגניבו לידיו מלח. כדי למנוע ממנו להסתכל לאחור, להתחרט, להתלבט.

סיפור סדום ועמורה תמוה לא פחות מסיפור המבול. מה כבר עשו שתי הערים כדי להיחרב? מה כבר הייתה זימתה? מה הייתה שאגתה? הנביא יחזקאל מטיל בה את דופי השובע:

"הִנֵּה-זֶה הָיָה, עֲו‍ֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ:  גָּאוֹן שִׂבְעַת-לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט, הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד-עָנִי וְאֶבְיוֹן, לֹא הֶחֱזִיקָה (יחקאל טז, מט).

ירמיהו מוקיע את שקרי נביאיה (ופרשניה?):

"לָכֵן כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, עַל-הַנְּבִאִים, הִנְנִי מַאֲכִיל אוֹתָם לַעֲנָה, וְהִשְׁקִתִים מֵי-רֹאשׁ:  כִּי, מֵאֵת נְבִיאֵי יְרוּשָׁלִַם, יָצְאָה חֲנֻפָּה, לְכָל-הָאָרֶץ.  {פ} טז כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אַל-תִּשְׁמְעוּ עַל-דִּבְרֵי הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים לָכֶם-מַהְבִּלִים הֵמָּה, אֶתְכֶם:  חֲזוֹן לִבָּם יְדַבֵּרוּ, לֹא מִפִּי יְהוָה" (ירמיה כג, טו-טז).

המשנה מוקיעה את מידתה: "שלי שלי, שלך שלך" (אבות ה, י). האנושות הושמדה כליל במבול, בבל הופצה לכל הרוחות, סדום הושמדה עד היסוד. כמו בכל הערים הנופלות קורבן לרעידות אדמה, למפולות חול או לבולענים, אני יודע שגם סדום מנתה יותר מ-50 צדיקים וגם בה "נספה צדיק עם רשע." את אומנותו, התוראי רכש... מקפקא. אלא שקפקא לא ידע מה הוא עושה ואילו לתוראי לא היה הכישרון הספרותי של קפקא ולא את חוש ההומור שלו. הוא גם לא ידע מה האל רוצה או לא למה. הסיפור מסתיים ב... פרשיה של גילוי עריות. חז"ל נוטים לשפוט את בנות לוט לכף זכות – "שהיו סבורות שנתכלה העולם כדור המבול" (בראשית רבה נ"א, ח):

"ותבא הבכירה. א"ר חייא בר אבין א"ר יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצווה, שבשביל לילה אחד שקדמתה בכירה לצעירה, זכתה וקדמתה ארבעה דורות בישראל למלכות" (נזיר כג, ב).

חז"ל רומזים לרות המואביה, אֵם סבו של דוד המלך, שהקדימה את נעמה העמונית אמו של רחבעם בן שלמה. אבל נשמעים גם קולות אחרים כדוגמת קולו של הרמב"ן:

"מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו, שהיה טורח מאד על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו, אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו – אין זה כי אם רוע לב."

*

איני יודע להבדיל בין צחוקו של אברהם לצחוקה של שרה – שניהם צחקו (חייכו, שמחו, לגלגו, פקפקו) לבשורת הולדת יצחק. איני מבין למה התוראי ראה לנכון לכלול את הקטע עם אבימלך בין הבשורה ללידה. שוב אברהם מפקיר את שרה בידי אבימלך – ללא סיבה כלשהי כאילו מדובר במנהג של אותם ימים או בסטייה. סלחנות האל מפתיעה: הוא אפילו מציג את אברהם כנביא. וכל זה קורה בשנה שהאל הקציב לשרה להוליד בן. אני יודע שאני טועה ומטעה. אני מציע לקבל את ההסבר או התירוץ של אברהם:

"וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹהִים, בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וַהֲרָגוּנִי, עַל-דְּבַר אִשְׁתִּי יב. וְגַם-אָמְנָה, אֲחֹתִי בַת-אָבִי הִוא-אַךְ, לֹא בַת-אִמִּי; וַתְּהִי-לִי, לְאִשָּׁה" (בראשית כ, יא-יב)

רש"י, גדול המטיבים עם האבות, מבחין בפירושו בין צחוקו של אברהם לצחוקה של שרה:

"'ויפל אברהם על פניו ויצחק' – זה תירגם אונקלוס וחדי, לשון שמחה, ושל שרה לשון מחוך (חיוך). למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה. וזהו שהקפיד הקב"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם."

לעומתו, רש"ר הירש, ברגע נדיר למדי של אירוניה ושל מודעות עצמית, מבליט את גורלו המפוקפק עד מצחיק של יצחק ושל צאצאיו:

"המפרשים נדחקו לפרש את 'ויצחק' כביטוי של שמחה, אולם הוראת 'יצחק' בכל המקרא אינה מאפשרת פירוש זה…'יצחק' הוא תמיד חיוך אירוני, חיוך השולל ודן לחובה את העצם המעורר את החיוך… מכל מקום אין אדם צוחק, אלא אם כן הוא חש בדבר מגוחך. ואכן אין לך ניגוד גדול ומגוחך מצפיה זו שאברהם ציפה לה… ראשית העם היהודי הרי היא מגוחכת, תולדותיו, ציפיותיו, תקוותיו וחייו – הם יומרה נוראה ומגוחכת בעיני השכל, המחשב רק על-פי הסיבתיות. אך יש מובן להיסטוריה היהודית, והיא זכאית לכובד ראש עילאי – אם דנים בה על יסוד הסיבתיות העליונה של עילת העילות כולן. אם מאמינים ברצונו החופשי הכול-יכול של הא-ל החופשי הפועל בחירות ומתערב בכוח בהליכות עולמו. היה צורך שאבותינו ידעו זאת מראש ובניהם אחריהם יזכרו זאת לעד… הוא (ה') ביקש לברוא לו עם, שיהיה אצבע אלוקים בקרב האנושות; מראשית ימיו ועד אחרית ימיו הוא יעמוד בניגוד לכל הכוחות הפועלים בהיסטוריה … הצחוק המהדהד באזני היהודי בלכתו בדרכו בהיסטוריה – הוא עדות על דרכו הא-לוהית."

וכן בפירושו לפרק כא, ו:

"אפשר שכאן נרמז כבר הצד האירוני של הצחוק. הן ידע העולם את ה'יומרה' של אברהם ושרה, אותם שני יחידי סגולה, אשר העזו לשחות נגד זרם הזמן… ועתה עוד יומרה מגוחכת זו – להרכיב את כל העזתם ותקוותם על נטע רך שניטע באיחור-זמן כזה!… כלום נתמה על בני הדור, שלא יכלו להימנע מחיוך של לעג בהביטם אל עריסתו של עם ישראל?!… מלכתחילה הָעמדנו, אנו היהודים במצב זה. בן אברהם הראשון נקרא 'יצחק', ובשם זה ייקרא עד שתימלאנה התקוות שיסודן בהשגחת הבורא ובהבטחותיו. אז, רק 'אז - ימלא שחוק פינו' (תהילים קכו, ב), בפינו יהיה הצחוק האחרון – שהרי השם הוא 'יצחק': הוא יצחק! והצחוק הזה לא יהיה 'צחוק' אלא 'שחוק' – העולה במתינות כהבל-פה בחיוך של שמחה. הווה אומר: יצחק – על שם מהותו של עם ישראל שמעידה על "רצונו החופשי הכול-יכול של הא-ל" בהנהגת עולמו."

המדרש מתאר את יום לידתו של יצחק כיום של צחוק, שמחה ואורה, שבהם הרבה אנשים נתברכו בזכות שרה: 

"בשעה שנפקדה אמנו שרה, הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חרשים נתפקחו, הרבה סומים נפתחו, הרבה שוטים נשתָפוּ (נעשו שפויים)" (בראשית רבה, נג, ט).

*

שני תתי סיפורים רצים במקביל בחלק השני של הפרשה: גירוש ישמעאל ועקדת יצחק. במקרה הראשון אברהם מציית לשרה, בשני לאל. שרה ממשיכה לקנא בהגר ומתחילה לחשוש מישמעאל:

 "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם-מְצַחֵק.  י וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ:  כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק.  יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ" (כא, ט-יא).

לפי הרמב"ן ישמעאל לעג ליצחק, לפי שאר הפרשנים שעסוקים בהשחרת פניו של ישמעאל – עוד לפני הופעת האסלאם – הוא לא הותיר עבירה שלא עבר, החל מעבודה זרה וכלה בגילוי עריות. אני מודה שאני מתקשה לדמיין את יחסי אברהם-שרה. איני יודע לומר עד כמה היו קשורים ועד כמה אברהם היה קנאי לה. אני נוטה לחשוב שהוא נמשך דווקא להגר, ובילה יותר זמן איתה מאשר עם שרה. הוא גירש אותה פעמיים ופעמיים החזיר אותה. כאשר האל הודיע לו על הולדת בן לשרה, הוא צוחק ומוחה קלות: "לו ישמעאל יחיה לפניך" (יז, יח). אברהם היה חלוק יותר מהאל בין שני בניו. הוא הרגיש שעליו להקריב אחד מהם. והחליט להקריב דווקא את יצחק וכאשר הוא מתעשת הוא לא מחזיר את הנער לאמו – שלפי חז"ל נפחה את נשמתה – אלא לאחיו ישמעאל. סיפור אהבת אברהם להגר טרם סופר והוא אלגנטי יותר מסיפור אהבתו לשרה – אם כלל היו שם סיפורי אהבה...

האימהות הן המשפיעות ואפילו מווסתות את רצון האל שטורף את הקלפים הגנאלוגיים באמצעות היצר הנשי אימהי. כאשר הפרשנים, כולם גברים, יחשדו בזרימה האימהית של ההשגחה, יהפכו את אלוהים למזווג זיווגים. בעקבות התלמוד הבבלי רש"י מפרש: "שמע בקולה – למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות."

*

בשני הסיפורים, אברהם משכים בבוקר כדי לבצע את מה שמוטל עליו. איני מספיק רגיש לרחשי האמונה כדי לחוש את גודל אמונתו של אברהם. אולי בגלל ההכנעה של האב ובנו, אולי בגלל שקירקגור נתן לו תהודה שניפחה אותו לממדים... פסיכופתיים. אפשר להתרשם ולהתרגש משתיקתו של אברהם, אבל אפשר גם לפרש אותה כרפיסות או כתולדת אמונה אפלה שמצווה עליו לדבוק באל המורה לו להעלות את בנו לעולה, כגרוע שבאלי המולך. אומנם אברהם שתק אבל ליבו המה. ספק כרסם בו: "ואולי האל שדיבר אלי היה תעתוע?" צדקו המפרשים שהבליטו שאותו אל מציב את אברהם "בפני דילמה צולבת: בחירה בציות מובילה לבחירה ברע, ואילו בחירה בסירוב מובילה לבחירה בטוב." פרשנים אלה היו מודעים לכך שעבודת האל – כל אל – גובלת בעבודת המולך: "אברהם נבחן בטיב אמונתו ולא בחוסן אמונתו, שהרי גם אדם פגאני השוחט את בנו בכורו עושה את מעשהו מתוך אמונה ולהט דתי."

שלושה ימים האב ובנו הולכים ואיש לא מוציא הגה מפיו. כאילו אפילו משורר שרוח אלוהים שורה עליו אינו יכול לעמוד במשימה הספרותית של מסע בנבכי האמונה. התוראי לא מרחיב על אופי שתיקתו של אברהם – כאילו היה מוכה מחלה, והמחלה מכונה אמונה – ולא על התנהגות יצחק – כאילו הובל לבית משוגעים. אם היה משרבב פסוק אחד הוא היה מפיג את השתיקה האדירה שמזמינה פרצי אמונה באל מפוקפק. שאלה אחת נותרה ללא תשובה והיא נשאלת על-ידי יצחק: "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה" (בראשית כב, ז). שום פרשן לא ניבא לומר שהאדם לא יחדל להיות השה. יצחק נעקד, הוא לא הוקרב. במקרה זה, העקדה הסתיימה בשחיטת האייל, בשאר המקרים בהקרבת יצחק. חיים גורי נתן לדבר ביטוי פיוטי יותר:

"יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן.

הוא חי ימים רבים,

ראה בטוב עד אור עיניו כבה.

אבל את השעה ההיא הוריש לצאצאיו.

הם נולדים

ומאכלת בליבם."

המדרשים רבים כאורך הדרך הארוכה מנשוא שהלכו יחדיו, האב ובנו, ויודעי מדרש הפליאו לקשור מדרש במדרש ולשחזר את העקדה. אברהם השכים לקום כדי שלא להיתקל בשרה, שיכלה להניא אותו, ולא באנשים אחרים, שיכלו לשאול שאלות מעיקות. הוא חבש בעצמו את חמורו, לקח איתו את שני נעריו (אליעזר וישמעאל שרבו ביניהם על ירושת יצחק?). למרות כל אמצעי הזהירות שבהם נוקט אברהם, הוא נתקל – איך לא? – בשטן בדמות איש זקן:

"אָמַר לוֹ: לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לוֹ: לְהִתְפַּלֵּל. אָמַר לוֹ: מִי שֶׁהוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל לָמָּה אֵשׁ וּמַאֲכֶלֶת בְּיָדוֹ וְעֵצִים עַל כְּתֵפוֹ? אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא נִשְׁהֶה יוֹם אוֹ יוֹמַיִם וְנִשְׁחַט, וְנֹאפֶה, וְנֹאכַל. אָמַר לוֹ: זָקֵן, לֹא שָׁם הָיִיתִי כְּשֶׁאָמַר לְךָ הַקָּדוֹשֺ בָּרוּךְ הוּא: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ"? זָקֵן, אָבַד לִבְּךָ! בֵּן שֶׁנָּתַן לְךָ לְמֵאָה שָׁנָה אַתָּה הוֹלֵךְ לְשָׁחֳטוֹ! אָמַר לוֹ: עַל מְנַת כֵּן. אָמַר לוֹ: וְאִם מְנַסֶּה אוֹתְךָ יוֹתֵר מִכֵּן אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד? אָמַר לוֹ: וְיָתֵר עַל כֵּן.. אָמַר לוֹ: לְמָחָר אוֹמֵר לְךָ "שׁוֹפֵךְ דָּם אַתָּה," שֶׁשָּׁפַכְתָּ דָּמוֹ שֶׁל בִּנְךָ. אָמַר לוֹ: עַל מְנַת כֵּן. וְכֵיוָן שֶׁלֹּא הוֹעִיל מִמֶּנּוּ כְּלוּם הָלַךְ הַשָּׂטָן מֵעָלָיו וְנִדְמָה לְבָחוּר וְעָמַד עַל יְמִינוֹ שֶׁל יִצְחָק, אָמַר לוֹ: לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לוֹ: לִלְמֹד תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: בְּחַיֶּיךָ אוֹ לְאַחַר מִיתָתְךָ? אָמַר לוֹ: וְכִי יֵשׁ אָדָם שֶׁיִּלְמַד אַחַר מִיתָה? אָמַר לוֹ: אִי עָלוּב בְּנָהּ שֶׁל עֲלוּבָה! כַּמָּה תַּעֲנִיּוֹת נִתְעַנֵּית אִמְּךָ וְכַמָּהה תְּפִלּוֹת הִתְפַּלְּלָה עַד שֶׁלֹּא נוֹלַדְתָּ, וְהַזָּקֵן הַזֶּה נִשְׁתַּטָּה וְהוֹלֵךְ לִשְׁחָטְךָ. אָמַר לוֹ יִצְחָק: אַף עַל פִּי כֵן לֹא אֶעֱבֹר עַל דַּעַת יוֹצְרִי וְעַל צִוּוּי שֶׁל אַבָּא. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, כָּל הַפַּרְגְּזָיוֹת שֶׁעָשְׂתָה אִמְּךָ, לְיִשְׁמָעֵאל שׂוֹנֵא הַבַּיִת יְרֻשָּׁה – וְאַתָּה אֵינְךָ מַכְנִיס בְּלִבְּךָ? – אִם אֵין דָּבָר נִכְנָס כֻּלּוֹ נִכְנָס חֶצְיוֹ. חָזַר יִצְחָק וְאָמַר לְאָבִיו: אָבִי! רְאֵה מָה אוֹמֵר לִי זֶה? אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אַל תַּשְׁגִּיחַ בּוֹ!"

המדרש מבליט שהאל הקציב שלושה ימים לאברהם כדי לחזור בו ולמנוע מאומות העולם לומר: "הֲמָמוֹ וְהָלַךְ וְשָׁחַט אֶת בְּנוֹ." אברהם העמיס את עצי העולה על יצחק, "כָּזֶה שֶׁהוּא טוֹעֵן צְלוּבוֹ בִּכְתֵפוֹ." רק אז נפל פַּחַד עַל יצחק ומחשבתו הראשונה הלכה לצער אמו. ביחד הם מקימים את המזבח, מביאים את העצים, מציתים את האש ויצחק הוא שמבקש שאביו יעקוד אותו פן ייפול פסול בקרבן:

"אָמַר לוֹ יִצְחָק: אַבָּא, מַהֵר וַעֲשֵׂה רְצוֹן יוֹצֶרְךָ וְשָׂרְפֵנִי יָפֶה, וְאֵפֶר שֶׁלִּי הוֹלֵךְ לְאִמִּי וְתַנִּיחֵהוּ, וְכָל זְמַן שֶׁתִּרְאֵהוּ אִמִּי תֹּאמַר: זֶה בְּנִי שֶׁשְּׁחָטוֹ אָבִיו. אַבָּא, מָה תַּעֲשׂוּ בְּזִקְנוּתְכֶם?? אָמַר לוֹ: בְּנִי, יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁמִּיתָתֵנוּ קְרוֹבָה. מִי שֶׁנִּחֲמָנוּ עַד עַכְשָׁו הוּא יְנַחֲמֵנוּ עַד יוֹם מוֹתֵנוּ." 

ואז הם ניגשו למלאכה:

"עֵינֵי אַבְרָהָם בְּעֵינֵי יִצְחָק וְעֵינֵי יִצְחָק בִּשְׁמֵי שָׁמַיִם. וְהָיוּ דְּמָעוֹת נוֹשְׁרוֹת מֵעֵינֵי אַבְרָהָם עַד שֶׁהָיְתָה קוֹמָתוֹ מְשׁוֹטֶטֶת בִּדְמָעוֹת." דווקא השטן הוא שמסיט את הסכין או אולי מאיץ באברהם: "בָּא הַשָּׂטָן וְדָחַף יָדוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְנָפְלָה הַסַּכִּין מִיָּדוֹ, וְכֵיוָן שֶׁשָּׁלַח יָדוֹ לִטְּלָהּ – פָּעַר פִּיו בִּבְכִיָּה וְגָעָה גְּעִיָּה גְּדוֹלָה." באותה שעה נגלו מחזות נפלאים הן לאב הן לבן ומלאכים "צוֹעֲקִים וּבוֹכִים וְאוֹמְרִים זֶה לָזֶה: רְאוּּ יָחִיד שׁוֹחֵט וְיָחִיד נִשְׁחָט. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! שְׁבוּעַת 'כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ' – מָה תְּהֵא עָלֶיהָ? מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִיכָאֵל: מָה אַתָּה עוֹמֵד? אַל תַּנִּיחֶנּוּ!" ((ראה תנחומא וירא, כג, לא).  

מלאך קורא לאברהם, אברהם אינו מסתפק בקריאתו. האל ציווה עליו, רק האל יכול לבטל את הגזירה. האל נאלץ להתערב ואברהם בא איתו חשבון במיטב המסורת המדרשית. חז"ל רצו אולי לחשוף צדדים אפלים בדמותו של האל. לא הוא ציווה את אברהם אלא השטן שהתחפש לאל – או האל בתור שטן שמתעשת ברגע האחרון ושב לפעול כאל (האל והשטן הם שני צדדים של אותו מטבע אמוני...) אפשר לסגור את הפרשייה המפוקפקת הזאת ולומר: כל קורבן הוא רצח, אפילו של בהמות, אפילו של עופות, ואין קורבן אלא קורבן עצמי. אילו היה לאברהם באותו רגע זיק של ביקורת עצמית, הוא היה מציע את עצמו במקום בנו. הפרשנים נוטים לחשוב שיצחק חווה טראומה שספק אם התאושש ממנה:

 "ר' יהודה אומר: עשרים שנה היתה רבקה עקרה ולאחר עשרים שנה לקח יצחק את רבקה והלך להר המוריה למקום שנעקד שם והתפלל עליה על הריון הבטן ונעתר לו הב"ה שנ' 'ויעתר לו ה'' (בראשית, כג, כא)" (מדרש פרקי דרבי אליעזר, "חורב" פרק לא).

חז"ל לא יכלו לגלות חוש תרפויטי גדול יותר, הם מספרים שיצחק לקח את רבקה להר המוריה ורק אז היא הרתה לו. עד אז, הוא כנראה למד תורה באיני יודע איזו ישיבה. ספק אם בניו צאצאיו יצאו מטראומת עקדת סרק.

*

הפרשנים התרגשו והתרעמו והתפעלו מהסכמתו של אברהם להקריב את בנו ולעבור את מבחן האמונה הילדותי של אל שאינו מאמין בעצמו יותר מאשר באדם ובבחיריו. אם העקדה היא סיפור על ניסיון אז ראוי לשאול מה הוא הניסיון, מי הוא המנסה ומי המתנסה. בעקבות קירקגור, מקובל לחשוב שהאמונה הדתית מחייבת את הקרבת השכל:

"אבות הרבה שכלו את ילדיהם: ואז היה זה אלוהים אשר אין לחול בו שינוי, הכול-יכול אשר את פשר מעשיו מי יבין, היתה זו ידו אשר לקחה את הילד. לא כן ארע את אברהם. עבורו נכון מבחן קשה יותר, וגורלו של יצחק היה מונח לאורך להב להב-הסכין ביד אברהם. ושם הוא ניצב, האיש הזקן, כשרק תקוותו עמו. אך הוא לא הטיל ספק, לא הביט בחרדה ימין ושמאל, לא התגרה בשמים בתפילותיו. הוא ידע כי זהו אלוהים הכול-יכול המנסה אותו, הוא ידע שהקורבן הנדרש ממנו קשה מכל קורבן, אבל ידע גם ששום קורבן איננו קשה מדי כאשר אלוהים דורש אותו – והוא שלף את המאכלת ]...[. מי שם כוח בנפשו של אברהם לבל תכהינה עינו מראות, עד כי לא ראה לא את יצחק ולא את האיל? כל המתבונן בזה עיניו מסתמאות. ועם כל זה, מעטים, מעטים מאד הללו אשר השיתוק או העיוורון מכים בהם. [...] כולנו יודעים – היה זה אך ניסיון." (סרן קרקגור, חיל ורעדה, ירושלים, תשמ"ו, עמ' 20).

טועה הבודד הדני. הקרבת השכל היא פתח לכל ההקרבות, לרבות של "בנך יחידך." אמונת אמת אינה דורשת קפיצה ולא הקרבה, אלא שפיות הדעת. האל המצווה על אברהם להקריב את יצחק אינו אותו אל המציל את הנער. הראשון הוא אל מתעתע המדבר ישירות לאברהם, קול פנימי המעוות את אמונתו, ואילו השני מדבר אליו באמצעות מלאך והרי אין מלאך אלא... שכל. העיוורון מכה ברבים, ורק מעטים, מעטים מאוד, יודעים שלא מדובר בניסיון אלא בשעשוע של אל קנא, בלתי צפוי, שרירותי... וזר למהמורות הנפש של האדם. אברהם היה עיוור, ומאז האנושות האברהמית לוקה בנכות מוסרית, גם מסיבות דתיות. היא מאפשרת לשטן להשתלט על האל. גדולתם של חז"ל על פני הדני היתה שהעדיפו את שיפור תדמיתו של האל על פני תדמיתו של אברהם. כאשר אברהם מוחה על כך שהאל מונע ממנו מלהקריב את בנו, הם שמים בפי האל: "כך אמרתי לך? שחטהו? לא! העלהו." הרמב"ם נשמע משכנע יותר ממני בפרשייה זאת: "שבמעשה זה... ידעו כל בני האדם גבול יראת ה' מה הוא" (מורה נבוכים ג, כד).

*

העקדה תמוהה לכל הדעות, אם מתייחסים אליה מנקודה הראות של האל, או מנקודת הראות של אברהם שהתערב למען צדיקי סדום. וכמו כל דבר תמוה במקרא, הוא נעשה לתמיהה קדושה. פרשת העקדה מפתיעה עוד יותר על רקע איסור הקרבת הבכור למולך:

"איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר ייתן מזרעו למֹלך, מות יומת, עַם הארץ ירגמֻהו באבן. ואני אתן את פָּני באיש ההוא והכרתי אֹתו מקרב עמו, כי מזרעו נתן למֹלך למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי. ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתִתו מזרעו למֹלך, לבלתי המית אֹתו, ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו, והכרתי אֹתו ואת כל הזֹנים אחריו לזנות אחרי המֹלך מקרב עמם" (ויקרא כ, ב-ה).

פרשנים תהו בצדק על דרישת האל מאברהם. אם האל הוא אותו אל הסולד מעבודה זרה בכלל ומעבודת המולך בפרט, ואברהם הוא העומד בניסיון אזי הוא... לא עמד בו. הוא עמד להקריב את בנו בכורו, הוא כלל לא הבין את טיב הניסיון. ועדיין יש לשאול, למה בחר האל דווקא את הניסיון הזה כאבן בוחן לאמונתו של אברהם? אמונה עיוורת, ללא עוררין, בלתי מותנית, כפי שמפארים אותה, היתה נחלתם של עובדי עבודה זרה ולא של אל שנועד להנהיג צדק ומשפט.

העקדה יכולה גם להתפרש כפרודיה על הקרבת בני אדם לאל – מעשה קיצוני ובלתי אחראי של אדם מעורער בנפשו שמחפש אמונה. אברהם כה שקוע בחיפושיו עד שהוא מסיר מעצמו כל אחריות. פעמיים, הוא מוסר את שרה לגבר אחר, הוא מעדיף להיפרד מלוט מאשר להתעסק במריבות בין רועים, הוא מגרש פעמיים את הגר... הוא אפילו מנסה להיפטר מבנו יצחק בהקריבו אותו לאיני יודע איזה אל. הוא נדחק להזיות אבסורדיות. אברהם מגשש באפלה אחרי אמונתו. הוא לא צדיק ולא איש תם כנוח, הוא מיוסר עד כדי מדוכא. במקרה זה אם אברהם הוא אבי האמונה אז אני אבי הכפירה, ולכפירה יותר סיכויים להגיע לאל מאשר לאמונה רופסת או לאמונה אבסורדית. אבל אולי אפשר להציע פרשנות אצילית יותר. לא האל מנסה את אברהם אלא אברהם את האל: "וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו" (כב, ח). השתיקה הרועמת של אברהם, הדי המוכנות שלו שבאים לידי ביטוי ב"הנני" הרועש מחוללים שינוי בדמותו. לא עוד אברהם המפקיר את שרה לפרעה, הנכנע לגחמותיה, הצוחק למשמע בשורת הולדת בנו, המתמקח עם האל על גורל סדום, אלא אברהם הנחוש לבוא חשבון עם האל. גדולתו של אברהם היא לא בכניעתו לאל, אלא בדחיקת האל אל קצוות המולך שבעבודת כל אל. אחרת מה פירוש הפסוק: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, יְהוָה יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה" (כב, יד)?

*

איני מבין למה נתלים בעקדה באדיקות כה מחרידה. הרי מדובר בסיפור תמוה עם סוף טוב, להוציא את מותה של שרה. אני יוצא ממנו עם הרושם שעבודת המולך הייתה עבודה למופת והאל או אברהם קינאו... במולך. העקדה מקפלת בתוכה שרשרת של אי הבנות – על המניעים, על המילים, על הכוונות, על הרצונות. בין אל שמבטיח ללא יכולת להגשים את הבטחותיו לאדם, שמאמין באל ללא יכולת להוכיח לעצמו שהוא מאמין. לא צריך להיות עוכר ישראל כדי לומר שהאבות כולם היו רחוקים משלמות, והנטייה להאדיר אותם ולהצדיק את מעשיהם רק משבשת את ההיגיינה הפרשנית האלמנטרית. לכולם צדדים חיוביים וצדדים שליליים, לכולם רגשות אציליים ורגשות אפלים – ורק בזכות הרב-אישיות שלהם אפשר להתייחס אליהם מבחינה ספרותית ואפילו אונטולוגית – כפי שאני מנסה לעשות בפרשנותי על דרך הדקונסטרוקציה – כאל אבות האומה והאמונה. אברהם הפקיר את אשתו שרה לפרעה ולאבימלך, גירש את הגר, התכחש לבנו ישמעאל... נתפס לטירוף העקדה. יצחק הפקיר את אשתו רבקה, העדיף בן אחד על משנהו, לקה בעיוורון. יעקב רימה את אביו, גזל את הבכורה מאחיו, נקם בלבן במטבע שלו, ביכר את יוסף... קילל יותר מאשר בירך את בניו. לא הייתי מציע להציב את האבות  כדגמים לחיקוי. חז"ל אינם מעלימים עין מפגמים באמונת אברהם. המדרש אומר:

"אמר רבי מאיר: בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה, אמר להם הקב"ה... הַביאו לי ערֵבים טובים שתשמרוה, ואני נותנה לכם. אמרו לפניו: רבש"ע, אבותינו ערֵבים לנו... אמר להם הקב"ה: אבותיכם, יש לי עליהם. אברהם יש לי עליו, שאמר 'במה אדע' (בראשית טו, ח)" (שיר השירים רבה א, ג).

אני לא רוצה להיות קטנוני בכל מחיר אבל במקרה זה אני חייב. בכל פרשת העקדה – הקרבת אדם לאל, ולא סתם אדם אלא בנך, יחידך כביכול – והשתיקה הנוראה והאדירה האופפת את ההליכה להר ההקרבה, הן של האב הן של הבן, כל מה שפרשנים אחדים מוצאים לנכון לשאול הוא:

"התנהגותו של אברהם בארץ המוריה מעלה כמה תמיהות, אחת מהן היא מעשה הגזל לכאורה שהוא עושה כאשר הוא מקריב את האיל שנקרה לפניו בסבך. אַיִל בניגוד לאַיָּל אינו חיית בר, וכל איִל התועה בהרים יש לו בעלים, ולא כל הרוצה לאחוז בו ולשחטו רשאי לעשות זאת, ובוודאי לא להקריבו לאלוקים, שהוא "אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה" (ישעיהו סא, ח). התנהגות כזאת היא מצווה הבאה בעברה, מעין תקדים של 'כבשת הרש.' ואכן התמיהה העיקרית היא על ברכת אלוקים המופלגת שניתנה לאברהם לאחר הקרבת האיל (בראשית כב, טז-יח)."

זה מקומם אותי מכל הבחינות, ושלא ילאו אותי עם החזרה לשגרה ולפרטי פרטים של ההלכה. העקידה הזאת לא הפסיקה לדרוש קורבנות עד שקידוש ה' נעשה לתעשייה אלוהית. אליעזר ברקוביץ יכול לומר שמאז "היו לנו אושוויצים רבים מאוד." ישראל נעשה לקורבן התמיד והוא מתעקש להתייצב לצד אל שאינו יודע גבול בדרישות ההקרבה שלו.

*

תומס מאן ממלא את החללים בכתוב. לפעמים הוא מעיב עליו, לפעמים הוא מעשיר אותו במחזות ספרותיים שאליהם הוא מגניב את הפרשנות הנוצרית. את מותו של יצחק הוא מתאר בקווים מבעיתים למדי. הוא שם בפיו דברי נבואה שהשראתם הנוצרית ברורה. דם האייל הוא דמו ששפך כדי לכפר על "עוונות כולם." ברגעיו האחרונים פניו של יצחק נעשים לפני אייל והוא אפילו גועה כאייל. מאן שם בפיו: "צריכים להקריב את האל." וכאשר יעקב ועשיו רצו לקבור אותו, הם תופרים לו תכריכים מעור של אייל.

*

נראה לי שרק בפרשה זו, אברהם נותן שם לאלוהים: "יִּטַּע אֶשֶׁל, בִּבְאֵר שָׁבַע; וַיִּקְרָא-שָׁם-בְּשֵׁם יְהוָה, אֵל עוֹלָם" (כא, לג).