פרשת וישב

  סיפור יוסף איש החלומות ופותר החלומות, היחסים עם אחיו הזוממים להרוג אותו, מכירתו למדיינים-ישמעאלים-מצרים מבליטים עוד יותר עד כמה המשפחה המקראית היתה... מעניינת. בני יעקב אינם מקבלים את מעמדו הבכיר של יוסף. במיוחד בני לאה שאיתם הוא נהג לצאת למרעה. הם התייחסו אליו בחשדנות כי הוא נטה להוציא את דיבתם רעה באוזני יעקב: "יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם" (לז, ב). בנושא זה חז"ל שופטים אותו לחומרה יחסית. למרות שרש"י נזהר מאוד בכבודם של גיבורי התורה, הוא לא מסתיר את האנטיפתיה שלו כלפי יוסף הצעיר: "'והוא נער' – שהיה עושה מעשה נערות: מתקן בשערו, ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה." רש"י מסכם מחלוקת תנאים בתלמוד הירושלמי (פאה פ"א ה"א; טו, ד) במילים אלו:

"את דיבתם רעה – כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות. ובשלשתן לקה. על אבר מן החי וישחטו שעיר עזים במכירתו, ולא אכלוהו חי. ועל דיבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים – 'לעבד נמכר יוסף' (תהילים קה, יז). ועל העריות שספר עליהם: ותישא אשת אדוניו וגו'."

איננו יודעים למה יעקב שלח את יוסף אל אחיו. לרגל אחריהם או להצטרף לעבודות המרעה. אולי לאפשר לו לבלות עם אחיו ולהתפייס איתם. יוסף פוגש באיש המדריך אותו בדרכו – הדרכה רוחנית, משפחתית, פוליטית: "אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ" (בראשית לז, טז). פרשנים התעכבו על דמותו של האיש שיוסף פגש. בשורה התחתונה הוא היה מווסת השגחת האל שרצה בירידת ישראל למצרים. הרמב"ן:

"כי זימן לו הקדוש ברוך הוא מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם, ולזה התכוונו רבותינו (בראשית רבה פד, יד) באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חינם היה כל הסיפור הזה, להודיענו כי עצת השם היא תקום." (ואכה!) לעומת רש"י, המיטיבים עם יוסף עשו ממנו לוחם למען שוויון האחים, ללא אבחנה אם נולדו ללאה ולרחל או לשפחות...

פגישת יוסף עם אחיו תהיה צורבת. חלומותיו לא עושים רושם עליהם כפי שהתרברבותו מכעיסה אותם. לא מספרים חלומות, ועוד פחות מכך חלומות של גדולה, שומרים אותם לעצמנו. יעקב לפחות חלם על מלאכים שמימיים, יוסף חולם על כוח ארצי. האחים בזים לו יותר מאשר מקנאים בו: "הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה-בָּא" (לז, כט). הם לא מתלבטים הרבה לפני החלטתם להמיתו, להשליך אותו לבור או למכור אותו לעבדות. בהשוואה לתככים המשפחתיים בבית יעקב, הישמעאלים נראים שלווים למדי: "וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד; וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים, נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט-הוֹלְכִים, לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה" (לז, כה).

מדובר בשלב זה בנער מתבגר, יופיו מרחל, מפונק ומגונדר, תחבולותיו מיעקב. הוא משתמש ביופיו כדי להפעיל את קסמיו ולפתות את הסובבים אותו: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר" (בראשית מט, כב). לפי עדות רש"י שנשמע כאילו נכח במקום: "בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביופיו." אולי דמות דו-מינית שנעשתה לסריס לאחר נישואיו לאישה מבית פוטיפר. לבטח הדמות הנרקיסיסטית, המינית חושנית ביותר בתורה. לפי הפרשנים הנוצרים, לכותונת הפסים היו שרוולים ארוכים. בגד יפה לחיי רווחה יותר מאשר לחיי עבודה. הוא הלם את יופיו ואת אופיו. הוא נועד לגדולות, למה להתאמץ? יאמרו ההשגחה, יאמרו המזל. הוא לא מלכלך את ידיו, הוא שומר אותן לעבודות מלכות. הוא היה האסתטיקן הראשון בתולדות היהדות, ונעשה לסגנו של פרעה כי שררה דרשה אומנות והוא ידע להפעילה, במציאות כבחלומותיו. בעל כריזמה מיוחדת, בעל תבונה פוליטית יוצאת מגדר הרגיל, בעל יכולת ביצוע מוכחת. גם עולה בבית פוטיפר וגם בבית הסוהר. הוא יודע לחייב את שר המשקים: "כִּי אִם-זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ, כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ-נָּא עִמָּדִי, חָסֶד; וְהִזְכַּרְתַּנִי, אֶל-פַּרְעֹה, וְהוֹצֵאתַנִי, מִן-הַבַּיִת הַזֶּה" (מ, יד). לא בכדי רואה הקוראן בסיפור יוסף "היפה שבסיפורים." הוא כה מפליג ביופיו שגם הוא הופך אותו למחמד נשות מצרים: "ישמרנו אללה! אין זה בשר ודם! אלא מלאך אציל."

במקום להתחסד עם איש שאינו נמנה עם החסידים, אולי יש לראות בסירובו להצעת אשת פוטיפר רתיעה מינית מלשכב עמה. הוא היה אסתטיקן מכדי להתעסק על בסיס יומי עם אישה שלא היתה לטעמו. ואולי הוא נענה להצעותיה עד שהגיע למעמדו הרם והחליט לשים קץ ליחסיו אתה. ואולי הוא היה הומוסקסואל, ואם להתבסס על רמיזות חז"ל טרנסג'נדר. ואולי... בכל מקרה, דמותו מפוקפקת מכדי לזכות אותו על בסיס סירובו לבגוד באדונו – גם אם לא היה בהתנהגותו שום דופי – בתואר "הצדיק." הוא לא היה צדיק ולא בן צדיק ואפילו עצמותיו הועלו ממצרים בעורו של עז או של חמור. סיפור יוסף הצחיק את חז"ל יותר משריתק אותם, ולולא סימל את עשרת השבטים, בהנהגת אפרים ומנשה, ספק אם דמותו היתה נקשרת למשיח. קרה לו כנראה מה שקרא ליעקב כאשר אחרי ליל אהבים, רחל התחלפה לו בלאה: הוא לא זכר שהשאיר בגד אצל גבירתו. ככל שדמותו של יעקב מעוררת רחמים, עקב אמיתות התחבטויותיו, גישושיו, ספקותיו וכשליו, דמותו של יוסף – דמות דקדנטית – מעוררת צחוק. כמו כל דמות שלא מפסיקה להתגנדר בכותונותיו ולא שוכחת לחסל חשבונות. את נקמתו באחיו הוא תופר בסבלנות ובאיפוק המאפיינים את גדולי אמני הנקמה ואילו את נקמתו באשת פוטיפר, הוא נוקם, אם בכלל, עם... בתה.

*

חלומות יוסף והחלומות שהוא פותר פשוטים למדי – נבואיים מדי. הם לא מסובכים, מטושטשים, תמוהים, מאפילים על עצמם, כיאה לחלומות ממש. יותר מאשר על כושרו של יוסף, פירושם מדגים את כושרו הספרותי הנבואי-כלאחר-יד של התוראי. אחרת הפרשנות הסמלית של החלומות היא הנגישה והמטעה ביותר. אם עבור חז"ל פרשנות החלום משקף את עולמו של הפרשן, עבור פרויד פרשנותו עולה מעולמו של החולם המנדב לפותר החלום נתונים וקשרים שהוא רואה בין מרכיבי חלומו. אולי לזה התכוונו חז"ל באומרם ש"כל החלומות הולכים אחר הפה" (ברכות נה, ב). אני מודה שמעולם לא הבנתי אם מדובר בפה הפרשן או בפה החולם... מכל מקום, יוסף חב את גדולתו לפתרון החלומות. הוא מפסיק לחלום ומבקש מאחרים לספר לו את חלומותיהם. הוא המציא את הסיסמה הפסיכואנליטית הראשונה והאחרונה: "ספרו נא לי" (בראשית מ, ח). הפסיכואנליטיקן פועל בבור כי רק בור נוח לדו-שיח – ולא העולם הגדול, העיסוקים היום-יומיים, הלימוד בישיבה או באוניברסיטה, הכנסים האקדמיים וההתוועדויות הבין-דתיות – שנבנו על בסיס ודאות.

*

במקביל לירידת יוסף מצרימה, גם יהודה יורד מאת אחיו. הוא נושא "בת-איש כנעני." בנו בכורו של יהודה – ער שמו – שלא תפס משום מה ברשימת השמות הישראלים החדשים – מת צעיר בשל חטאיו. אחיו אונן – מאונים – בוחר להשחית את זרעו כדי שלא לייבם את תמר, אלמנת ער. גם הוא קורס תחת חטאיו ומת. יהודה שולח את תמר לבית אביה כדי שבנו השלישי ממנה לא ידע את גורל אחיו: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ, עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי-כִּי אָמַר, פֶּן-יָמוּת גַּם-הוּא כְּאֶחָיו; וַתֵּלֶךְ תָּמָר, וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ" (בראשית לה, יא). תמר מבינה שיהודה מתחמק מחובתו לתת לה את האח הצעיר ומחליטה למלא את שליחות הייבום כדי להנציח את זרע ער. היא מתחזה לזונה, אורבת ליהודה והכתוב אומר: "וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם" (בראשית לח, יד). הגמרא מתייחסת לביטוי כמתאר מקום או מצב (ראה סוטה י, א). לפי ר' שמואל בר נחמני היא "נתנה עיניים לדבריה," כלומר ענתה היטב לשאלות יהודה כאשר רצה לבדוק אם היא מותרת לו:

"אמר לה: שמא נכרית את? אמרה ליה: גיורת אני; שמא אשת איש את? אמרה ליה: פנויה אני; שמא קיבל בך אביך קידושין? אמרה ליה: יתומה אני; שמא טמאה את? אמרה ליה: טהורה אני."

מקובל להניח שתמר התחזתה לקדשה. זונות גדולות לא חסרות בתנ"ך. רחב היא אולי המפורסמת ביותר. היא כה הרשימה את חז"ל עד שהוציאו ממנה לא פחות משמונה נביאים. לפי ר' יהודה, היא אפילו התגיירה ונישאה ל...יהושע (מגילה יד, ב). היא עוד עשויה-עלולה להוציא את משיח בן יוסף שלא לומר בן דוד. הפרשנים שנוטים להפיק תילי תילים של פרשנויות על סמך שורשים דומים, נרתעים מלקרב את הקדשה והקדושה. חוששים כנראה מלגלות שכל פולחן המונע על-ידי קדושה עלול להתגלגל לזנות פולחנית. עבודת אשרה ועשתורת חייבה קיום יחסי מין במקדשים, כאילו רצו להבליט את הרקמה המינית של הפולחנים הדתיים. כיום הרקמה המינית בולטת בפיאור שיר השירים ובהפיכתו, פשוטו כמשמעו, לא רק סמלית, ל"קודש הקודשים" של המקובלים החדשים, במיוחד אלה שמשרתים בחוגים לקבלה באוניברסיטאות השונות. לפי רש"י קדשה היא "מופקרת מקודשת ומזומנת לזנות."

תמר הרתה ליהודה ללא ידיעתו: "וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה, לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (לח, כד). אבל תמר מגלה לו שהוא האיש והוא מכיר בצדקתה ללא התחמקויות: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי" (בראשית לה, כו). במקרה זה כבהופעה המרשימה שלו בפני יוסף כשזה יעלה לגדולה, יהודה מתעלה על עצמו ונוטל אחראיות. מעשיו עוד יזכו אותו בבכורה המדינית והסימבולית של ישראל: "יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ-יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ ט. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ י. לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" (בראשית מט, ח-י). לפי החוקרים, תמר פעלה על‑פי מנהג שהיה נפוץ בקרב החתים והאשורים המאפשר ייבום על-ידי אבי הבעל המת, בהיעדר אפשרות ייבום על ידי האח.

מוסד הייבום קדם למתן התורה. הוא נועד להבטיח את זרעו של הנפטר. ההזרעה לא הפסיקה לשגע את היהודים – יותר מכל עם אחר. נראה שפרו ורבו היא מצות המצוות כאילו בה תלוי... איני יודע מה. אולי האל-מוות המיוחל היחיד שמתקבל על הדעת, אולי הגאולה כאשר כל הנשמות ייוולדו. בסופו של דבר יורשיו של יהודה יהיו בני תמר שנולדו בערווה גם אם המעשה לא היה במזיד. פרץ, בכורו, יהיה אפילו אבי שושלת המלוכה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן יט. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב כ. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה כא. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד כב. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד (רות ד, כב).

*

מיקומו של סיפור יהודה ותמר בין שני חלקי סיפור יוסף אומר – הפעם אני נכנע – דרשני. לשני הסיפורים מקבילות ספרותיות. יוסף הורד מצרימה ועומד בפיתוי אשת פוטיפר. בתור עבד, נאסר עליו מלעשות לזרעו. יהודה עוזב את בית אביו והוא צריך לעשות לזרעו. בשני המקרים, העיסוק הוא בזרע. כל עוד יהודה לא מפרה, בצורה זו או אחרת, את תמר, הוא עלול להישאר ללא זרע. כל עוד יוסף בגדר עבד, הוא עלול להישאר ללא זרע. הוא מבין שכניעתו לאשת פוטיפר רק תחזק את מעמדו כעבד. לפי חז"ל הפיתוי היה גדול, ואם הוא עמד בו זה היה בזכות אביו שנגלה לעיניו ברגע שבו עמד להיענות לה. הם יכלו לומר בזכות אמו, זה היה משכנע יותר. חז"ל מעלים כמה מקבילות בין שני הסיפורים:

"ויהי בעת ההיא, ולא היה צריך קרייה למימר (הפסוק לומר) אלא ויוסף הורד מצרימה, ומפני מה הסמיך פרשה זו לזו, רבי אלעזר ור' יוחנן, רבי אלעזר אמר כדי לסמוך ירידה לירידה, רבי יוחנן אמר כדי לסמוך הכר להכר, ר"ש בר נחמן אמר כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשתו של פוטיפר" (בראשית רבה פרשה פה, ב).

שילוב שני הסיפורים מדגים כישרון מסוים בעריכת התורה. יעקב רימה את יצחק כאשר עטה עור עזים, בניו רימו אותו כאשר טבלו את כותונת יוסף בדם עזים, יהודה שילם גדי-עזים לתמר. מדובר במעין קוד המורה על כוונה כלשהי של המחבר או העורך. במדרש רבה חז"ל אפילו הפכו את הטכסיס הספרותי לתכסיס נבואי:

"יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש: מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ, מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל-עֵת (משלי ח), התורה שהיא משחקת על הבריות, אמר הקב"ה ליהודה אתה רימית באביך בגדי עזים חייך שתמר מרמה בך בגדי עזים."

בשני המקרים, הירידה מהארץ מופיעה כמפלט מהתפרצות מלחמת אחים. ראובן מחלל את מיטתו של יעקב. יהודה חוטא בגילוי עריות. אפילו חלומותיו של יוסף מהווים מרשם לירידה. לא הישמעאלים ולא המדיינים לקחו אותו למצריים. הוא לא הורד, הוא ירד. מפני שנאת אחים. אחרת הוא לא היה מחכה עשרים שנה לתת אות חיים לאביו. הוא ירד להוליווד כדי לקצור הצלחה ותהילה. גם הנוצרים הגדילו לפאר את דמותו של יוסף, קורבן של אחיו, שמבשר את ישוע, גם הוא קורבן של אחיו.

*

עיסוק הפרשנים בנשות בני יעקב היה מצחיק לולא היא פתטי. גם יהודה וגם שמעון נשאו נשים כנעניות וסביר להניח גם אחיהם. הפרשנים מגוללים פירושים מוכרים למדי. בני יעקב נשאו את התאומות שלהם. כנעני, במקרה של נישואי יהודה, משמעותו "סוחר." אפילו תמר לא היתה כנענית אלא בת שם (שמית?): הרמב"ן מפרש:

"תמר היתה בת אחת מן הגרים בארץ, לא בת איש כנעני בייחוסו, כי חלילה שיהיה אדוננו דוד ומשיח צדקנו שיגלה לנו במהרה מזרע כנען העבד המקולל. ורבותינו אמרו (בראשית רבה פה י) בתמר שהיתה בתו של שם, והוא כהן לאל עליון."

העיסוק האנכרוניסטי הזה נובע מקריאה הלכתית בתורה המניחה שהאבות ידעו את התורה עוד לפני שניתנה. ידועים דברי חז"ל:

"מהיכן למד תורה אברהם, ר' שמעון בן יוחי אמר: נעשו כליותיו כשני כדין שלמים והיו נובעות תורה .... ר' לוי אמר: מעצמו למד תורה .... אמר ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן בן אלעזר איש הבירה: אפילו עירובי תבשילין היה אברהם אבינו יודע" (בראשית רבה, ויגש צה).

ככלל כל סיפור יוסף – מכירתו למצרים וירידת בית יעקב למצריים – נועד לבצר את מחיצת המחיצות האוסרת על בני ישראל לשאת בני או בנות עמים אחרים, ואפילו יותר מכך את בני או בנות תושביה המקוריים של ארץ כנען. צמיחתו של ישראל כעם חייבה – בהתאם לתוכנית הגלומה בברית בין הבתרים (בראשית טו, ז-כא) – הדרת ישראל מסביבתו, ושום מדינה לא התאימה יותר ממצרים שבה העברים נחשבו למוקצים ולמנודים. הרי המצרים תיעבו כל מגע חברתי עם רועי צאן: "כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל-רֹעֵה צֹאן" (בראשית מו, לד).

Harold Copping: Selling of Joseph