פרשת מקץ

יוסף מוזעק מן הבור כדי לפתור את חלומות פרעה. הוא משכיל לאחד את שני חלומותיו כדי להדגיש את ממדם הנבואי. פרשנותו קולעת כי היא הולמת את הפרשנות שנרקמה במוחו של פרעה. יוסף אינו מסתפק בפתרון החלומות אלא מנצל את ההזדמנות להשיא עצות איך להתמודד עם שנות הרעב שיבואו אחרי שנות השובע. הוא מבליע רמזים על יכולותיו להתמודד עם התהפוכות שיפקדו את מצרים ומושך את תשומת לב פרעה. במילים אחרות, הוא מפעיל את קסמיו עליו ולבסוף מקבל את הג'וב: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה-אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ לט. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת, אֵין-נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ מ. אַתָּה תִּהְיֶה עַל-בֵּיתִי, וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי; רַק הַכִּסֵּא, אֶגְדַּל מִמֶּךָּ" (בראשית מא, לט-מ). את פרשנותו יוסף משייך לאל, את עצותיו לפרעה הוא מנדב בשמו. נראה לי שיוסף עלה על שאר החרטומים כי הוא רכש את חוכמת החלומות מיעקב. כמותו חיפש את עצמו בחלומות. אלא  שאם אביו חלם על מלאכים, הוא חלם על גדולה ועל שליטה. זה מחפש את האל וזה משתמש בו.

יוסף היה כנראה העברי הראשון שהגיע לגדולה פוליטית בחצר המצרית שבזה לעברים – נוודים ללא ארץ שנטו להתפשט בלי להתערבב עם האוכלוסייה המקומית, בגלל שהיא לא רצתה בהם ובגלל שהסתגרו באורחות חייהם. הם היו הצוענים של העת העתיקה באזור. הם לא התבלטו בנגינה או בריקוד – אולי בפתרון חלומות. סיפור יוסף הוא סיפור התבוללות קלסי. אומנם הוא ממשיך לערב את האל ולקדם אותו אבל לא ברור לאיזה אל הוא פונה ובשם איזה אל הוא מדבר. נראה לי שמדובר כבר באל אוניברסלי יותר מאלוהי אבותיו ואפילו מאלוהי משה. הוא ירא אל כמו שאברהם היה ירא אל – לפני שנקרע בין ישמעאל ליצחק. הוא מאוד אישי ומאוד משכנע. הוא לא נוגד את אלי מצרים. אבל יוסף אינו מתפלל ולא מתקשה לקחת "את אסנת בת פוטיפרע כהן און לאישה". עם לבושו של פרעה, מרכבתו, סמכויותיו, גינוניו, הוא נעשה לכפיל פעיל של פרעה – "צפנת פענח". אונקלוס תרגם: "וקרא פרעה שום יוסף גברא דמטמרן גלין ליה ]הגבר שצפונות גלויים לו[". הוא שוכח מאביו ומאחיו, הוא מדחיק את העבר ואילו לא היה ממחיש את השיכחה בשמות בניו, אפשר היה לחשוב שהוא רואה רק סגולות בה: "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת-שֵׁם הַבְּכוֹר, מְנַשֶּׁה:  כִּי-נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי, וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי נב. וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי, קָרָא אֶפְרָיִם:  כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹהִים, בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (בראשית מא, נא-נב). יוסף נעשה למצרי עד שאחיו מופיעים מחדש בחייו ומזכירים לו את בנימין, אחיו מאמו רחל, ואת אביו. אז הוא פורץ בבכי. אם כבר מחפשים קשר בין פרשת מקץ לחנוכה אז הוא לא טמון בהפצת האור ובפרסומו אלא בהיזכרות אורות קטנים שנשתכחו בהוויית התבוללות.

יוסף משעבד את כל המצרים לפרעה, לרבות העברים, ומשליט משטר של עבדות או לכל הפחות של צמיתות. הוא לא היה צדיק ולא רשע. הוא היה כה יהיר ומקסים שהוא היה מעבר לקטגוריות הפוליטיות של אותה תקופה. הוא יכול היה להיות משוגע החצר, הוא נעשה לפותר חלומות – תפקיד לא פחות חשוב משרים שאת חלומותיהם הוא פתר – ומשנה לפרעה. הוא היה גם מנהלן טוב – היום היינו אומרים טכנוקרט טוב. הארכיאולוגים רואים בו את אמנופיס בן הפו ונוטים לחפש יחסי קרבה בינו למשה. לפיהם משה היה ממונה על המקדש לזכרו של יוסף שנבנה על-ידי העברים. בתום העבודות, הם עברו לבנות את מקדש אחנתון. בתום העבודות, חלקם גויסו לבניית עמק הקבורה של תבאי (Thèbes) והושמו בהסגר בערים סגורות. חלקם הוגלו לתמנע, חלקם לתל-אמרנה. משה נאלץ לעזוב את מצרים ונעשה למנהיגם של כורי הנחושת בתמנע לפני שהצטרפו אליהם אלה שגויסו לעבודות פרך בעמק הקבורה אחרי שמרדו נגד שוביהם.

*

כאשר הרעב רדה בארץ מגורי יעקב, הוא שולח את בניו מצרימה לשבור לחם. יוסף מזהה אותם בין כל אלה שפקדו את מצרים שהשכילה, תודות לקדחתנותו, לשמר את העודפים של שנות השובע עבור שנות הבצורת. יוסף, ספק מתנקם ומתעלל באחיו, ספק מנסה אותם. בהתחלה הוא מאשים אותם בריגול:

"אמר להם יוסף לאחיו: תדעו שאתם מרגלים, למה הייתם הולכים ומחזרים בכל המדינה? אמרו לו: אח לנו ומכרנוהו לעבד, ומשעה שמכרנוהו אבינו יושב ומתאבל עליו, וירדנו וכסף בידינו, לומר בכל מקום שאנו מוצאים אותו אנו פודים אותו. אמר להם: ואם אינו מבקש למוכרו? אמרו לו: אפילו אנו נשרפים עליו אין אנו זזים עד שנפדה אותו" (מדרש תנחומא, מקץ יז).

היות שהגיעו בלי בנימין - הוא חשש אולי לגורלו וחשד באחיו בעקבות מה שעוללו ליוסף - הוא רוצה לוודא שהוא בחיים לפני שהוא נוקם את נקמתו או חושף את זהותו. הוא מגניב את הכסף באמתחות אחיו וכאשר הם חוזרים עם בנימין הוא מגניב גביע באמתחתו ועוד הוא שואל: "לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה" (בראשית מד, ד). משחקי יוסף עם אחיו גובלים בהתעמרות נערית. אבל אנחנו מקבלים סדרת דיאלוגים מעניינים, בין יוסף ואחיו, בין יעקב ובניו, בין יהודה ואביו, בין יהודה ויוסף. המנחה שמציע יעקב תמימה ונוגה כאחד: "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בראשית מג, יא).

בפרקים אלה פרשני המקרא מתחלקים לשני מחנות: מוקיעי יוסף המגונדר והבכיין וחסידי יוסף הצדיק. אלה מוצאים סיבות מקלות לכל מעשיו. הוא היה מתבגר מפונק שסבל מאהבת אביו יותר מאשר נהנה ממנה; הוא עמד בפיתוי החטא בגבורה עילאית; הוא הזכיר את האל בפתרון החלומות ונתן להם אופי נבואי; הוא התמהמה להודיע לאביו שהוא חי כדי לתת לאחיו ולאביו שהות עיכול המהמורות בגורלו. מסכת הנקם שלו באחיו היתה למטרות... חינוכיות, תרפויטיות ומוסריות כאחד, כדי לתת להם זמן להתחרט על מה שעשו לו ולחזור בתשובה מלאה. היות שיוסף ידע את... הרמב"ם, הוא הקפיד על דבריו: "איזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכישלון כוח" (הלכות תשובה פ"ב ה"א). הוא ראה בחרטתם תשובה חלקית בלבד, וביקש להביאם לידי תשובה גמורה. הוא אילץ אותם להביא את בנימין והעמידם באותו מצב שעמדו בשעת מכירתו. כתגובה ראשונה נראה שהם חוזרים לסורם:

"'ויקרעו שמלותם', אמר להם הקב"ה: אתם גרמתם לקרוע בגדי אביכם בדבר של חנם כך תקרעו אתם על דבר של חנם...והיו עומדין ומחבטין לבנימין על כתפיו ואומרין לו גנבא ברא דגנבתא [גנב בן גנבת] ביישתנו! בן אמך אתה, כך ביישה אמך את אבינו [כאשר גנבה את התרפים של אביה לבן], ובשביל אותן המכות שהכוהו בכתפיו זכה שתשרה שכינה בין כתפיו שנאמר (דברים לג) 'חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן'" (מדרש תנחומא, פרשת מקץ סימן י).

אבל מרגע שיוסף מטיל את האשמה על בנימין, הם כבר לא מטילים דופי באחיהם ולא שוקלים להקריבו:

"א"ל יוסף: חס ושלום שאני חושד אתכם, אלא הנער הזה [בנימין] חשוד שגנבו כדי לקסום על אחיו היכן הלך, 'האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד!' באותה שעה הפכו כל השבטים פניהם ממנו ומי עמד כנגדו? הערב [יהודה] שנאמר: 'וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה'" (ילקוט שמעוני, פרשת מקץ רמז קנ).

בשורה התחתונה, סליחת יוסף הינה של דמות מתנשאת – שמעולם לא נעשית צדיקה – שאפילו בוחלת בנקמה. הוא הגשים את חלומותיו למרות מה שעוללו לו אחיו ונקמה בהם היתה מתחת לכבודו כפי שהיא מתחת לכבוד כל הגיבורים הרגשניים בספרות העולמית. האחים צודקים למדי כאשר הם שבים לחשוש מפניו אחרי מות יעקב.

*

ניכרת הנגדה אם לא יריבות בין ראובן ליהודה. ראובן שבלוני, יהודה נועז. בניסיונו לשכנע את יעקב לשלוח את בנימין ולסכן אותו הראשון מציע את בניו: "וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן, אֶל-אָבִיו לֵאמֹר, אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית, אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ; תְּנָה אֹתוֹ עַל-יָדִי, וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ" (בראשית, מב, לז). רבי שם בפי יעקב את התגובה החז"לית: "הרי זה בכור שוטה, בניך, לא בני הם?" (בראשית רבה צא, ט). בחלוף הזמן, כאשר המצב הולך ומחמיר, יהודה מערער על כאבו של יעקב ומבליט את הסכנה הגלומה בחששותיו: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו, שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי-וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה; וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ ט. אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ-מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ:  אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים" (מג, ח-ט). דברי יהודה קולעים יותר לדאגת יעקב כפי שהיא באה לידי ביטוי ביוזמה הראשונית לשבור אוכל במצרים כדי להינצל מהרעב.

יעקב מתגלה כדמות המרשימה ביותר מקרב גלריית האבות. יש בו משהו מאיוב: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם: יוֹסֵף אֵינֶנּוּ, וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, וְאֶת-בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ, עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה" (מב, לו). ועוד: "וַאֲנִי, כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי" (מג, יד). הוא מדבר על חייו כעל "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה: מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי, בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם" (מז, ט). יעקב היה בשתי גלויות. למרות שנראה שהוא אוחז בעקבי כולם, מתברר שהוא אינו שולט בדבר. לא על חייו ולא על אמונותיו, חלומותיו, אהבותיו, בניו. הוא מובל יותר מאשר מוביל. על-ידי רבקה אמו, על-ידי לבן אחי אמו, על-ידי אבלו על מות רחל, על-ידי בניו. בסופו של דבר הוא לא רמאי כפי שהוא מרומה. הוא חלש אופי ונישא על תנודות נדודיו. הוא לא יודע איפה נמצא האל ואיפה להקים לו מזבח. שינוי שמו מיעקב לישראל נועד לקבע את יחסו לאל – הוא שר אתו יותר מאשר בוטח בו, ללא שכנוע פנימי אמתי. הוא נאלץ להקים לו מזבח בבית אל. יעקב, אבי האומה, לא מבין מה מצופה ממנו ונכנע למה שקורה לו. הוא בעל נשמה בודדה, למרות משפחתו הענפה, ונודדת – ורק יוסף, שבו הוא שם את יהביו (אם כלל יש לו יהבים), כובל אותו לגורלו...

Joseph interpreting the dreams of the baker and the cupbearer, by Benjamin Cuyp, ca. 1630