פרשת שמות

הפרשה פותחת באיום הדמוגרפי שבני ישראל מהווים על המצרים: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ-בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם" (שמות א, ז). הברכה – ברכת האל, ברכת יעקב, ברכת יוסף... – הפכה לקללה והתהפוכה הזאת לא תפסיק ללוות את ישראל. פסוק זה מככב בצורה זו או אחרת בכל המסעות האנטישמיים נגדם. אפילו האשמת הגיס החמישי לא חסרה: "הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ:  פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ" (שמות א, י). ישראל מופיע כעם לראשונה בהקשר אנטישמי והדבר לא הובהר מספיק, לא-ידי חוקרי האנטישמיות ולא על-ידי חוקרי האנושות. פרעה חושש מהצוענים העברים ומבקש לעצור את התרבותם. להוציא את זה, איננו יודעים איך השבטים התגבשו לעם – איך עדות מתגבשות לכדי עם. נימה סרקסטית מתגנבת לדברי חז"ל כאילו לא היתה תשובה אחרת לטענה האנטישמית לפיה היהודים מתרבים כמזיקים:

""וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ" (שמות א, ז), אמר ר' יוחנן: כל אחת מישראל היתה יולדת שישים, שנאמר "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שם, שם), אמר ר' יוחנן: מילאו את מצרים. ד"א: 'וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם.' שנתמלאו בתי טרטיאות [תיאטראות] ובתי קרקסיאות מהם, מיד גזרו עליהם לפרוש מן המטה, שנאמר: 'ותמלא הארץ אותם' [וגו']" (תנחומא [בובר], שמות, סימן ו).

פרעה רצה להישמר משבטים שהיוו איום על משטרו ועל יציבות ממלכתו. הם התגוררו בשולי הממלכה. היו רועי צאן בזויים וכנראה נהנו מכל מיני הטבות. פרעה לא רצה לשמור על מעמדם הנפרד. ספק אם היו עבדים יותר משאר המיעוטים או אפילו שאר המצרים. בדיעבד, החיים במצרים לא היו קשים במיוחד: "זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים” (במדבר יא, ה). מדובר יותר במרד נגד גזירות פרעה מאשר מלחמת שחרור. בהתחלה, נציגי העברים, "הזקנים," התנגדו לפעולות משה ואחיו.

הכתוב מביא את פחד פרעה מבני ישראל כמניע לרשעותו כלפיהם, הוא לא מסביר מדוע האל לא הגן עליהם כפי שהיה צפוי ממנו. אבל הוא מדגיש את אזכור האבות: "וַיִּשְׁמַע אֱ‑לֹהִים אֶת-נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱ‑לֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב." לפי הפרשנים המסורתיים, לולא זכות האבות, הבריתות שהאל כרת איתם וההבטחות שהבטיח להם האל לא היה נזעק להצלתם.

*

ידוע סיפור הולדת משה, הצלתו על-ידי בת פרעה והנקתו על-ידי אמו הביולוגית תודות להתערבות אחותו. לא שומעים על הקשר של משה לאמו המאמצת, שהפרה את צוו אביה ואימצה דווקא תינוק עברי. הפרשנים נוטים להבליט את האירוניה שבדבר. או שהם אינם מבינים אירוניה או שאני איני מבין אירוניה. מדובר במעשה אצילי שאם התרחש כמסופר הוא השפיע לא מעט על גורל משה שכל התנהגותו תישאר כשל ילד מאומץ. בכל מקרה, בת פרעה היתה כנראה משכילה מאוד כדי לדבר עברית ולתת שם כה עברי למשה: "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות ב, י). יותר מקובלת עלי גרסתם של החוקרים הרואים בשם משה עברות של "מסס" הוא "בן" במצרית העתיקה כמו ברע-מסס. ואם כבר מחפשים מקור עברי לשמו אז עדיף לגזור אותו מביטוי שיאמר "כי מן העבדות משה את ישראל."

הסנה שנשקף למשה במדבר לא מפסיק לבעור והוא לא קרוב להתכלות: "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג, ב). ממנו בוקע המשפט האלמותי: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג, יד). כולם פירשו אתו, כולם הפיקו ממנו מרגליות. הרבה רואים בו את המוטו של הטרנסנדנטליות היהודית. אל מעבר לכל הוויה וזמן. תרגום יונתן מסביר כי משפט זה מבטא את נצחיותו של האל: "אני הוא שהייתי ועתיד להיות." כך גם פירשו סעדיה גאון ומשה מנדלסון, על פי המדרש (שמות רבה ג): "אמר לו הקב"ה למשה: אמור להם, אני שהייתי ואני הוא עכשיו ואני הוא לעתיד לבא, לכך כתיב אהיה שלשה פעמים." הרמב"ם מרחיב את הרעיון הזה בראש ספרו "משנה תורה", כדלהלן:

"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמִתת הימצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי, ולא יבטל הוא לביטולם, שכל הנמצאים צריכים לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם... לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם" (הלכות יסודי התורה, א א-ד).

ונידו את שפינוזה, והחרימו אותו...

איני יודע למה כה מתעקשים על הטרנסצנדנטיות. הרי האל אינו מחוץ להוויה יותר מאשר בתוכה. הוא לא עבר יותר מאשר עתיד. הטרנסצנדנטיות רק מצליחה לבצר את מעמדו של האל מעבר לחושים, להשגה, להכרה ואפילו לתפילה. איני רואה הבדל בין אל טרנסנדנטלי ואל אפיקוראי. איני רואה איך מכוננים איתו יחס אישי. איני מקבל את שלל המטפורות שמציעים ההוגים השונים. לא הטוב המוחלט של אלה ולא האין סוף של אלה; לא האתה הנצחי של בובר ולא האחר המוחלט של לוינס. מחבר ספר שמות עלה על כולם, ונראה לי שהוא קלע למשהו יותר משכנע מהטרנסצנדנטיות הנבובה שבה כה הרבה הוגי הדת מתרברבים. הוא הבליט את אי-הגדרתיות המוחלטת של האל. הוא לא מעבר ולא בפנים, לא למעלה ולא למטה. הוא בלתי מוגדר וסובל כל הגדרה. אבל יכולה להיות פרשנות אחרת ההולמת יותר את הסרקזם של מחבר ספר שמות או לכל הפחות פרקיו הראשונים:

• "עזוב אותי עם השאלה הזאת. מה אתה מתעסק בהבלים האלה? מה זה חשוב ולמי זה חשוב? הערובה של קאנט, הפוסטולט של כהן, האחר המוחלט של לוינס. כל הגדרה – אפילו הפגאנית ביותר, אפילו המופשטת ביותר – הולמת אותי. תפסיק להשתעשע עם שאלת שמי. הטלתי עלך שליחות, תמלא אותה. מי שלא אהיה ומה שלא יהיה, לא תוכל אלא לעמוד בה. השליחות ברורה, היא חקוקה בקרבך, למה אתה מתעקש לדעת מי השולח?"
• "אתה מכיר אותם, הם ילגלגו לי, הם ישאלו אותי מי שמני?"
• "אז תגיד להם 'יהיה' שלח אותך."
• "אני חושש שהם לא יעריכו את ההומור שלך."
• "אני יודע, אתה נטול חוש הומור, אז תאמר להם אלוהי אברהם, יצחק ויעקב."

מחבר ספר שמות לא נכנע ללחץ של משה ולא שש לתת לאל שם. רק שהוא לא ידע שההמצאה הגאונית שלו תכבוש את התיאולוגיה האנושית ותצמיח תילי תילים של פירושים. הוא היה, הוא הווה, הוא יהיה. הוא עתידי לעמוד בברית שכרת עם האבות, בברכות שהוא הרעיף עליהם ובהבטחת הארץ שהוא הבטיח. אז, עכשיו ובעתיד. בעולם הבא אם לא בעולם הזה. רק צריכים להתאזר בסבלנות ולעמוד במבחני האמונה הצרופה. הביטוי "אהיה אשר אהיה" כורך יחד התחמקות לצד ההמצאה. עוצמת האל תתגלה בעתיד. היא נושאת השקפה של זמן שבה העתיד הוא הקובע את ההווה והוא הערב לאמיתות הברית שנכרתה בעבר. העתיד הוא הערב ולא עתיד מוגבל – לחיי אדם למשל, המוגבלים על-ידי המוות, המשליכים את סופיותם על ההווה כמו אצל היידגר – אלא עתיד בלתי מוגדר המתמשך מדור דור תודות לתולדות השושלות. זרע האדם הוא זרע אלוהים במשמעות שההולדה מבטיחה קיום אל שכל כולו עתיד. מכאן, קללת העקרות; מכאן, ברכת הילדים. פרו ורבו אינה מצווה גנטית בלבד אלא מצווה תאו-גנטית – רק בהולדת ילדים מבטיחים את עתידו של האל. האם זה משכנע את האדם? – זה חייב לשכנע אותו. – למה? – כי הוא מחויב לעתידו ולעתיד ילדיו. – זה לא מחייב שתולדותיו נחקקות בתולדות האל. – רק במידה שהוא רושם את תולדותיו בספר תולדות האל. בשורה התחתונה, במעמד הסנה משה מתחיל את חיפושו הבלתי נגמר והבלתי נלאה, אדיר ומתוח, נחוש ונועז, אחרי האל ואחרי שמו. הוא משיל את נעליו ומסתיר את פניו. הסנה הבוער הוא משה עצמו. גם גלמוד כמו סנה, גם אש בוערת בתוכו, גם לא נרגע וגם לא נכווה, גם לא כובש אותה. נוטים לשכוח שהאש היתה האל המצרי. משנה צורה ופושט צורה. משנה אופי ופושט אופי. "אני אלוהי החירות הנצחית."

לא היחס הטרנסצנדנטלי אוניברסאלי לאל קובע את בכורת ישראל, אלא זיקתו לאבות. היא המכוננת את היחס האתנוצנטרי לאל – וכל הגמגומים על המתח הדיאלקטי לכאורה בין הפרטיקולריזם היהודי לאוניברסליות המופשטת הם הבלי הבלים. ללא אמונה תמימה בקדוש ברוך הוא, אלוהי אברהם, יצחק ובעיקר יעקב, שכרת בריתות איתם והבטיח להם הבטחות, שבחר בישראל כבכיר בניו, וללא הנקמה שהצטברה בלבבות כלפי אומות העולם שהתעללו ביהודים, ספק אם אלה היו מחזיקים מעמד. כל התרגילים האינטלקטואלים – החל מפילון וכלה בלוינס – משעשעים רק כיתה אינטלקטואלית שמתאפיינת באמונה נבובה ואפילו מזויפת.

*

חמש פעמים משה מסרב לקבל על עצמו את השליחות שהאל מטיל עליו. הוא מביא תירוצים מתירוצים שונים. הוא מצטנע: "מִי אָנֹכִי"?; הוא מבקש הבהרות על שמו של האל; הוא חושש פן לא יאמינו לו; הוא מפקפק בכישוריו הרטוריים: "וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו, יב). תשובתו של האל גדולה עליו לעולמי עד: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר-הֲלֹא אָנֹכִי, יְהוָה" (שמות ד, יא). נראה שמשה נכווה מניסיונותיו להמריד את העברים ולא שש להופיע מחדש בפניהם. על כל טענה, שאלה ודרישה, האל מגלה סבלנות ועונה לעניין עד שבאה הצעתו של משה להטיל את המשימה על מישהו אחר: "שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח" (ד, יג). רק אז האל מגיב בכעס: "וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה" (ד, יד). האל פשוט מתפרץ נגד ילוד האישה הזה שאינו מבין שלכל אל, יהיה אשר יהיה, דרכים משלו על איך להנהיג את העולם ובאמצעות מי, ואין זה תואם בהכרח את התכנונים והתפיסות האנושיות: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי-נְאֻם, יְהוָה" (ישעיהו נה, ח). האמת הפשוטה היא שהאל לא בורר לו את גואליו אלא הם נכפים עליו. אבל לפרשנים המסורתיים יש תשובות שבלוניות משלהם שלא מפסיקות לחזור על עצמן:

""וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל היּא" (קהלת ה, ח). ר' אחא אומר: בכל עושה הקב"ה שליחותו, אפילו על ידי נחש, אפילו על ידי עקרב, יתוש, צפרדע (מדרש זוטא – קהלת [בובר] פרשה ה).

מצדו רש"י מבהיר: "שלח נא ביד אחר שתרצה לשלוח שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד." (ואכה!)

*

איננו מבינים את ניסיון ההתנקשות במשה בדרכו חזרה למצרים: "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן; וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה, וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ כה. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע, לְרַגְלָיו; וַתֹּאמֶר, כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי כו. וַיִּרֶף, מִמֶּנּוּ; אָז, אָמְרָה, חֲתַן דָּמִים, לַמּוּלֹת" (שמות ד, כד-כו). הרבה נכתב על התרשלות משה במילה ועל "גדולת מצוותה": "גדולה מילה – ששקולה כנגד כל המצות שבתורה..." לא מדובר במלאך ולא במפלצת אלא באל. איני יודע אם משה היה נימול או לא והאמת היא שהדבר לא חשוב לא מבחינה היסטורית ולא מבחינה... רבנית. אל לא מתנקש בשליחו אחרי שהטיל עליו לצאת למשימה. אלא אם האל ניחן בצדדים אפלים המאפילים על אופיו. ואומנם לאל, יהיה אשר יהיה, יש לפחות שני פרצופים – פרצוף מלאכי ופרצוף שטני – ונראה לי שהוא עצמו לא שולט במעבר מפרצוף – אל חנון ורחום, ארך אפיים ורב חסד... – לפרצוף – אל נורא, אל קנא, אלים ושרירותי. המקובלים מרחיקים לכת ורואים בהתנקשות במשה – כנגד כל היגיון אלוהי – ניסיון אחרון של משה לחמוק משליחותו. הוא ניסה להמית את עצמו וציפורה היא שמנעה את מותו בחדשה את ברית המילה. אבל יכול להיות שניסיון ההתנקשות במשה היה בגדר אזהרת האל האומר למשה: "אל תשכח את עצמך, אל תתנשא שוב, אל תכה בבניי." משה לא היה עניו, לא מלכתחילה ולא בדיעבד. סביר להניח שבני ישראל לא הכירו בסמכותו והתנערו מניסיונותיו הראשונים להמריד אותם. לולא הסנה בער בו, הוא לא היה יוצא לשליחותו. הוא בז למדי לבני ישראל. לא מגלה ממש אמפתיה לסבלותיהם. בתור מנהיג הוא היה בלתי נסבל לעמו. לא פופולרי, ויתכן שפרויד צדק ומשה נרצח על-ידי עמו. בחירת משה לא היתה לרוחם של פרשנים לא מעטים. הוא לא גדל על ברכי התורה אלא בבית עובדי כוכבים, ועוד הרשה לעצמו לחמוק מהמשימה שהאל מטיל עליו. הם לא אהבו את ההתחמקויות שלו. למוד ניסיון הוא מטיל ספק בכושרו לשכנע את בני ישראל: "וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי:  כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה" (ד, א). על חששותיו חז"ל דרשו:

"אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב: "וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי", וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל (גלוי לפני הקב"ה שישראל הם מאמינים). אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין. הן מאמינים דכתיב: "וַיַּאֲמֵן הָעָם" (שמות ד, לא), בני מאמינים "וְהֶאֱמִן בַּה'" (על אברהם, בראשית טו, ו). אתה אין סופך להאמין, שנאמר (במדבר כ, יב): "יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי"" (שבת צז, א).

מדרש אחר מוכיח את משה על מה שאפשר לכנות ניכורו כלפי ישראל כאילו רצה להמריד את העברים ומצא את עצמו מתעסק... ביהודים:

"וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי." אותה שעה דבר משה שלא כהוגן. הקב"ה אמר לו: וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ" (שמות ג, יח) והוא אמר: "והן לא יאמינו לי." מיד השיבו הקב"ה בשיטתו נתן לו אותות לפי דבריו. ראה מה כתיב אחריו: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' [מַזֶּה] מַה-זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה" (שמות ד, ב), כלומר מזה שבידך אתה צריך ללקות, שאתה מוציא שם רע על בני הם מאמינים בני מאמינים. תפש משה מעשה הנחש שהוציא לשון הרע על בוראו. כשם שלקה הנחש כך זה עתיד ללקות" (שמות רבה [שנאן] פרשה ג, יא).

לא בכדי משה התחנך בבית פרעה. הדמויות הפוליטיות המשנות הבולטות בעם היהודי באות מרקע מתבולל. הרב קוק נטה לראות בהרצל, המשוקץ והמתבולל, את משיח בן יוסף המבשר את... בואו. הפרשנות הקבלית מציגה את הריגת האיש המצרי על-ידי מצרי כהריגת המצרי שהיה בקרב משה בעל הזהות הכפולה...

*

ההופעה הראשונה של משה בפני פרעה משעשעת למדי. כאילו התפקיד היה באמת גדול עליו. הוא נשען על אהרון שיהיה לו לפה נאמן וכנראה יותר מקובל על בני ישראל. הקריאה הראשונה לפרעה ממשיכה להדהד על גלי האתר: "שַׁלַּח אֶת-עַמִּי" (שמות ה, א). התגובה של פרעה נצפתה – על-ידי האל שכבר בישר שיקשיח את ליבו: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל?! לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'! וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ!" (שמות ה, ב). הוא אפילו מלגלג על שני הברנשים: "לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, תַּפְרִיעוּ אֶת-הָעָם מִמַּעֲשָׂיו; לְכוּ, לְסִבְלֹתֵיכֶם" (שמות ה, ד). פרעה מקשה את העבודה על העברים ואנחנו מקבלים אוירה של מחנה כפיה. מנהלי העבודה מתלוננים ומבקשים הקלה. פרעה, זחוח כהרגלו, עונה: "וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם, נִרְפִּים" (ה, יז). מנהלי העבודה מפנים את כעסם למשה וזה פונה לאל שמתעשת ומגיב כיאה לאל: "וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה:  כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (ו, א)

*

למה קוראים לספר השני של התורה בשם שמות בפרט אם הוא עוסק, כדברי הפרשנים, במעבר מסיפורי בודדים לסיפורו של עם? – כי הפרשה הראשונה מתחילה ב"אלה שמות..." – כלומר? – סתם! זה לא מונע מאחד מרבני מכון ון ליר לגייס את ויטגנשטיין כדי לשעמם את קוראיו. הוא מצליח להדגים שאם רוצים לסרס כליל את התורה, מספיק להפקיד ולהפקיר את פרשנותה בידי פילוסופים לשוניים. אם כבר אפשר להתפרע אז נאמר שהמילה "שמות" מצביעה יותר על שמות האל נטול השם שהוא הכוכב האמיתי של ספר זה. היהודי, בכיר האל, לא מפסיק להתעסק בשמו. שמו הטוב ושמו הרע. "לכל איש יש שם..." היהודים הם חסידי השם...

Alexey Tyranov, Moses’ mother and sister.