בעקבות עמנואל לוינס

בשנות השישים קזבלנקה הייתה עיר יפה וחושנית. ברברים התערבבו עם ערבים, אנשי סהרה עם אנשי האטלס, יהודים עם מוסלמים. שדרות השתרעו מהאוקיינוס לגבעות שצפו על העיר. בנינים היתמרו לארבע וחמש קומות ואוטובוסים חשמליים רישתו את הרובעים החדשים, מקצה עיר לקצהָּ. מאחורי דלתות חצובות בקירות גבוהים אפשר היה להציץ בפרדסים ובארמונות. כיכרות המו רוכלי "ארבע העונות", מציעים מכל אביזרי החיים לעוברים ושבים שעצרו לבדיקת פריט כזה או אחר והתמקחו על מחירו. מרפאים ריפאו באלף ואחד לחשים, צמחים, אבקות ואברי לטאות. מגידי עתידות התחרו ביניהם, מספרי סיפורים התאימו את סיפוריהם למצב האומה. "כותבים ציבוריים" הסתובבו כששולחנם וציודם בידיהם, בחיפוש אחרי עשוקים, מתגעגעים או מאוהבים שחיפשו להם מי שיכתוב עבורם כתב אשמה נגד השלטונות, שיר למרחקים או מכתב אהבה. מוכרי מים, מאופרים ומקושטים בשלל צבעי הצמא והרוויה, צלצלו בפעמוניהם. קוסמים העלימו יונים וחשפו ארנבות. פעילים הסתדרותיים הסיתו נגד שארית הנוכחות הצרפתית והתריעו מפני השחיתות הפושה בפקידות הממשלתית, העירונית או השיפוטית. סרסורים הציעו כל מה שרק ביקשתם, החל מציפורים נדירות בכלובים קלועים מנצרים וכלה בזונות מארחות בחדרי עליבות החיים. עבדים ושפחות עשו את קניותיהם או גררו את אדוניהם-בעליהם על כיסאות גלגלים. קבצנים ביקשו רחמי שמיים על המיטיבים איתם. יופי הסתתר בכל פינה, הגיח מכל שער ועבר לו לראווה ברחובות ובשדרות.

התושבים יצאו בחדווה למחייתם, לשוטטותם, לתפילתם ולגורלם שדילג מכיכר לכיכר ומפיתוי לפיתוי. שכונות ערביות לתפארת האימפריה המרוקנית נבנו מכספי ההקדש על-ידי בוני הארץ שידעו להשכין רחמי שמיים בבתים ובסמטאות. שכונות בסגנון קולוניאלי מובהק, נטול תסביכים, שלא הסווה את עצמו ולא התבייש מהישגיו, הוקמו על-ידי מיטב הארכיטקטים באירופה. סגנונם עלה בתחכומו, בגיוונו וברגשות המעורבות שהוא עורר על הבאוהאוס התל-אביבי ועוד יותר מכך על הקולוניאליזם הסובייטי שפשה בשכונות בהן נערמו עולי קזבלנקה בשנות השישים. לקראת ערב, האוקיינוס אוורר את העיר מהמולתה ובלל את הריחות שנשבו בה, כל שכונה לפי הפרדסים שלה או המזבלות שלה. בקיץ, בשלהי החופשה, הסירוקו (Sirocco), רוח מדבר, מלאה באבק עמוס ברחשים, שיכר את העיר בדרכו לאירופה מעבר לטנג'ר ולמעבר גיברלטר. היהודים שנולדו במרוקו נשארו קשורים לארץ הערבית ברברית אנדלוסית הזאת בכל נימי נשמתם, בין אם תושבים בין אם מגורשים, וכל מי שגדל בקזבלנקה אצר בקרבו את קסמי העיר הנינוחה והצעקנית, המגונדרת והמרושלת, הטעימה והבאושה, המרתקת מכל עיר אחרת שביקרו בה בחייהם, בין אם ניו-יורק בין אם ניו-דלהי.  

צרפת המשיכה לדבוק בארץ שעליה הגנה מפני עצמה, ובמיוחד בעיר שהייתה כל-כוּלה יצירתה הקולוניאלית. עיתוניה, מונחים על המדרכות, תלויים על חבלים שרצו לאורך הקירות, בישרו את חידושי עיר האורות, את הפרשיות שלה ואת הרומנים שלה. הקברטים המשיכו להשמיע את מיטב השירה הצרפתית, בתי הקולנוע – להציע את מיטב הסרטים. זימה הסתתרה במועדונים, מאחורי וילונות עשויים שלשאלות או חוטים משורבבים בכדוריות או בצדפים. מוזיקה אמריקאית בקעה מהכוכים האפלים ביותר, מוזיקה צרפתית מהקלילים ביותר. בתי קפה נשפכו על המדרכות. הערבים נטו לשתות קפה הפוך עם הרבה חלב או חלב חם עם עלה של נענע; האירופים נהגו ללגום לימונדה, בירה או כוסית של אותם סמי חיים של העיר השיכורה והמשכרת. הצעירה שהתגוררה על הגג שימשה מלצרית באחד הברים ממנו נהגה להגניב בקבוקים זעירים וכפיות לא פחות קטנות. לפני שיצאה לעבודה, היא עטתה עור שחור וחשפה את מחשופה. איש לא ראה אותה חוזרת אבל כולם שמעו בשנתם את נקישות העקבים שלה על המדרגות ולפעמים אף את הצחקוקים שלה. למרות הכול, חמלת אללה שרתה בעיר יותר מאשר רחמי אלוהים בתל-אביב. צר לי על הציונים ועל הזיכרון המאוד סלקטיבי שלהם. מי שהיה פעם בקזבלנקה ובוורשה מבחין בקלות בהכלאתן בכרך הזה, שמרוב המולת החיפוש אחרי עצמו לא נח לרגע. תל-אביב נבנתה על זיכרונות שבורים וכואבים וספק אם תצליח לאחות אותם בעתיד הקרוב.

קזבלנקה הייתה עיר פשפשים למופת. כאשר החופשה התקרבה – נטלנו אותה כמנהג אליאנס חודש מראש והיא ארכה רשמית שלושה חודשים – הפשפשים היו בכל. לא הייתה ברירה אלא להוציא את תכולת הבית לרחוב או להעלותה על הגג, לצבוע מחדש את הקירות ולסתום את הסדקים במשקופים, להבעיר את מיטות הברזל בלפידים עשויים פקעת צמר גפן מלופפת על מחטי סריגה כדי לחטא אותן, ללקט בעזרת סיכת תפירה פשפש אחרי פשפש מהמזרנים ולהטביע אותם בדלי מים. למרות פלישתם, קזבלנקה לא הייתה עיר נידחת – היא סתם משכה מהגרים בעלי חלומות גדלות, ולא עיר מקלט – היא סתם קלטה את פושעי מרוקו שהוסיפו להווי הרחובות. באותם חודשי הקיץ, התרוצצנו בעיר לאורכה ולרוחבה. משער מרקש וההמולה המסחרית שלו לפארקים ולגני השעשועים שלהם, מהטיילת והבריכות שלאורכה למרכזי העיר ההומים שהשתתקו לקריאת המואזין. מרובע לרובע, מבית כנסת לבית כנסת, מכנסיה לכנסיה, מתיאטרון בובות לקרקס התורן, מכיכר העירייה לכיכר המלכים. מהתכנסות בולעי אש להתכנסות ישני-על-מסמרים. מאסיפת מחאה פומבית של שובתים לאסיפה פומבית של נאמני מִסדר סוּפי זה או אחר. מתרוצצים מבוקר עד ערב על אופניים ושובל כלבים מאחורינו. מצטרפים למשחק כדורגל ונוטשים אותו בעד משחק כדורסל בכדור טניס מסביב לסל מיניאטורי תלוי על קיר באחד הרחובות. נוטלים הפסקה למעבר של כל בעל זקן שנראה כרב או, מרשים יותר, כחדאווי שצעד לו את צעדי הבדידות שלו, רקם את מזימותיו הפוליטיות ומלמל את מחשבותיו במיטב מסורת הנוודים שקרעו את רחבי מרוקו ברגליהם ובהגיגיהם, ללא מורא מהשלטונות וללא פחד משירותי הביטחון, נושאים את שאון אללה בחיפוש אחרי צדקתו. הבנו במעומם שלא מדובר במשוגעים ולא באחוזי שדים אלא בגיבוריה העמוקים של מרוקו שממלמלים את חייהם לאורכה ולרוחבה של הממלכה. עוד יתחוור לי שמיצירת ר' עמרם אדמונד אלמליח, קומוניסט קנאי, אנטי-ציוני אדוק, גדול סופרי המגרב שפרש את יצירתו כמסכת חדאווית בלתי נלאית, בלתי מובנת, ללא יומרה כלשהי – אפילו  עמוד אחד מאלפי עמודי חייו לא תורגם לעברית כי, בינינו, מה כבר מבין חמור ב"ג'ינג'ר ספרותי"?

העיסוק הלמדני ביותר נסב על הטיפול המחודש באוספים שלנו. אספנו תמונות של חיות וציפורים בעיר החייתית והמצייצת ביותר בממלכה, חפיסות סיגריות וסיגרים בעיר המעושנת, דוגמיות של בקבוקי שתיה בעיר השיכורה. והיות שהיינו רחוקים מכל שדה קרב, אספנו חיילי פלדה או בדיל מכל העולם וסידרנו אותם למצעדי קרבות ושלום. יותר מכל אספנו בולים, שהיוו עבורנו אשרות נדידה לכל קצות תבל. כאשר מעותינו אפשרו לנו, פנינו לחנויות ששכנו במעברים המקורים שהועתקו מפריס לקזבלנקה – אולי בהמלצת ולטר בנימין, גדול המשוטטים העירונים ואספני הציטוטים – שהתמחו במכירת בולים ובהחלפתם. אבל לרוב פנינו לשוק הפשפשים – "שוק הכינים" – שהציע את אוסף הגרוטאות העשיר ביותר בעולם. רהיטים ישנים, בגדים בלויים, בובות נטושות, סוסי עץ פצועים, כלים שבורים, מכונות סניליות. רובע מהשוק הוקדש למכירת והחלפת ספרים שאפשר היה לנחש את תוכנם לפי צבעם. לרומנים היה צבע ורוד, לספרי לימוד צבע סגול, לספרי בלשים צבע שחור. לא התעניינו כלל בספרים. לא היינו מודעים לעובדת היותנו "עם הספר" והיינו צריכים לחכות לירידי הספרים בארץ כדי לאמץ, בלא מעט אונס עצמי, את התווית שהמוסלמים הדביקו לשלומי-אמוני-הנייר. חיטטנו בארגזי הבולים שהיו מונחים בפתחה של כל חנות ספרים. שקועים בחיפוש אחרי בול נדיר, משונן, מבולגריה ומהונגריה, שכל אומנותן הייתה אז בעיצוב בוליהן, מברזיל ומהאיטי, שבוליהן היו הדבר הכי פורנוגרפי שבו נתקלנו, ומקולוניות צרפת שהונצחו בבולים יותר מאשר בגלויות.

בראשון באוקטובר התייצבנו בשערי בית הספר שהמה חוויות. נעדרו כל אותם ילדים שעזבו בקיץ, בין אם לישראל ובין אם לארץ מבטיחה יותר. לא התרגשנו במיוחד, נולדנו לתקופה של נטישה, והיה אך טבעי שיהודים יהגרו בעקבות בניהם ובנותיהם שנסעו ללמוד במיטב האוניברסיטאות בצרפת, שוויץ או קנדה. לישראל נסעו המוני היהודים שציפו למשיח ולא דקדקו בציציות הציוניות שלו וכל אותם צעירים נלהבים שנהו אחרי היהודי החדש שהפסיק את לימודיו לטובת טוריות ומחרשות. אלה היו הקורבנות הפתיים ביותר של הציונות, יותר מהברברים שהועתקו מכפריהם הציוריים ושוכנו במדבר או מתושבי המלחים ששוכנו במעברות, בשכונות הערביות ובעיירות פיתוח בקצה חלום שנעשה לקצה סיוט. בתי ספר של אליאנס רוכזו אז בשתיים או שלוש שדרות שהצטלבו ואלפי ילדים נהרו מכל קצוות העיר על תלבושתם הכחולה ותיקים הכבדים. ארבעה בתי ספר, צמודים זה לזה, תפסו קטע שלם של השדרה היוקרתית ביותר בלב העיר, ובמעלה אותה שדרה, לקראת הים, היה בית ספר נוסף שנועד לתלמידים לקויי ראיה.

אליאנס הייתה אודיסאה פדגוגית הומניטרית קולוניאלית אוניברסאלית עם סממנים של מסדר חילוני-יהודי. בעיני תלמידיה והוריהם לא פחות מאשר בעיני מוריה ומנהליהם. משמעת קפדנית, נהלים נוקשים, תכנים קבועים. חצי יום של מקצועות כלליים בצרפתית, החל מחשבון וכלה בהכתבה, קריאה, מדעי הטבע, אזרחות; חצי יום של ערבית ועברית. שלוש שפות, שלוש צורות חיים, שלוש זהויות. ללא התקוטטויות בין שלוש הדמויות שדרו בכפיפה אחת בקרב כל אחד. מומחים להוראה ולמידה, לתכני לימוד, להפרעות קשב לא נראו בסביבה, להוציא את המפקחים האגדיים שבאו מפריס כדי להעריך את המורים ולחוות דעה על אפשרויות קידומם. לקראת סוף היום, קרה שהמורה לערבית לימד אותנו שירה אנדלוסית. את כל השאר – תפילות, תורה, דינים, טעמי המקרא וההפטרה – ספגנו בבית ובבית הכנסת. לאליאנס לא הייתה כל מעורבות בהכשרה הדתית שלנו. יותר מאשר ללמד את השפה העברית, היא הטביעה בנו את דקדוקה.

בחטיבת הביניים, הצטרפתי ל"צופים". התנועה לא הייתה דתית ולא חילונית. הקפדנו על כשרות סבירה, רכבנו על אופניים או אופנועים בשבת כדי להגיע לפעילות ופלרטטנו בחופשיות. כמעט לא התעסקנו בישראל אבל לא הסתתרנו כדי לשיר את שיריה ואני עוד זוכר שקיבלנו פעם במחנה פני מפקח מטעם משרד הנוער בהמנון של הפלמ"ח – מתוך יצר היתולי יותר מאשר ציוני. את רוב הפעילות מימנו בעצמנו. עברנו מבית לבית ללקט עיתונים ישנים ומכרנו אותם לחנויות שהשתמשו בהם לאריזת מרכולתם. סיירנו בין מפעלים לקבלת דוגמיות ואפילו מוצרים ששימשו פרסים בהגרלה בה כל כרטיס זוכה. הודות לכספים שגויסו, יצאנו למחנות חורף ולמחנות קיץ, לסיורים ברחבי מרוקו ולפעמים אף הרחקנו עד לספרד וצרפת. המסעות ברחבי מרוקו היו מפתיעים ומרתקים. עברנו מהשלגים הנצחיים של האוקיימדן (أوكايمدن Oukaimeden), שעל הרי האטלס לשפשאואן (شفشاو Chefchaouen, ), בהרי הריף שנחשבת לקטמנדו של המגרב. מהעיר הקיסרית של פאס לעיר הקיסרית של מרקש. מנמל הציפורים של אסאווירה לנמל הבינלאומי של טנג'ר. מזגורה על ספו של הסהרה לטאטואן על ספה של אנדלוסיה. הדת הייתה בגדר עונג ולא בגדר עבודה זרה לאומנית, והיא הייתה הרבה יותר חופשית ממה שרבני ש"ס עוטים בתור עטרה על פיגורם.

*

בשנות השישים, היהודים נחלקו לכמה מעמדות. היו עניים מרודים, בעיקר במלח, נתמכים על ידי שלל ארגונים יהודיים, מבלים את ימיהם בציפייה המופלאה הבוהה שרווחה בכל המלחים, מושיטים יד לעזרה או לצדקה. היו גם סוחרים זעירים, סוחבים את מרכולתם על גבם, מציגים אותה על הרצפה או עורכים סיורים בבתים, מחליפים סירים בבגדים ישנים ובגדים ישנים במוצרי צריכה. כולם עובדים למחייתם לפי המצאי ועובדים את הבורא לפי הריטואל. אלה שחילצו את עצמם מהמלח דרו עם מוסלמים ונוצרים בכפיפה אחת באותן שכונות ובאותם בנינים. הם התרועעו במקומות העבודה ובילו יחד בבתי קפה. הקהילייה של אליאנס כללה את המנהלים ממוצא טורקי על צאצאיהם, מורים ממוצא בולגרי או יווני ומורים מקומיים שהצטיידו באזרחות צרפתית על כל צרה שלא תבוא. האינטליגנציה דוברת צרפתית נרתעה מלהתערות עם אנשי המלח ואפילו נמנעה – הימנעות כתתית-מעמדית – מלהינשא עם בניהם ובנותיהם. היו גם הספניולים, צאצאי המגורשים, שלא ששו לקשור קשרים עם התושבים, גם אם בקרב השכבות המבוססות ההפרדה שרווחה מאות בשנים נעלמה. היו פליטים אלג'ירים, שהעדיפו להעתיק את מקום מגוריהם ופעילותם לקזבלנקה ולא לצרפת. היו אשכנזים – לרוב רוסים ופולנים פליטי מלחמת העולם השנייה, שמצאו מקלט במרוקו. האמידים ביותר מקרב היהודים שלחו את ילדיהם לטובים שבבתי הספר הצרפתים, והתקבלו למיטב המועדונים הבינלאומיים. חלקם השתתפו בתפילות שחרית של "שומרי שבת" לפני שפנו לעיסוקיהם, וכדי לכפר על עוונותיהם גדשו בהמוניהם את בתי הכנסת שבימים הנוראים נפתחו באולמות שמחה ובבתי קולנוע. הם לא התבוללו – כי היה נוח להיות יהודי; הם לא פחדו מאלוהים – כי הוא לא היה נורא במיוחד; הם לא התעסקו ביהדותם – כי היא לא העסיקה אותם; הם לא סרו למרותם של רבנים – כי לרבנים לא הייתה סמכות; הם לא פנו לצדיקים או לצאצאיהם – כי לא סבלו ממחלות נפשיות או מהפרעות דתיות. הם התבשמו מריחות העיר, התירו לעצמם פירות ים ובירכו על שהכול נהיה בדברו. הם לא היו אורתודוקסים, קונסרבטיבים או רפורמים, וחרדים לא נראו בסביבה להוציא שליחי חב"ד שהחלו לבלבל את המוחות ולפתוח בתי ספר עבור ילדי המהגרים החדשים שלא התקבלו לאליאנס.

רוב יהודי קזבלנקה לא היו ציונים ולא אנטי-ציונים. הם לא הבינו את המילה, לא את הוויכוחים סביבה ולא את חרושת השמועות על אתגריה, הישגיה או כישלונותיה. הם לא היו צריכים אותה. הם נכוו מן השואה שצרבה את תודעתם אבל גם הודו לאל על שניצלו תודות לאמריקאים, למלך או לאלה ולזה גם יחד. רובם היו פרנקופילים ולהוציא קומץ פעילים של המפלגות הסוציאליסטית והקומוניסטית, שחלקם בילו שנים ארוכות בבתי סוהר בתור אסירים פוליטיים, הם נאלצו לשקול להגר בעקבות הקמת ישראל שעיבתה את העויינות המוסלמית נגדם ועוררה פחדים קמאיים. מכתבים מישראל גוללו את מסכת ההשפלות שעברו העולים ממרוקו ואת העויינות מצד הרשויות כלפיהם, אבל הם לא שכנעו ממש ולא  עוררו דאגה, שלא לדבר על תרעומת. כולם ידעו שגלי העלייה הראשונים הורכבו בעיקר מיהודי הכפרים הברברים שלא ידעו קרוא וכתוב ומדיירי רובעי היהודים המרוּדים שסבלו מדוחק, חולי ופשע. אבל למרות שעשור עבר מאז שהוסרה הסלקציה המשפילה, יהודי קזבלנקה לא ששו לעלות כי לא היו מוכנים לעקור מהמערב הנעים למזרח המעיק. הם פנו יותר לארצות דוברות צרפתית ונעשו לרופאים חשובים, לתעשיינים זעירים ולפוליטיקאים שוליים. אחד מהם אפילו קיבל פרס נובל לפיזיקה והיה לנשיא הקולג' דה-פרנס. מעטים בלבד עסקו במדעי החברה והרוח, וכך קרה שההיסטוריה של יהודי מרוקו נכתבה על-ידי חוקרים ישראלים שהציעו גרסה מאוד חלקית, חד צדדית ונקמנית של יהדות מרוקו – ציונית להחריד. כאשר ש"ס השליטה את החרדיות על ההמונים המתוסכלים והכתירה עליהם שרלטנים מפוקפקים, יהדות מרוקו נעשתה לעדה מטורללת. נציגיה הבולטים ביותר בעשור השני של המאה ה-21 היו המשורר מעורר הרחמים ארז ביטון, שרת המדנים מירי רגב ויו"ר קואליציה מפוקפקים למדי ששירתו מפיונר שהתחפש לקוסם. נתניהו – יותר אמריקאי מפולני, הציב את עצמו כנוכל-נבחר-המרוקאים והסב למתנגדיו מקרב בני העדה השפלה צורבת עוד יותר מסדרת ההשפלות שהנחיל להם הממסד המפא"יניקי לדורותיו. בוחריו לא נולדו במרוקו ולא הכירו אותה. לא את יהדותה ולא את נופיה. לא את הילת האימפריה שלה ולא את הציוויליזציה שלה. הם היו נטולי תרבות, נטולי נימוסים, נטולי חוש לממלכתיות. אפשר למנות ביניהם  גם כמה חוקרים שהאדירו רב זה או אחר ללא כל אבחנה מתודולוגית ולא תרמו אפילו בדל לשיח הציבורי בישראל. הסיפור של הגירת יהדות מרוקו טרם סופר במלואו. יש לנו את הגרסה של אלה שהועברו לישראל בתור ילדים או נולדו בישראל להורים שהועלו בספינות המעפילים. סיפורם לא תמיד הולם את המציאות במרוקו ולא תמיד עושה צדק עם הקהילה רבת הפנים והניגודים.

לאליאנס לא היה בית ספר תיכון להוציא את ה-"אקול נורמאל הבראיק" (Ecole Normale Hébraïque) שנפתח בקזבלנקה אחרי מלחמת העולם השנייה על-ידי קבוצת מחנכים מאלג'יר. הוא היה פנימייתי והתקבלו אליו כ-30 תלמידים מכל רחבי מרוקו. בנוסף כ-10 עד 15 תלמידים התקבלו ל- Ecole Normale Israélite Orientale (ENIO) – שנוסד בפריס ב-1865 כדי להכשיר פרחי הוראה. עם הצטמקות הרשת, בית הספר הוסב בהדרגה לתיכון יוקרתי שהכשיר לבגרות את מיטב התלמידים שנבחרו מקרב שרידי בתי הספר באגם הים התיכון. באוקטובר 1966, נפתחה בפניי האפשרות להתקבל לבית הספר בפריס. אולם הניתוק מקזבלנקה היה כה קשה שהעדפתי לדחות את הנסיעה. משהו בעיר היפיפייה והפסטורלית מחד והמכוערת והרעשנית מאידך קשר אותי אליה. היא הצטיירה כיריד ארכיטקטוני, בליל אנושי ומגרש גרוטאות כאחד. לא הייתה שום סיבה שאעזוב, לא מפחד הערבים ולא מאיומי הציונים. התקבלתי לתיכון הצרפתי הגדול ביותר בעיר וזו הייתה השנה הכי קסומה בלימודיי. השיעורים ארכו 50 דקות כל אחד ובמקום שהמורים ינועו, היינו צריכים לנוע מבניין לבניין, חוצים את החצר כמה פעמים ביום, נערים ונערות משלל לאומים מצטלבים ומחליפים מבטים. שליש מתלמידי הכיתה היו מוסלמים, שליש יהודים ושליש נוצרים – כאילו יד נעלמה הקפידה על המינון. רוב המורים היו צרפתים, שליחי משרד החוץ הצרפתי, אפופי הילת הקולוניאליזם שלא פגה עם עזיבת צרפת, מרביצים את השכלתם ללא תסביכים. הם כבר לא שלטו במקומיים, הם הכשירו את מנהיגות המדינה. מעולם הקולוניאליזם לא נראה כה אדיב ונאור כמו באותם ימים כשצרפת הסירה את "הגנתה" מעל מרוקו והחזירה את חייליה למטרופולין. אפילו המורה לערבית היה נוצרי צרפתי שהקפיד על דיקציה נכונה בפי תלמידיו הערבים.

מלחמת ששת הימים ניפצה את האידיליה, בכיתה ובעיר. במשך כל תקופת ההמתנה שקדמה למלחמה, התלמידים הערבים לא דיברו עם היהודים ואילו הצרפתים נתלו בכותרות העיתונים כדי להקניט את הערבים. אני זוכר במיוחד בחור עם שם וגינונים אוסטריים שלא פסק להתגרות ולהתעלל בהם. הוא לא פחד מאיש והיות שהוא חיבב לוחמה והרבה להתעמל בכל מיני חוגים, הוא הסתובב עם כפפה שאותה הטיל כמה פעמים ביום בפניהם של שנואי נפשו. הוא הנהיג את מקהלת הלגלגנים על הערבים ולא חסך מהם את שבט לשונו. כאשר פרצה המלחמה, היהודים הופיעו ללימודים ונעדרו כמה תלמידים שנחשבו לצרפתים. אחרי הניצחון אלה התגלו דווקא כיהודים אשכנזים, בין אם צרפתים ובין אם רוסים, שחששו לחייהם. בעיר עצמה קבוצות מפגינים עלו על הרובעים המאוכלסים ביהודים, ניפצו שמשות של בתי כנסת, בזזו חנויות. המלך לא בחל באמצעים והפעיל מכונות ירייה שקצרו בהם. מקצת מקסמה של קזבלנקה התאדה ומה שנותר נראה שברירי. שנת הלימודים הסתיימה עם טעם מר של שברי חלומות וקצוות של קשרים רומנטיים שלא צלחו.

היהודים שנותרו אז במרוקו – ואפשר לאמוד את מספרם בכמאה אלף – לא היו פחות או יותר ציונים מאלה שכבר עלו לארץ. עולי שנות החמישים והשישים היגרו לארץ כי חיכו לעלייתם מאז חורבן בית שני. הם הוברחו ברגל ובאוטובוסים, על ספינות רעועות ובמטוסים חכורים. העולים רצו להגיע לירושלים והושלכו למדבר ממנו לא ממש התאוששו עד עצם היום הזה למרות הישגים לא מבוטלים בעשייה וביצירה. רובם היו משיחיים ונותרו כאלה – רק שהמירו את המילה 'משיחיות' במילה 'ציונות'. היות שהבשורות הרעות על תנאי החיים בארץ לא השתפרו, אלה שנותרו בחנו בקפידה את האפשרויות השונות. הממסד בישראל קבל על הפקרת ההמונים על-ידי מנהיגיהם. הוא לא ידע אז ולא יודע עד עצם היום שהמרוקאים לא היוו מקשה אחת, כמו שהמוסלמים לא היוו ולא מהווים לאום אחד. היו ערבים וברברים, עירוניים וכפריים, אנשי הרים ואנשי עמקים, סלפיסטים וסופיים, צאצאי הנביא ושאר המסתפחים לאסלאם. באותה תקופה ליהודים לא הייתה כלל מנהיגות מלבד הרבנים ששימשו הרבה יותר כחזנים מאשר כרועים רוחניים, ואלה דווקא עלו לארץ. כעמיתיהם המוסלמים, מנהיגות רוחנית אמתית הייתה בקברים שעליהם נהגו להשתטח לקבלת השראה ומרפא. אפשר לראות בביקורים בקברי צדיקים פגניות – ופגניות לא נעדרה כלל מהפולחנים השונים ברחבי מרוקו; אפשר גם להתייחס אליהם כאל מסעות תרפויטיים יותר מועילים משכיבה על ספה. אישית אני מתקשה להכריע מה יעיל יותר למבקשי רפואה, נחמה... ואושר. באחד הימים אספר על ביקורי המאוחר יחסית בזאוויה נסירייה שבטמגרוט ((تامكروت, Tamegroute), השוכן בפאתי העיר זאגורה. הורים מביאים אליה את ילדיהם מוכי הגורל, מעורערים בנפשם לרוב, ומשאירים אותם לרחמי הקדוש הקבור במקום. הילדים שרועים על הרצפה או מסתובבים בחצר, במשך חודשים ארוכים ואף שנים, ללא מעקב רפואי כלשהו, נתונים לחסדי הצליינים, והם נשארים שם עד שהם מחלימים. ביקרתי במקום בתקופה בה התחלתי לעסוק במעקב פסיכואנליטי אחרי מטופלים ובייעוץ לפסיכיאטרים. זה היה בית החולים לחולי נפש הכי מפגר בעולם, הוא גם היה הכי אנושי, חופשי, פסטורלי ויעיל. מאז התייחסתי לפסיכואנליטיקאים כאל גדולי השרלטנים של המאה ה-20 ולפסיכיאטרים כאל גדולי המסממים.

*

מיד אחרי מלחמת ששת הימים, אמי נטלה על עצמה לרכז את גישושי ההגירה שלנו. המעבר לקנדה היה באחריות סוכני היא"ס (Hebrew Immigrant Aid Society), ולימים יתבהר לי שגם העלייה לארץ הייתה בחסות אותו ארגון למרות ששליחים מטעם הסוכנות היהודית הסתובבו במחתרת ראוותנית למדי. כולם זיהו אותם ברחוב וכולם ידעו איפה הם גרים ואיפה הם מקבלים קהל. איני יודע איזה משחק הם שיחקו והאמת שהשאלה לא העסיקה אותי אז וגם לא היום. כדי להגר לקנדה היינו צריכים לעמוד בשלושה תנאים: להיות בריאים, לדעת קרוא וכתוב ולהכיר מישהו בקנדה שיכול לקבל את פנינו ולהיות ערב להשתלבותנו. למרות שמילאנו את שלושת התנאים, משהו הרתיע את אמי. אולי הכפור; אולי הריחוק. לבטח מניעים יותר אציליים. אם היא יכלה לנטוש את קברי קרוביה ויקיריה כדי להגשים את חלומותיהם, היא לא יכלה לעמוד בקריעה למען עקירה לארץ לא נודעת.

באותה תקופה של התלבטות שבה ועלתה האפשרות לשלוח אותי לבית הספר בפריס להשלמת לימודיי התיכוניים ללא שיבושים. הבגרות הייתה אז כעין מפתח ללימודי רפואה, הנדסה או משפטים עליהם חלמו בוגרי אליאנס. וכך הוחלט שאסע לפריס, לבד, כדי להקל על עליית שאר המשפחה לארץ. יום בהיר אחד, בראשית שנת הלימודים, אמי לקחה אותי לסיור קניות, ארזה את הסוודרים שהיא נהגה לסרוג לנו, הכניסה בין הבגדים שקית זעירה של חרמל, ציידה אותי בכמה חפיסות סיגריות, הגניבה מלח בידי והעלתה אותי על מטוס בפעם הראשונה בחיי. יום קודם, עוד ביקרתי בבית ספר, אפילו נסיעה לפריס שמרנו משום מה בסוד. פשוט נעלמנו מן הכיתה, מן העיר, מן המדינה. בלי לומר שלום, לא למורים ולא לשאר התלמידים, למעט קומץ ידידים יהודים. לא היה לנו מה לומר כי לא הייתה לנו שום סיבה לעזוב, ואם הייתה לא הבנו אותה עד תומה או שלא יכולנו להסבירה לאחרים. נעלמנו כגנבים, בתום מאות שנים של שכנות פחות או יותר טובה. ידעתי מה קורה בכיתה באותה שעה שהייתי באוויר. המורה קורא בשמות כדי לוודא נוכחות ומישהו עונה במקומי: "נעדר, הוא עזב, הוא כבר לא יחזור." המורים היו רגילים ולא התעכבו. אפילו להנהלת בית הספר לא הודענו ורק עכשיו, כשאני כותב שורות אלה, אני מגלה עד כמה לקינו בחוסר נימוס מרוב מבוכה.

בפריס, מונית הורידה אותי מול שער נעול שמאחוריו חורבות. עוברים ושבים עזרו לי לגשת לרחוב מקביל שם הייתה הכניסה לבניין החדש. כולם המשיכו לדבר על בית ספר של אוטיי (d'Auteuil) כאשר הוא נעשה לבית ספר מיכלאנג'לו. תלמידים קידמו את פניי והובילו אותי לקומה הראשונה. המזכירה ביקשה ממני לחכות למנהל. התיישבתי על ספסל כנסייתי שהוצב בכניסה למשרדים הזעירים. עד שהמנהל הגיע הספקתי לפגוש כמה מחבריי לספסל הלימודים לשעבר בקזבלנקה. הם נראו לי עליזים ושמחים בחלקם, האווירה בפרוזדור הייתה נינוחה. כל הכיתות תפסו קומה אחת שנחלקה בין  שני בתי ספר; מצד שמאל שלוש כיתות של בית הספר הצרפתי ועוד כיתת מעבדה, מצד ימין ארבע כיתות של בית הספר הישראלי. משמאל למדו מיטב התלמידים שעוד נותרו לאליאנס בלבנון, איראן ובעיקר מרוקו, מימין בני ובנות הדיפלומטים והשליחים הישראלים בפריס. צד זה של הפרוזדור לא דיבר עם הצד השני ואפילו כאשר היינו בחדר האוכל, לא ישבנו לאותם שולחנות. המורים היו שונים, וכמוהם גם הלימודים והמסיבות. הישראלים לא דיברו צרפתית, אנחנו נרתענו מלדבר שפת קודש. אני חושש שהתייחסו אלינו בכל המיאוס כלפי המרוקאים שינקו בבתי האצולה המפא"יניקית של אותה תקופה.

בעודי מחכה למנהל, ישב לידי אחד ממורי בית הספר הישראלי. אדם גבוה ושמנוני עם משקפיים עבות. הוא שאל מאיפה אני בא ולמה איחרתי את פתיחת שנת הלימודים. הצרפתית שלו הייתה איטית אך מדויקת, כמקפיד על כללי הדקדוק. הוא אמר שקוראים לו יצחק קליין, שהוא מלמד אזרחות או ספרות ושהוא נמצא בפריס לצורך כתיבת דוקטורט בפילוסופיה. שאלתי באיזה נושא הוא עוסק והוא ענה: "הֵגֶל". מאותו יום, בכל פעם שנתקלנו זה בזה, החלפנו תנועת יד וחיוך. לקשר בינינו קראתי: "הגל". לא העליתי על דעתי שאלמד אצלו באוניברסיטת חיפה הן את "הפנומנולוגיה של הרוח" של הגל, הן את הלוגיקה של הגל. כל שנות לימודיי הקפדתי להירשם לקורסים שלו, כי הגל היה באמת גדול הכוהנים של הפילוסופיה ולקליין חסרו סטודנטים... הוא היה אדם חולה, התנשם בכבדות והתקשה לדבר. אבל פילוסופיה הוא ידע יותר טוב מכל אחד אחר בארץ, להוציא אולי את נתן רוטנשטרייך, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית וממקימי האקדמיה הישראלית למדעים, שאזכה להימנות עם אחרוני תלמידיו. קליין היה מגיע לחיפה ברכבת מתל אביב, אני – באותה רכבת מנתניה, וידעתי תמיד איפה למצוא אותו. בערב ירדתי בנתניה והוא המשיך לתל אביב. זה היה סמינר על פסים של כמה שנים. השיחות בינינו נסבו על החדשות האינטלקטואליות הטריות מצרפת וכאשר מיצינו את הנושא, עברנו ל... הגל. באחד הימים, כהקדמה לשיעור אליו נסענו שנינו, הודיתי בפניו שקשה לי עם הגל לא פחות מאשר עם קאנט או שופנהאואר:

 "אני מבין את השתלשלות של הפנומנולוגיה של הרוח ואפילו את הלוגיקה הדיאלקטית המפעילה אותה, אני לא מבין לא את חשיבותה ולא את השלכותיה."

הוא לא היה מאלה שמגנים על דחלילם הפילוסופי האישי גם אם הוא היווה את כרטיס הכניסה שלו לאקדמיה והיה מחויב בשבחו. הוא חייך את חיוכו הטוב והמיטיב, מגלה סלחנות אבהית כלפי נכותי הפילוסופית. היות שידע את מה שלא בקלות נודע אודותיי ענה:

"תודה שזו מלאכת חשיבה אומנותית."

 "מודה."

 "אז תשתעשע בה כמו שאחרים משתעשעים מצפיה בתצוגה במוזיאון לאומנות מודרנית או ממשחק שח."

כנמלך בדעתו הוא העיר בהשפעת הרכבת המקרטעת:

"הלוגיקה היא הפסים עליה נעה הפנומנולוגיה של הרוח."

יותר מכל אחד אחר, הוא חידד את דרכי מחשבתי והנחיל לי את הביקורת ההומוריסטית שלו. למרבה הצער, הוא נפטר בטרם עת ואיני יודע אם השאיר כתבים אחרים מלבד מחקריו על הגל. הוא נותר עבורי ההגליאני האחרון בקרב היהודים.

בתום כשעתיים של המתנה התברר לי שגם 'הגל' המתין למנהל שהיה, אם איני טועה, אחד המנחים שלו. לא נותרה לי ברירה אלא לחכות עוד כשעה קטנה לסיום פגישתם. המנהל היה אדם נמוך קומה, עם פנים של קיפוד, נעימות למדי, שיער קצוץ עומד, מאפיר במקצת, בשנות החמישים לחייו. הוא לבש חליפה אפורה עם רכיסה כפולה. כבר באותם רגעים, הוא נראה לי כאדם עצבני וקצר רוח. הוא לא צעד, הוא תמיד מיהר. כאילו היה צריך להספיק משהו. ממשרדו לביתו, מבית הספר לפתח המטרו, מהמעלית לבית הכנסת. רק בשבת האט את קצב הליכתו והרשה לעצמו לטייל מסביב לבית הספר. הוא הכניס אותי למשרדו וכל הפגישה ארכה כחמש דקות. הוא שאל לשמי, עלעל בתיק וחזר על השאלה של 'הגל':

"למה איחרת לפתיחת שנת הלימודים?"

האמת לא הייתה סבירה ואמינה. לא יכולתי לשיר את קסמיה המפוקפקים של קזבלנקה ולשתף אותו בתקוותי שהמשפחה תתרצה ולא תרצה לעזוב אותה. שיקרתי במצח נחושה:

"הייתי חולה."

אמי נאלצה באמת לספק אישור רפואי לנציג אליאנס בקזבלנקה. אני זוכר את המנהל פולט:

"הגעת באיחור, כל מקומות הלינה בקומת תלמידי י"א תפוסים, תצטרך להסתפק במיטה באולם השינה של תלמידי כיתה י'."

מעל בית הספר התנשאו עוד שש קומות. הקומה השנייה נועדה לבנות, הקומה השלישית שוריינה לישראלים, הקומה הרביעית לתלמידי י"ב, הקומה החמישית לתלמידי י"א והקומה השישית לתלמידי י'. בכל קומות הפנימיה היו חדרים של 2 עד 3 מיטות, להוציא הקומה השישית שנחלקה ל-תאים של 3 עד 6 מיטות. המנהל התגורר עם משפחתו בקומה השביעית. אשתו הייתה אחראית על המנהלה, בנו למד פסנתר במיטב המוסדות ואצל מיטב המורים. הייתה לו עוד בת נשואה שהתגוררה איפשהו בקרבת בית הספר. בקומת הקרקע היו בית כנסת, מטבח וחדר אוכל, אולם רחב עם שולחנות גדולים להכנת שיעורי בית, ופינת כורסאות שעליהם נהגנו להתקוטט. באותה פינה גם התקיימו שני שיעורי השבת של המנהל. קיר זכוכית צפה אל גן שעליו הזדקר  תעתיק הפסל 'משה' של מיכלאנג'לו. לא הספקתי להניח את חפציי כשהייתי צריך למהר לתפילת ערבית. המנהל נכח במקום ולא הפסיק לסובב את משקפי הקריאה שלו. ניכר שהוא קצר רוח גם עם אלוהים. התיישבתי בין חבריי לספסל הלימודים לשעבר, מקום מושבי האחרון בבית כנסת כלשהו בתום אלפיים שנות תפילה.

באותה תקופה, עמנואל לוינס לא היה מוכר בציבור הרחב אלא רק בקרב חוגים מצומצמים של פילוסופים מקצועיים, בתור מתורגמנו של הוסרל, מייסד הפנומנולוגיה בגרסתה הקרטזיאנית, ובתור האינטלקטואל הראשון שהנגיש את היידגר לציבור הצרפתי. לזכותו ייאמר שהוא היה בין הראשונים שעמד על גדולתו הפילוסופית של היידגר, עוד לפני שהלה עלה  לגדולה בגרמניה, התפתה למאוויים הפגאניים של הנאציזם – בהם החזיק עד יומו האחרון – ופנה לביקורת הטכנולוגיה ולהאדרת השירה של הולדרלין ושל משוררים אחרים. לוינס נכח בוויכוח המפורסם שנערך בדאבוס בשנת 1929, בין מרטין היידגר לבין ארנסט קסירר, מתלמידיו הבולטים של הרמן כהן, והתייצב לצד היידגר. מספרים  שבאחד הערבים או בין שני מפגשים הוא 'הרביץ' חיקוי מלגלג של קסירר. כך או כך, הוא נחשב לאחד המומחים העולמיים לפנומנולוגיה של הוסרל ולהסתעפויות שלה. את דעתו על ז'אן פול סארטר – באותם ימים  גדול האינטלקטואלים בצרפת – הוא נמנע מלהביע – אולי התייחס ל-"היש והאין" שלו כאל חיקוי מסורבל של "יש וזמן" של היידגר. באותה תקופה לוינס עוד שקד על עבודת הדוקטורט שלו. הונהגו אז שני מסלולי דוקטורט: דוקטורט כתואר שלישי ודוקטורט כתואר מדינה. איני בטוח שהבנתי את ההבדלים ביניהם ויכול להיות שרתיעתי מהסכולסטיקה האוניברסיטאית כבר שיתקה אותי באותם ימים. הדוקטורט מן הסוג השני היה תובעני ויוקרתי יותר ודרש שנים על גבי שנים של איני יודע מה – לפעמים עד עשרים שנה ויותר. סביר להניח שהראשון היה מעין עבודת גמר מורחבת ואילו השני היה בגדר יצירה ותרומה מקורית. מעולם לא הבנתי איפה מסתיים המחקר במדעי הרוח והחברה ואיפה מתחילה היצירה ואיני יודע מה הופך סתם דיסרטציה לעבודת מחקר ויצירה. מעולם לא ידעתי מה אני עצמי משכתב ומה אני מחדש. הדוקטורט היוקרתי הקנה למגישו את האפשרות להתקבל להוראה באוניברסיטה ולכל מיני מוסדות מחקר שצרפת מתברכת בהם. סביר להניח שללוינס היה הדוקטורט מן הסוג הראשון – מצרפת או ממדינה אחרת – ושהוא שקד על השני. מכל מקום, עיקר פרסומו הציבורי היה אז בקהילה היהודית המתחדשת אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא היה מוכר בעיקר הודות לשיעורי התלמוד שנעלו את הכנס השנתי של האינטלקטואלים היהודים של צרפת ושהתפרסמו הן בספרי הכנס, הן כספרונים בפני עצמם.

בבית הספר רוב מורי המקצועות הכלליים היו מורים מבחוץ שהשלימו פרנסה במוסדות פרטיים. הם לא היו יהודים ולא התעסקו ביהדות. אפילו לא המורה להיסטוריה שנמנה עם סגל המורים של ה-Ecole de Guerre ולא נפרד, אפילו לא לרגע, מנימתו הסרקסטית. הוא הבליט את קטנותם של מלכי צרפת וקיסריה, את חולשותיהם של הקרדינלים והשרים שלה והתעכב בתשוקה על נשותיהם ופילגשיהם. שדות קרב נעשו בשיעוריו ללוחות שחמט, מהפכות להתקוטטויות המונים, מזימות להצגות תיאטרון. המורה לספרות עברית היה ישראלי לשעבר שהשתקע בעיר האורות והמשיך להתרפק על שירת ביאליק וכתבי עגנון, המורה לערבית היה מי שלימים יהיה לגדול חוקרי יהדות מרוקו, ואילו המורה לתנ"ך היה התגלמות הישראליות במיטבה. הוא היה מאותם משכילים חילוניים שידעו את התנ"ך על בוריו; ככל שידעו את ביקורת המקרא הם הגדילו והשביחו את הנאתם; הם ידעו להבדיל בין עיקר לטפל ולקשר בין קטעים ממקורות שונים. אותו בן אליעזר לא ייחס חשיבות כלשהי לפרשנות המסורתית, לא של רש"י ולא של רמב"ן, הוא הקשיב לה בסלחנות והתעלם ממנה. הפרשנות של לוינס הייתה בעיניו בגדר דרשנות חנוטה בפילוסופיה והוא נמנע מלהופיע לשיעוריו אף שהתגורר בקרבת בית הספר. בשיעורי התנ"ך הוא אומנם כיסה את ראשו, אבל זו הייתה כיפה מרופטת שהונחה ברישול כמאותתת שהיא בגדר של ויתור למנהגים שאבד עליהם הכלח. מקטרת לא משה מידו או מפיו. באותם ימים, לא חששו למות ומורים עישנו בחופשיות בכיתות לא פחות מאשר בחצר. אני מודה: שמרתי לו – מורה עברי עלום שם שנאות לצאת לגלות בפריס בחדווה לא מוסתרת – אמונים יותר מאשר ללוינס. לא נכנעתי לעיוותי הפרשנות והתחכמויותיה, ולאלה של  לוינס עוד פחות מאשר לאלה של  פרשנים רבניים שהאמינו, באמת ובתמים, שהם חושפים את כוונת הכתוב. ככלל, לא השלמתי מעולם עם שיפוץ פרשני כלשהו, לא של התורה ולא של הקוראן, לא של הומרוס ולא שייקספיר. לא שיקרתי לעצמי ולא לאחרים. נותרתי עקר מכל הבחינות.

לוינס התגלה לי משום מה כמנהל נרגן, נמנע ממגע עם תלמידים. להוציא את זמני התפילה ושני שיעורים בשבת – הראשון  על פרשת השבוע אחרי שחרית, השני על נושאים שונים לפני צאת השבת, לא יצא לנו לפגוש אותו. בתקופתי, הוא כבר הפסיק ללמד פילוסופיה בכיתה י"ב. לעתים, בדרכו למטרו או לבית הספר, הוא הגיח במפתיע באחד מבתי הקפה ברחובות הציוריים והמגונדרים כאחד של מה שהיה פעם כפר בפאתי פריס והפך לרובע ה-16 המאוד יוקרתי. חלקנו נעדרנו משיעורים כדי לפטפט ולפלרטט מסביב לספל קפה ולהפעיל את "מכונות הכדורים". כאשר תפס אותנו, הוא גער בנו ומיהרנו לחזור... לסורנו. אם בימים רגילים, היינו צריכים להיות בחדרים בשעה 20:00, במוצאי שבת הורשינו לשוטט עד לשעה 23:00. לפעמים הוא חיכה בשער לשובם של אחרוני הבליינים וכאשר מישהו איחר הוא יצא מכליו. הוא נטה לאבד את עשתונותיו, לשכוח את עצמו ולהשתולל. לרוב הדבר קרה בעת התפילה, לפניה או אחריה. הוא הסתובב סביב עצמו, נרגש ונרעש, כמחפש מוצא, נוטש וחוזר, מטיח אשמה, פולט איום עמום. פעם אפילו ראיתי אותו בועט בתלמיד יותר גבוה ממנו, ובהזדמנות אחרת נעמד במצב של מתאגרף כמוכן לקרב מול התלמיד הסורר. בערב שבת נהגנו לעבור לפני התיבה. פעמים הוא הושיט יד אוהדת כאשר חיוך מאיר את פניו, פעמים יד רפה, לא מביט בתלמיד בעודו שקוע בשיחה עם ידידו ובר הפלוגתא הקבוע שלו, ד"ר הנרי נרסון. אבל קרה שהיה חינני, וחינניותו חיפתה בהרבה על נרגנותו. פעם, התלמידים החתימו עצומה כדי למחות על שיגרת התפריטים בחדר האוכל. כולם חתמו להוציא תלמיד אחד. לוינס התייחס ברצינות למצב קיבתנו. הוא אסף אותנו והקשיב לתלונות שלנו, יותר משועשע מהמעמד מאשר כועס. הוא התווכח, הוא רשם, הוא סיכם. לפני שעזב את האולם, הוא פנה לתלמיד שלא חתם על העצומה ופלט לעברו: "סולידריות, אדוני, היא דבר יקר." זיכרונות אלה ואחרים השפיעו על מעמד הפילוסופיה בתודעתי, לא יכולתי לקבל ש"הוגה הפנים" לא יסתכל בפניהם של תלמידיו בעודו לוחץ אם ידיהם.

השיעור על פרשת השבוע היה פתוח לקהל הרחב, ולתלמידים הצטרפו אורחים שהתיישבו בשורה האחורית. לצדו של לוינס, על כורסא אדומה, ישב נשיא אליאנס. בפינה, מוסתר על-ידי הווילון שנפתח כדי לאפשר לפסלו של משה בחצר להקשיב לשיעור, ישב אלברט סימון, מגדולי החזאים של צרפת באותה תקופה. הוא היה ממוצא מצרי, עם קול צרוד ומבטא לתפארת הלבנט, והקול הזה הוא שבישר לכל צרפת את מזג האוויר. איש לא פספס את פינתו ברדיו, איש לא התעלם מתחזיותיו. סיפורים עליו היו למכביר. הוא פעל, חזה ושידר מביתו. התלוצצו על הקרפדות ועל כל שאר האביזרים המאוד חובבניים שהיו בביתו המטאורולוגי. בשבת, צרפת לא קיבלה את תחזיותיה מפיו. היה גם ויקטור מלכה, עיתונאי צעיר, בעל קול ערב, שפצח בפיוט מרוקאי בכל פעם שלוינס אותת לו. היה גם ד"ר הנרי נרסון, רופא נשים, עם בתו וחתנו, ועוד קומץ שומעים מקרב תלמידיו לשעבר. אני מודה שהשיעור לא עשה עלי רושם. כה נצמדתי לפשט והוא כה התענג על פירושי רש"י שרק הצליח... לפגוע בכתוב. לא קיבלתי ואיני מקבל עד עצם היום הזה את הטיוח של הפרשן האגדי. איני מפקפק בגדולתו, אני שומר לו טינה על רוח הטיפשות שהוא מעודד בקרב רוב רבני צרפת. מאז ועד היום איני מסוגל להקשיב להם וטרם החלטתי אם הם מפגרים או מטורללים. בכל פעם שאני שומע דרשה של הרב שלמה אבינר בא לי להזעיק את שירותי בריאות הנפש ולהעמידם בפני הברירה לאשפז אותו או אותי. הם, הרבנים, נראים לי כטייחים שיצאו מקומדיה של מולייר על היהודי שטרם נכתבה. אחד הרבנים הראשיים, שציטט רבנים דמיוניים והביא ממיטב הפילוסופיה, רב שכל ספר שלו נחטף בחנויות, ושזכה להיות מצוטט על-ידי האפיפיור, התגלה כמעתיק בלתי נלאה ונאלץ להתפטר. מאז אני ניאות לפגוש אותם רק כדי להשתעשע מקבלתם המולייריסטית – שהיא לא פחות  ולא  יותר מצחיקה, אני מודה, מקבלת אבולעפיה או לוריא. אבל סביר להניח שלוינס היה שנון מהם בהרבה – שהרי  זכה בתהילת עולם, ושאני עוד יותר מפגר משאר תלמידיו – שהרי אני מתעקש שלא להבין את פירושיו.

באותם שיעורים, הוא לא הפסיק לשאול: "הלא כן?" הוא היה דמות רוסית למופת, אולי גדול הפילוסופים שקמו לרוסיה, ואי אפשר היה לקרוא בדוסטוייבסקי בלי להיזכר בלוינס או לקרוא בספריו ולא להתרשם עד כמה הושפע מ"האחים קרמזוב" ומ"שדים". גם ההומור שלו היה רוסי – מבית גוגול שכה אהב להקריא. דיבורו השתבש יותר מאשר קלח, ואפשר לומר עליו את מה שגוגול אומר על גיבור "האדרת": "במצבים המביכים, הוא לא סיים את משפטיו ולעתים קרובות, אחרי שפתח בדרכו: 'ה באמת לגמרי... הלא כן....', הוא היה נעצר בהאמינו שהוא אמר את הכול."

*

לוינס נהג להיתלות במורה בשם שושני שלפי האגדות האופפות את דמותו ידע את התלמוד בעל פה ויכול היה לצטט ממנו בלי לפתוח אותו. אגדה שכיחה למדי, שמסתובבת אפילו בימינו בחוגי לומדי תורה, על דמות זו או אחרת, לרוב תימהוניות; אגדה  שעד היום איני יודע אם היא מחמיאה – על לשון עוקר הרים – או לגלגנית – על לשון חמור נושא ספרים. הוא שלט בש"ס ובפוסקים, ראשונים ואחרונים, ועוד בילדותו נהג לערוך "מבחני סיכּה" אגדיים שבהם היה על הנבחן לומר איזו אות נמצאת בכל דף במיקום של הסיכה. לוינס לא הפסיק לטעון שהוא חייב לו את השכלתו התלמודית ואולי אף את שיטת הלימוד שלו. ב-1947, הוא נכנע ללחץ ידידו הנרי נרסון ונפגש עם שושני, והאגדה – שרק הלכה והתנפחה עם השנים שחלפו מאז שנפטרו כל עדי התקופה – מספרת שבילו לילה שלם ביחד. כאשר חזר לידידו, לוינס הודה, לדברי שמואל ויגודה: "איני יודע מה האיש הזה יודע אבל כל מה שאני יכול לומר הוא שכל מה שאני יודע, גם הוא יודע." עד 1952, הוא השתתף בשיעוריו, איני יודע לומר באיזה מעמד ובמשך כמה זמן. הם התחילו בשעות  המאוחרות של הערב ונמשכו עד אמצע הלילה. שושני לימד בלי מסכת פתוחה מולו והעיר לקוראים: "שמע, אתה שם, דילגת על מילה בקצה השורה." הייתה לו נטייה להרחיק למרחקים בלתי צפויים ולהרחיב את היריעה על הכתוב מנקודות מבט בלתי צפויות. השיעורים היו ארוכים, מפוזרים ואף מתישים, וכמו כל אלה שנתלו בו, גם לוינס לא מביא בספריו אפילו לא תובנה אחת מרבו. הוא מדבר על "דיאלקטיקה דואגת תמיד" ומדגיש: "הדיאלקטיקה של התלמוד מאמצת לה את קצב האוקיינוס." השימוש במילה אוקיינוס מזכיר את הביטוי "ימה של תורה" וכבר היידגר אמר על הדיאלקטיקה שהיא בגדר מפתח פלא שמוביל לכל מקום ושהשימוש בה כה רחב שהוא משמש לכל...

מרוב אגדות, קשה להתחקות אחרי תולדות שושני. איש לא ידע מאיפה הוא הגיח ועוד פחות לאן היו מועדות פניו. הוא נולד כנראה ב-1895, בטנג'ר, צפת, ברסט-ליטובסק, כלכותה... פירנצה. קראו לו בכל מיני שמות. אלי ויזל קרא לו מרדכי רוזנבום, שלום רוזנברג, חוקר באוניברסיטה העברית – הלל פרלמן. רוזנבום הניב את Rose ואת Rosen – שושנה בצרפתית ובגרמנית. אפילו את שמו הפרטי מעטים ידעו. הוא למד כנראה בישיבות ליטאיות. בשנות העשרים עבר לאלג'יר ולמרוקו, עלה פעם ראשונה לפלשתינה, ואם מדובר כדברי שלום רוזנברג בהלל פרלמן, אז הוא היה מראשוני התלמידים שלמדו בישיבה של הרב קוק ביפו. הוא עזב לאמריקה לפני המלחמה והתכתב עם הרב קוק ששהה אז בשוויץ. הוא קבל על עוניו וביקש ממנו להתערב לטובתו. הראי"ה היה מלא הערכה לכישוריו וראה בו את "אחד הצעירים היותר מצוינים מבני ציון היקרים, כלי חמדה כזה יהיה לברכה לישראל." הוא תלה בו תקוות רבות וצפה לו גדולות ונצורות. שושני נסע לארצות הברית ודווקא שם התרושש. הוא עבר לצרפת ובתקופת המלחמה התחזה למוסלמי כדי לחמוק מן השוטרים הצרפתים. מספרים שהוא נעצר, נלקח לתחנת משטרה ועומת עם בכיר שהוזעק ממסגד בפריס. מספרים עוד, שהוא התווכח אתו במשך שעות ארוכות ובתום המפגש ביניהם הבכיר המוסלמי הודה:

"הוא עולה עלי בבקיאותו."

שושני עבר לשווייץ שם בילה כנראה את תקופת המלחמה. ב-1947 אלי ויזל נתקל בו בפריס. הוא היה כבר מרושל, מלוכלך ואף מסריח. הוא נתן שיעורים פרטיים במתימטיקה, פיזיקה, עברית... ותלמוד. לפי ויזל, שושני דיבר לא פחות מ-30 שפות והתאים את היידיש שלו לבן שיחו. הוא למד אצלו שלוש שנים, תוהה על פרצי החוכמה שלו שהתחלפו תדיר בפרצי שיגעון. הוא נהג להיעלם לימים שלמים ולהופיע ללא התרעה. לבושו היה מרושל כשל קלושר. בעיני אחדים הוא היה בגדר אורח בלתי רצוי, בעיני אחרים כאליהו הנביא. הוא תירץ קושיות ובעיות. הוא היה – אם להשתמש במילה האידית Luftmensch  – אדם תלוי באוויר. מספרים שגם קיים חוג – בביתו? – בו לַמדו את ספר "נפש החיים" לר' חיים מוולוזין, הוא הרב חיים איצקוביץ, מייסד ישיבת "עץ חיים" המוכרת כ"ישיבת וולוז'ין" אם הישיבות במאה ה-19, הישיבה הראשונה שפעלה באופן עצמאי ובלתי תלוי בקהילה המקומית. היו שם הרב יהודי ליאון אשכנזי, שנודע בכינויו "מניטו" (Manitou), הרבי מלובאוויטש, האדמו"ר מסאטמר – הרב יואל טייטלבוים ועוד מספר מיוחסים. ויזל הפליג במיוחד בשבחיו ותרם לא מעט לקיבוע – או לניפוח – האגדה: "הצרפתית שלו הייתה טהורה, האנגלית שלו מושלמת, והיידיש שבפיו הותאמה למבטא של בן-שיחו. הוא היה מדקלם בעל-פה מתוך הוֶודות ההודיות ומסֵפר הזוהר. מאחר שהיה יהודי נודד, הרגיש כבן-בית בכל תרבות. תמיד מלוכלך, מוזנח, הוא דמה לקבצן או לליצן. הוא היה חובש כובע פצפון, תמיד אותו הכובע, על ראש ענקי, עגול, תפוח. מי שנתקל בו ברחוב ולא הכירוֹ, התרחק בגועל, אגב –  לסיפוקו הרב של שושני."

האיש עלה שוב לארץ מתישהו – אם להסתמך על העדויות הסותרות, הוא גם יכול היה להימצא בו זמנית בשני מקומות לפחות... – וניסה להשתלב באחד הקיבוצים הדתיים, אולי בארות יצחק, או סעד – לפני שעקר לירושלים וחזר לצרפת או נסע ישירות לאורוגואי. באורוגואי בילה את זמנו בבית הכנסת, לימד פה ושם בבית ספר ונתן הרצאות בהכשרות מורים של הסוכנות היהודית. האגדה מספרת שלא ישן שני לילות רצופים באותה המיטה. אליהו בירנבוים, המכונה הרב העולמי, שלא הותיר מקום בו מתגורר יהודי מבלי שהגיע אליו, היה ילד באורוגואי באותה תקופה ולימים  נעשה לרב הראשי שלה. כאשר התארח אצל דודתו, היא הציעה לו את מיטת... שושני:

"במיטה זו ישן שושני," היא אמרה.

למיטה ההיסטורית הייתה צמודה שידה שבה מדפים לספרים. על המדפים לא היו ספרים אלא קופסאות שימורים וסרדינים ובקבוק שבו נהג שושני להשתין. הדודה סיפרה שהוא רוקן אותו רק אחרי שהתמלא. הוא הרביץ שיעור יומי בבית כנסת אלורקון (Alorcon) וקיבץ נדבות ברחובות. כאשר  לא הספיק להגיע לדודה הרחמנייה, הוא בילה את הלילה בסלון הסַפָּר שלימים סיפר ששושני התכתב עם איינשטיין ואפילו העיד שראה מכתבים חתומים על ידי הפיזיקאי הנודע.

כל העוסקים בשושני מתפעמים מרוחב השכלתו, מעומק לימודו, מחדשנות שיטתו ומריבוי לשונותיו. איש לא תהה אחר מבטאו כדי לגלות את מוצאו. מלבד צרפתית, עברית, ספרדית אלו שפות הוא עוד דיבר בנוסף כמובן ל-30 ניבי היידיש של ויזל – אם כלל דיבר? מה הוא קרא אם בכלל קרא? מה הוא כתב אם בכלל כתב? לא פחות מסקרנים ממנו – חסידיו ברחבי העולם לרבות שלום רוזנברג. הוא ניפח את אגדת שושני לממדים מופלאים וככל שפרסומו של לוינס הלך וגדל הוא איים או הבטיח לפרסם את הכתבים שהיו באמתחתו. שנים, כל הקהילה הדמונית השושנית חיכתה לספרו על מורו האגדי והוא, שלא פספס במה כדי להיות שופרו של הקדוש ברוך הוא ושל כוהניו באוניברסיטה, שלא בחל בנייר ואפילו כיתת את עטו בעיתונים על פרשת השבוע, התמהמה, כאחוז רתיעה משיחית מלגלות שמדובר במורה סתרים...

כולם הסכימו ששושני היה חריג, גם בהשכלתו וגם בהתנהגותו, ועשה רושם רב על כל מי שניגש אליו – גם אם איש לא יכול לתמצת במשפט אחד או בכמה משפטים את תוכן הרצאותיו. הללו ריתקו את קהל שומעיו במשך קרוב לשעתיים – הופעה מרושלת של סוקרטס מקובל שסיפר סיפורים. הרבה נפלו בקסמי השכלתו האמתית או המדומה, הרבה נדבקו בו כבשד. מיכאל גרינספן הוא כנראה הקורבן האחרון שלו. מזה שנים, הוא שוקד על סרט המוקדש לאיש ולאגדות אודותיו. הוא סיפר לי – בתור סוד גלוי שהוא מספר לכל אחד – על האוצר המופלג ששושני הותיר, ועל כתבים שבהם שרבב דברי חוכמה בנוסחאות מתמטיות ושיכולים להעסיק דורות של חוקרים. שושני נפטר מהתקף לב ב-1968 כאשר לידו שלום רוזנברג. על קברו, סיפר לי בירנבוים, חקוק: "לידתו וחייו סתומים בחידה."

לוינס לא הפסיק להזכיר את חובו כלפי שושני ובת צחוק מרוחה על פניו. אולי כדי להשכיח את שאר מוריו, לרבות דוסטוייבסקי שהיה אנטישמי למדי, היידגר, ששיתף פעולה עם הנאצים, את עמיתו וחברו, מוריס בלנשו (Maurice Blanchot), סופר, פילוסוף ומבקר ספרותי, שמעולם לא התכחש ליחסו הדו-משמעי ליהודים. נראה לי ששיטת הלימוד של שושני דמתה לשיטת רבי ישראל ליפקין מסלנט (זאגר, 1809 – קניגסברג, 1883), מייסד תנועת המוסר שהוקמה בליטא במאה ה-19: הוא האיר קטע בעזרת קטע אחר, קירב קטעים ממקומות שונים. איני יודע אם מגיעה לו אגדה בממדים כאלה אבל לבטח הוא מילא תפקיד אגדי עבור כל אותם אינטלקטואלים שנרתמו לקומם את היהדות. נראה לי שהוא שימש כמעין "דאימון סוקרטי" בגרסה יהודית עבור הקהילה היהודית הצרפתית בתקופה שבה ניסתה להתאושש ממכת השואה. יהדות צרפת הצטיינה בדרשנים שהפליגו למחוזות רחוקים במחשבה, קשרו כתרים לחז"ל, הקשו והסיקו, העלו השערות מאלפות, סיפרו מעשיות... בידרו את קהל שומעיהם. אלה חוו הופעה מרעישה אבל לא למדו דבר. התופעה חזרה עם לוינס, אשכנזי, גרוס... אולי בגלל שהללו קיבלו את שיטתם משושני. גם משטפי דבריו של רוזנברג קשה לזכור משהו.

*

לוינס ספג תורה ולמד עברית בבית בו האב היה "משתכל" – עוקב אחרי ההשכלה – יותר מאיש ההשכלה. הייתה לו חנות ספרים בשדרה המרכזית של קובנה שמכרה גם עיתונים. מותו של טולסטוי ב-1910 נחקק בזיכרונו של לוינס כאירוע היסטורי אם לא טראומטי. יכול להיות שזו הייתה התנסותו הראשונה במוות. בתקופת המלחמה הוא עבר עם משפחתו לאוקראינה ונמנה עם אחד מחמשת התלמידים שהורשו ללמוד בתיכון הכללי של חרקוב (Kharkiv). בתום המלחמה, המשפחה חזרה לקובנה ולוינס למד בגימנסיה העברית שנוהלה על-ידי משה שוואב, איש בעל השכלה רחבה שגם היה מורה לספרות ופתח בפני תלמידו את אוצרות הספרות הרוסית והגרמנית. לימים הוא יתקבל כמורה ללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית ולוינס ישלח לו – תגלית של שמואל ויגודה, חוקר ומרצה העוסק בין השאר במשנתו של לוינס – את אחד מספריו הראשונים – De l’existence à l’existant – עם הקדשה אופיינית למדי:

I awoke one morning and I knew I was… European.”"

בבית הספר בפריס, השיעור השני של לוינס היה אינטימי יותר והיווה עבורי חוויה לימודית שלא הייתה לי עוד כדוגמתה. המפגש היה סגור בפני הקהל הרחב, מלבד נרסון. זו לא הייתה הרצאה ולא דרשה, לא שיעור ואפילו לא שיחה. אלא התוועדות בה הוא נפרד מדמות המנהל ומהמעמד הפילוסופי שלו ונעשה לקורא של שייקספיר, ניטשה או דוסטוייבסקי. הוא לא הרביץ תורה כלשהי ולא הטיף לא לזולת ולא לאחר. הוא אפילו הקריא קטעים ארוכים מפירנדלו ומגוגול והעביר לנו בקלילות את חדוות הקריאה שלו – החל מ"הנסיך הקטן" וכלה ב"המלט". יותר מפעם אחת סיפר לנו על חוויותיו בתור מרצה בפריבורג שבשוויץ או בפואטייה שבדרום צרפת, או הקריא לנו מכתבים מתלמידיו לשעבר שעלו לארץ או חזרו למדינותיהם. רק לעתים רחוקות, הזכיר פרקים עלומים בחייו, בין אם את חוויותיו כתלמידו של הוסרל ובין אם את ישיבתו בשבי הגרמנים בתור חייל צרפתי במלחמת העולם השנייה. איננו יודעים הרבה על הרגשות ששטפו אותו כאשר גילה את ממדי השואה. אשתו ובתו ניצלו הודות להתערבותו וחסותו של מוריס בלנשו, חברו ללימודים באוניברסיטת שטרסבורג שאליה התקבל עם סיום לימודיו התיכוניים. הוריו נורו בביתם וכל קרוביו נספו. הגרמנים, שכה העריץ, עשו שפטים ביהודים. למרות זאת, הוא המשיך להעריץ את היידגר בתור פילוסוף, בלי לסלוח לו, ונרתם ביתר שאת ללימוד היהדות ולפעילות חינוכית. ב- 1946 הוא התמנה למנהל בית הספר וזכר בחדווה את התקופה שבה בית הספר עוד שימש להכשרת פרחי הוראה עבור אליאנס. תלמידים הגיעו ממרוקו ומתוניסיה, מלבנון ומסוריה, מאירן ומפלשתינה. שושני לא נעדר מסיפוריו וגם לא שאר הדמויות הספק-פילוסופיות, ספק-רבניות שנרתמו אחרי המלחמה לבנייה מחדש של הקהילה הצרפתית. יותר מאשר הכניס אותי לעולמה של תורה הוא הכניס אותי – בשעת בין הערביים, ברגעי דמדומים נוגים ורכים, בין קודש לחול, בעוד האפלה יורדת על פסלו של משה – להיכלה של הספרות העולמית.

גם בכתביו, לוינס לא הרבה לדבר על השואה. כאילו כל מה שהוא היה אומר היה בטל בשישים בהשוואה לזוועה שהתרגשה במחנות ההשמדה. חסידיו השוטים נתלים ב"קץ התיאודיציה" של קאנט כדי להתחמק משאלת נוכחותו/היעדרו של האל באושויץ. רק פילוסופים מופרכים יכולים להתמודד בתכסיסיות כה משוועת עם שאלות המעסיקות אנשי אמונה או – עוד יותר פתטי – אנשים שאיבדו אותה ונותרו עם חלל פעור בקרבם. למה עוד צריכים  אלוהים אם הוא לא מנהל את העניינים ואם, בלשון אותו קאנט, הוא לא ערב – הוא ולא אחר –לכך שיהיה טוב? הרי לא בגלל ששאלת נוכחותו/העדרו של האל בשואה נראית ילדותית בעיני לוינס, השאלה באמת נעשית ילדותית ולא מכרעת. לגלוגו של לוינס על אלה המתחבטים בשאלה, לגלול הבא לידי ביטוי במילותיו: ".... כל אלה שלדידם היה מושג אלוהים עד היום בסיסי מעט בטיבו, ושבטובו הגדול מתייחס אל בני האדם כאל ילדים נצחיים...", אינו מכבד אותו. לעומת האל הילדותי הוא מקדם אל בוגר: "האל של האדם הבוגר מתגלה בדיוק בריקנות של השמיים הילדותיים. זהו הרגע שבו האל פורש מן העולם ומסתיר את פניו." ביכולתו של האל הבוגר למלא את החלל שמותירה קריסתו של האל היחיד רק אצל אנשים שאינם צריכים אל יותר או אצל דרשנים פילוסופים. ככלל, לוינס אינו מתמודד עם השאלות המעסיקות את האדם כפי שהוא קובר אותן בכל מיני התחכמויות פילוסופיות-מוסריות שמרכיבות יחד את דרשתו הפילוסופית-דתית-אתית...

אבל ללוינס עמדה יותר יומרנית בנדון, עמדה שחמקה מפרשניו הישראלים שחיבקו אותו כאילו היה אדמו"ר כאשר איני בטוח שהוא האמין באלוהים – הילדותי. הוא בחר לדבר על ה-Passion של היהודי בשואה. למילה אין מקבילה של ממש בעברית. הוא לא התכוון לתשוקה ואפילו לא לבשורה. ה- Passion של ישו על הצלב, מיתת בנו של אלוהים, ייסוריו, הינטשותו-היעזבותו על-ידי אביו שבשמיים היא בגדר אירוע מכונן של הנצרות. הוא כיפר על עוונות בני עמו שלא הכירו בו – ואחר כך על עוונות כל האנושות – והוא ישוב כאשר לא יהיה לו על מה לכפר, כלומר כאשר יכירו בו כמשיח-אלוה. לוינס משתמש במילה Passion במלא מובנה הנוצרי. לא אדם אחד נצלב – אלא שישה מיליונים; לא אדם אחד סבל – אלא שישה מיליונים. מיליוני יהודים שיכפלו במותם את מיתת ישו ונרצחו על-ידי צוררים שישו לא היה זר להם. זה אולי לא מנחם ולא מסביר אבל לוינס שיווה לשואה מעמד של אירוע שאמור או נועד להתחרות בצליבתו של ישו ולהניב דרמטורגיה לא פחות מכוננת בקרב היהדות. לא פלא שכעבור שישים שנה בנו, מיכאל לוינס, מוזיקאי מחונן ומלחין ידוע, נתבקש על ידי אנשי כנסיה פרוטסטנטים משווייץ לחבר אופרה על האפשרות  לשיר אחרי אושוויץ. מיכאל בחר לבסס את המילים על הקדיש בהגהה ליטאית, על "אל מלא רחמים" בנהי בית-כנסייתי אשכנזי (הוא מדבר על ה-rumeur, שמועה) ועל שירים של פאול צלאן, מגדולי המשוררים היהודים במאה ה-20. ליצירה הוא קרא La Passion de Marc. איני חסיד גדול של האופרה אבל נראה לי שזו אחת היצירות הקולעות ביותר אודות השואה...

*

דווקא בבית הספר של לוינס איבדתי את האמונה באל. בשנתי האחרונה בקזבלנקה, עוד הקפדתי להתפלל. אפילו כאשר נאלצתי ללמוד בשבת, הצטרפתי לאחד מקהלי שומרי השבת שמנה יהודים שעבדו בשבת. לא התפקרתי בגלל הגותו של לוינס ולא בגלל דרשותיו. פשוט איבדתי קשר לב עם הקדוש ברוך הוא, אל כל חי, בורא עולם – ואין אחר מלבדו. איני יודע מה קרה, איני זוכר אירוע בולט. בכל בוקר השכמנו לתפילה. לוינס ציפה לנו ותלמודו בידו. כל אחד קרא בתורו את התפילה. ככל שמיהרנו היה זה משובח. התחרינו זה בזה כדי למהר ולסיים. לוינס הראה סימני קוצר רוח רק כאשר הקורא התקשה בקריאתו. בערב שבנו לערבית תחת השגחתו. דילגנו על מנחה כאילו הייתה תפילת רשות. יותר משהתעמקנו בפיוטים, נסחבנו אחרי ז'אק ברל, ג'ורג' ברסנס, סרג' רג'יאני וז'אן פרה. הם הטביעו בנו את שיריהם. הראשון נכפה עלינו כהוגה וכמלחין הרגשות הנצחיים, השני כבש אותנו בנונשלנטיות שלו, השלישי הטביע בנו את שירי בודלייר ורימבו, הרביעי גייס אותנו למהפכה שבעבעה באותה תקופה באווירה הכללית.

השתכנעתי יותר ויותר באי-קיומו של אלוהים, ושום המצאה – לא בתור 'אתה נצחי' ולא בתור 'אחר מוחלט', לא התלמוד ולא הקבלה ועוד פחות מדינת ישראל – לא החזירו לי את האמונה באל הטוב והמיטיב שהפיח בי תקווה ופחד. לא התאוששתי, לא השלמתי. ידעתי שאני מאכזב את כל המצפים ממני לנהוג בענווה אם לא באמונה ושאני בועט בכל הדרשות. הקפדתי לשתוק. הייתי כופר בלתי ידוע. שום דבר לא המם אותי יותר מהשואה ויכול להיות שזו הייתה דרכי לנקום את נקמת איוב-ניצול-אושוויץ. התחלחלתי אל מול המלל הריק, הרבני, האינטלקטואלי ואפילו הצבאי, שלא לדבר על הרהב הפוליטי. עם השנים, יום השואה נעשה עבורי ליום זיכרון על מות אלוהים. כאשר כולם מתאבלים על קורבנות השואה, אני מתאבל על אלוהים. או שאלוהים קיים או שהוא לא קיים. במקרה הראשון, לא היה ולא יכול להיות צידוק כלשהו. לא קיבלתי את פלאי דרכי השם, אפילו התביישתי עבורו. הוא פשוט לא קיים, לא היה קיים ולא ישוב להיות קיים. נותרתי אדם יתום-אל, עם קעקוע על הנשמה ואפר בגרון. נשארתי יהודי רק כדי לנטור לאלוהים-שלא-קיים ואולי כדי לשנוא את עצמי-שעומד-להיעלם. אפילו גליליו נעשים בהדרגה לתכריכיו ואיני מבין עד היום למה סיפורי חזרה בתשובה מעניינים יותר מאשר סיפורי התפקרות הדורשים יותר גבורה מהקרבת שכל.

היה בכל זאת אירוע משמעותי שהאיץ את תהליך ההתפקרות. השנה הייתה 1968 ובחודש מאי, פריס עטתה את תפארת האביב. עצים לבלבו ובשמים התערבבו. החודש מתחיל במכירה חופשית של קיכלי, בכל פינת רחוב ובכל פתח מטרו, ומסתיים עם היציאות הראשונות לחופשה. באותה שנה העיר זימנה לי אטרקציה בלתי צפויה. היא הפכה לזירה מהפכנית. המורדים גדשו את כיכר הרפובליקה, תפסו את הבסטיליה והקימו מחסומים ברובע הלטיני. אבני מרצפות עפו לכל עבר, פרחים הופיעו על השערות. הסטודנטים השתלטו על האוניברסיטאות ועל מרכזי התרבות והפועלים על מקומות העבודה. השביתה התפשטה לשירותים הציבוריים. המטרו והאוטובוסים הפסיקו לנוע והמורים לא יכלו להגיע לבית הספר. בהתחלה הסתפקנו בתפילות ובמשחקי קלפים בחדרים שנותרו פתוחים במשך היום. דאגה ניכרה על פניו של לוינס. פחד קמאי, רוסי, התעורר אצלו. אני עוד רואה אותו מתרעם על שנעלו את עמיתו פאול ריקר (Ricoeur), שעסק בפנומנולוגיה, הרמנויטיקה ופסיכואנליזה, בארון שירות של דליים ומטאטאים. הוא נפגע מהפגיעה... בפילוסופיה. אבל יותר משהוא חשש מהשתוללות השמאל הוא עקב אחרי תגובות הימין. הוא הזהיר מפני האנטישמיות הרדומה בקרב תנועת הסוחרים והאומנים הזעיר-בורגניים. יותר מדי יהודים הובילו את מרד הסטודנטים מכדי שהאנטישמיות לא תתעורר מחדש. הם נתלו בהוגה מסן-דייגו בשם הרברט מרקוזה, פילוסוף וסוציולוג יהודי גרמני, שדיבר בשם מרקס ופרויד כאחד.

פריס הייתה רומנטית ויפה מכדי לחולל מהפכה אמתית. האווירה הייתה כה ססגונית ורעשנית שאיש לא שקל להציב מחדש את הגיליוטינה על כיכר הבסטיליה ולהוציא להורג את הבורגנים. המורדים נהגו להתכנס באולמות האוניברסיטאות, להרביץ נאומים, להטיח אשמות באינטלקטואלים או לנקות אומנים ולהצביע בעד ונגד בלי לדעת תמיד על מה הצביעו. כאשר גמרו את המכסה היומית של הנאומים וההצבעות, הם יצאו לרחובות להתעמת עם השוטרים, בדרכם למשרדים הממשלתיים או לאספה הלאומית. אלוהים לא היה כלל על המוקד. אחרת היו שמים להצבעה את שאלת קיומו או אי קיומו. מובילי המהומות היו בעיקר בניהם ובנותיהם של ניצולי שואה ובאותה תקופה אלה דווקא נפרעו כליל מאלוהים, לא רצו לחזור אליו או להמיתו מחדש. צאצאים של יהודים שהתבוללו או נכחדו חלקית. כל מיני בנים חורגים לר' מרקס ור' פרויד. כולם דיברו עם כולם וכולם התחבקו עם כולם וכולם נעשו חברים של כולם. ניכר שהם נטלו הפסקה יותר מאשר עסקו במהפכה. מבחינתי זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי בשערי האוניברסיטה. הסורבון רטטה יותר מאשר רעשה.

כנגד כל התחזיות המהפכה הסתיימה במפח נפש של מרקס ובפריחתו של פרויד. מפלתם של הסטודנטים הרגיעה במקצת את לוינס. לעומת זאת, עלייתו של פרויד זכתה מצדו לקיתונות של ביקורת – מוצדקת למדי. לוינס לא הבין את ההתלהבות שפשטה כמו צרעת בכל חוגי פריס מסביב לכל מיני כמרים שהחלו לפתוח סמינריוני וידוי קבוצתיים. הוא, שהרבה להביע את הערכתו להיידגר – גם אם שב והדגיש שלא שכח את עברו הנאצי –, שראה בו את גדול ההוגים של המאה ה-20 ואת אחד מגדולי ההוגים של כל הזמנים, סרב להצטרף לחרם נגדו שהוביל אז ולדימיר ינקלביץ, (Vladimir Jankélévitch), פילוסוף וחוקר מוסיקה יהודי צרפתי ממוצא רוסי, לא פספס הזדמנות לשים את פרויד ללעג. מספרים שכאשר אחד מתלמידיו בא לבשר לו שהוא זונח את עיסוקו במתימטיקה בעד הפסיכואנליזה, הוא לא יכול היה להתאפק ופלט:

"מה מרקשי יכול להבין בפרויד?"

רק כעבור שנים, כאשר הבנתי שהפסיכואנליזה סיפקה את הטיפול הקבוצתי הממשי היחיד שהיהודים ניסו על עצמם כדי לטפל בעצמם, דיכאתי במקצת את הביקורת שלי. הפסיכואנליזה פרחה בכל מקום בו ניצולים ובניהם חיפשו מזור, להוציא את ישראל. אבל בישראל – עד לכתיבת שורות אלה, יותר משבעים שנה אחרי השואה – טרם ניגשו לריפוי כלשהו. תושביה בחרו להגליד את פצעיהם והם עושים זאת באש...

*

בשנתי השנייה בפריס, בכיתה י"ב, שום דבר לא היה כבעבר. כאילו נדבקתי מקרמזוב, לא מצאתי ענין בדבר. אם אלוהים לא קיים, שום דבר אינו חשוב. לא לימודים ולא ספרים. אפילו לא חלומותיה של אימא שבינתיים עלתה עם שאר המשפחה לארץ. המשכתי להתייצב לתפילה כי איש לא קיבל פטור ממנה ובמקום לבקר בשיעורים, הלכתי לאיבוד ברחובות פריס. אי קיומו של אלוהים הייתה לוודאות היחידה שאיתה נגזר עלי לחיות. שום חטא, שום עבירה, שום הסתרת פנים לא הצדיקו שואה כה נוראה. הגעתי למסקנה הארורה והעלובה שהנאצים, שנוצחו על ידי בנות הברית, ניצחו את אלוהים. כל ההרוגים הוקרבו על מזבח האל האחד והיחיד. הקורבנות היו כולם תמימים, המקריבים כולם רוצחים. הנימוק לפיו צריכים להצדיק את הדין כדי למנוע ניצחון של היטלר לא פעל עלי. עכשיו שלא ידעתי יותר את דרכיו, לא ידעתי יותר את דרכי. נתתי ליד המקרה להוביל אותי והיא הובילה אותי עד לשורות אלה. זה לא מנע ממני מלהתפלל כאשר נתבקשתי להשלים מנין או הזדמנתי לבית כנסת. אפילו בחלומותיי, אבותיי לא חידשו לי דבר על עולם אחר כלשהו, אלא עסקו בעולם הזה ובעולם הזה בלבד. בשורה התחתונה, דרכיו לא היו יותר או פחות מופלאות מדרכיי ומקיומי.

באותה שנה לוינס הוזמן לכנס בין דתי בוותיקן. זה היה בחופשת חג המולד. ניכרה בו תכונה לקראת פגישתו עם האפיפיור כאילו דובר בטיוטה של משיח או בממלא מקומו. הוא הודיע לנו על דבר השתתפותו באחת ההסתודדויות של מוצאי שבת. ניסה להבהיר לנו את היחסים הסבוכים בין יהדות ונצרות, אולי קדימון להרצאתו בפני האפיפיור. היות שהתחלתי לקרוא במאמריו, לא הבנתי את ההתרגשות שאחזה בו לקראת המפגש. לא רק שהוא הסתייג מהנצרות, הוא גידף אותה, כחושש ממנה: "איננו יכולים להכיר בילד שאינו שלנו." התרעם בפראות לא אופיינית נגד שפינוזה שחטא בהכתרת הברית החדשה על הברית הישנה, ויצא חוצץ נגד סימון וייל (Simone Weil), הוגה ופעילה חברתית יהודיה צרפתייה שהתקרבה לנצרות. בתור מעריצו של פרנץ רוזנצוייג, לוינס היה מאוד רגיש לזיקת הנצרות ליהדות. איני יודע מתי גילה אותו, האם לפני המלחמה או אחריה. אבל גישתו של רוזנצוייג ליחסים יהדות-נצרות לא יכלה שלא לעשות רושם עליו. איני חושב שהוא שקל כלל את אופציית ההתנצרות גם אם היא רווחה בקרב היהודים בצרפת לפני המלחמה. הוא היה יהודי ליטאי אמתי ולמרות השכלתו הגרמנית, הוא לא התפתה ולא נמשך לפומפוזיות הנוצרית, לא הקתולית ולא האורתודוקסית. למרות קשרים-לא-קשרים, גלויים ודיסקרטיים, עם פרוטסטנטים, הוא לא הסתיר את רתיעתו מכל ביטוי נוצרי של היהדות. לפני המלחמה עוד אפשר היה להשלים עם תפיסת רוזנצוייג שראה ביהדות שריד השורד תמיד והמקרין על האנושות, גם אם קרינתו מתגלה כנוצרית ומעודדת המרה – או בלשוננו היום התבוללות. אחרי המלחמה כבר אי אפשר היה לקבל את תפיסת השריד של רוזנצוייג. לשימוש שלו במילה גזע לא היה מקום יותר ואילו לשריד אופי של כת שמתעקשת לשמור על הגחלת.

קרה שתכננתי עם חבר לנצל את החופשה ולהגיע לרומא בטרמפים, למרות השלג והקור, הסכנות בכבישים ומיעוט האמצעים שהיו ברשותנו, עם תיק גב שעליו שק שינה. הדבר נודע ללוינס והוא אסר עלינו לנסוע. לא שעינו להוראותיו, חצינו את צרפת, את שווייץ והגענו עד לרומא. סיירנו באתריה ובחורבותיה בליווי שתי סטודנטיות לאמנות והקפדנו לבקר את משה של מיכלאנג'לו – האמתי – בכנסייה שלו. היות  שהזדמן לנו יותר מפעם אחת לישון  במעונות לדיירי רחוב, חזרנו עם כינים בראש, ולא הייתה לנו ברירה אלא לגלח את הראש – דבר נדיר באותה תקופה – כדי להיפטר מהן. דבר נסיעתנו נודע ברבים. לוינס לא אמר מילה, הוא לא נהג לבכות על החלב שנשפך. ההסתודדות הראשונה אחרי החופשה הוקדשה מטבע הדברים לחוויותיו מרומא. הוא סיפר על האווירה, על הדיונים, על הפגישה עם האפיפיור. לפני שנעל את ההסתודדות, הוא העיר:

"אבל פספסתי את העיקר. לא יצא לי להיפגש עם חבריכם, למרות שהיינו ברומא באותו זמן."

כה הופתעתי מהתלהבותו לקראת הנסיעה ומההשתאות שלו מהאפיפיור, שלא נרגעתי מההתרחשות וכעבור עשורים כאשר אראה איך רבנים חרדיים ששים לפגישה עם האפיפיור, מפעילים קשרים ולחצים כדי ליזום אותה, (רבים ביניהם כדי להתמקם הכי קרוב אליו בתמונה שמנציחה את הפגישה התמוהה), ובמקביל מסרבים להיפגש עם עמיתיהם הקונסרבטיבים או הרפורמים, אשלים את התהליך המחשבתי שהוביל אותי מהשקפה של היהדות כדת אוניברסאלית דיאספורית אל השקפה המשלימה עם צדדיה הכיתתיים חשוכים כפי שהם ניכרים אצל החרדים ורבדים לא מבוטלים של האורתודוקסיה הרבנית.  

הצרה הגדולה שלי עם לוינס התגלתה כעבור שנים. התחלתי גבוה מדי, הכי גבוה שאפשר. יצקתי מים על ידיו והמים נתקעו לי בגרון. שתיתי את מה שעבר והקאתי את מה שלא עבר. אחריו, איש לא השתווה לו. לא ברוחב השכלתו, לא בקפדנותו, לא ביצירתו ואפילו לא ביהדותו. הוא לא היה הוגה מרשים אבל כבר לא היו הוגים ולא יקומו עוד הוגים בשיעור קומתם של ברגסון, היידגר או ויטגנשטיין. כל מי שבא אחריו נראה לי חיוור ונשמע לי עילג. לא התאוששתי מפגישתי האקראית והארוכה אתו. כבר באותה תקופה הרגשתי בעומס ובגודש ההשכלה הדרושה מכל אדם שמבקש לפלס את דרכו במבוכי הספריות. שמות עפו להם בחלל האוויר והם דמו לשמות ספרנים; דמויות הגיחו מכל עבר. נוכחתי לדעת, על בשרי, שלא מתאוששים כלל מאובדן אלוהים. לא מאבדים אותו מבלי להתחיל במסע חיפוש אחריו והמסע הזה מתיש יותר מהאמונה התמימה בו.

איני יודע לומר למה שמרתי לו אמונים. למרות שאלוהים מת, הייתי שבוי בתכריכיו, והערכתי את ניסיונו של לוינס לתרגם לגויים את החוכמה הטמונה בתלמוד. תרגומו הפילוסופי של פסוקים ומדרשים פשוט וירטואוזי. הוא מתבסס על הכתובים כדי להציע אונטולוגיה – או ליתר דיוק דה-אונטולוגיה, או אונטולוגיה שלילית, עברית – המבכרת את האחר ואת האחריות, במחיר הורדת אלוהים מן השמים ומיקומו בתורה. זוהי תגובה לאונטולוגיה היוונית-פגאנית של היידגר, המבכרת את היש ואת ההתמדה ביש. הוא לא מפסיק להיתלות בשפה העברית כדי להפיק ממנה הגות עברית כפי שלא הוצגה – בצורה כה שיטתית – לפניו. למרות הנימות הקבליות המתגנבות פה ושם למשנתו, בהשפעת ר' חיים מוולוזין, והמדרשים עליהם הוא מתבסס כדי לנגח כביכול את החסידות, הוא דוגל בגישה אינטלקטואלית ליהדות: "כדי להבטיח שערכי היהדות הנצחיים הכלולים בטקסטים הגדולים של התנ"ך, התלמוד ופרשניהם יוכלו לכלכל את הנשמות הם צריכים לכלכל את המוחות." הצגתו הפילוסופית  של היהדות כה מאלפת שהיא הניבה שלל משפטי מחץ שנעשו זה מכבר לסיסמאות: "להיות חופשי, זה לעשות מה שאיש אינו יכול לבצע במקומי." הוא דווקא נטה להבליט את עתיקות היהדות, את אופייה המיושן, וקידם כדבריו את "היהדות של מסכתות מטולאות".

מסתייג במקצת מהציונות, מנגיסתה הפוליטית בהיסטוריה ומשלילת המעמד הדיאספורי א-פוליטי של היהודי, לוינס חיפש לחדש את בשורת היהדות לאנושות: לא המרה לנצרות ולא התבוללות, אלא פנייה לאנושות שלא ידעה את אלוהים ואפילו לא את גלגולו בנצרות. הפגישה שלו עם שושני הייתה הרבה יותר משמעותית ממה שאפילו חסידי לוינס ושושני נוטים לחשוב. הוא לא חב לו רק את גילוי התלמוד, את שיטת הלימוד שלו (שהיא – אם להיות פזיז – דרשנות מושכלת במיטב המסורת הדרשנית), אלא גם הרשאה – מעין סמיכה – לעסוק אינטלקטואלית ברבדים האגדיים, תוך התעלמות מהרבדים ההלכתיים או התייחסות אליהם כאילו היו אגדה, כדי להביא את בשורתו לאדם ההודי והסיני. לוינס ראה חובה לעצמו, בשלב זה או אחר בחייו, לבטח אחרי המלחמה, ל"תרגם" את התלמוד לאנושות, לבאר אותו ולהנחיל אותו – כפילון חדש שתרגום התורה שלו ליוונית היה בגדר תפנית בתולדות היהדות לא פחות מאשר בתולדות האנושות. לוינס  רצה לא רק לתקן את היהדות הקהילתית – תפקידו היה שולי בהקמת בית הספר שנועד להכשיר עתודת מנהיגות רוחנית ופוליטית עבור הקהילה בהובלת יעקוב גורדין וליאון אשכנזי – ואפילו לא רק לסגת לדלת אמותיה של מדינה יהודית. הוא ביקש  לפתוח בפני היהדות אנושות שלמה. הצלחתו בקרב חוגים נוצריים – שלא הכירו את תאולוגיית האחר של קרל בארת, הוגה שוויצרי, מבכירי התאולוגים הפרוטסטנטים בראשית המאה ה-20, ואפילו לא את "תיאולוגית העדות" של פאול ריקר – ועוד יותר מכך, הצלחתו בקרב היהודים הרעשנים ביותר, קרי האינטלקטואלים היהודים הצרפתים, לא שירתו אותו והסיטו אותו מיומרתו העולמית אוניברסאלית. בסופו של דבר הוא לא נודע בקרב ההודים ולא בקרב הסינים ובורותו-אדישותו כלפי האסלם – לא פחות משוועת  מאשר זו של רוזנצוייג שאותה גידף  – גרמה להדרתו מהעולם המוסלמי. האנושות לא שמעה על לוינס וסביר להניח שהיא תשמע – כנבואתו של רוזנצוייג – מהר יותר ובטוח יותר על הרמן כהן מאשר עליו...

*

צללתי ממש לכתבי לוינס רק כאשר למדתי פילוסופיה באוניברסיטת חיפה. בשנות השבעים לא היה הרבה מה לקרוא. מאמריו על היהדות הופיעו  בעברית רק כעבור שלושה עשורים, ובאותן שנים התפרסמו בצרפתית רק חיבוריו על הוסרל והיידגר ומאמרים קצרים על המוות והאחר, הזמן והאחר, אלוהים והאחר. מעבודה סמינריונית לעבודה סמינריונית, הצלחתי איכשהו להשלים את לימודיי והיות שיצחק קליין היה מהבודדים שהכירו אז את לוינס הקדשתי לו את עבודת הגמר של התואר השני. קליין היה הרבה יותר סלחן משהייתי, ולבטח פילוסוף יותר מוצלח. הוא לא העיר שום הערה והוא היה נותן לי ציון מאה לו היה יכול.

הסיפור היה הרבה יותר מסובך עם הדוקטורט שכתבתי בראשית שנות ה-90. בינתיים ביצעתי גיחות לפילוסופיה אנליטית – שממנה לא נגמלתי, לפילוסופיה של המדע – שנראה לי התחום הלגיטימי היחיד במה שהתחלתי לכנות "הברברת הגדולה", לפילוסופיות של היהדות (אם להשתמש במונח שמציע יוליוס גוטמן) בהדרכת נתן רוטנשטרייך ובעיקר לספרות העולמית – שכפתה את עצמה עליי כפילוסופית המשמעות המרתקת ביותר. כאשר ניגשתי לבחור נושא לדוקטורט לא הייתה בי הנכונות, אם להשתמש בביטוי ציורי של לוינס, לעסוק בכרטיסיות, ולא הסבלנות לסכם ולשכתב מחדש את מה שנכתב לפניי. היות שההשגות בהרמנויטיקה – החל מוילהלם דילתיי וכלה בהאנס גאורג גדמר ויורגן האברמאס – רוששו את הגישה הפילולוגית, לא הבנתי למה התכוונו במשרד לתלמידי מחקר כאשר דיברו על "מחקר במדעי הרוח". מורי האוניברסיטה העברית נתקעו בפילוסופיה האנליטית ובגישה הפילולוגית-היסטורית ומרוצים מעצמם, לא עקבו אחרי ההשגות ההרמנויטיות ולא פיתחו רגישות פנומנולוגית-הרמנויטית. פניתי לראש החוג לפילוסופיה – כומר דומיניקני חמוד שקשר את גורלו עם מדינת ישראל – וביקשתי ממנו שיהיה המנחה שלי. ידעתי שמעמדו כחוקר היה רעוע למדי, שהתמחה יותר בשירתו של ברסנס מאשר בכתביו של הוסרל או של היידגר, אבל לא שקלתי לפנות לקריירה אקדמית. רציתי לחסוך מעצמי את הטרחה שפרופסורים מעבירים את תלמידיהם, את רשימות הביבליוגרפיה ההולכות ומתארכות ואת ההטרדה המחקרית – הסטייה הכי נפוצה בעולם האקדמי – שהם מסבים לתלמידי המחקר שלהם. כל גישתם במדעי הרוח והחברה הסתכמה במשפט אחד: "אני סבלתי, תורך לסבול." מלבד סבלו של ישו, דובואה לא ידע סבל מהו. הוא לא התעלל בתלמידים שלו – כי לא היו לו תלמידים; הוא לא התעלל בעמיתיו – כי כולם היו אחיו למנזר האקדמיה; הוא לא עיוות הוגים – כי הוא הקפיד להבין אותם. ייאמר לזכותו שניסה לדחוף אותי לכיוון אריסטו – לשווא. העליתי את ברגסון בתור הצעה חלופית – הוא הגיב בפליאה:

"הוא לא יהודי ולא נוצרי, אני אפילו לא יודע אם הוא פילוסוף."

"הוא הפילוסוף היחיד שקיבל פרס נובל לספרות."

"הם בטח חשבו אותו לסופר."

לבסוף הסכמנו על... לוינס:

"הוא עוד יוכרז כקדוש על-ידי הכנסייה."

"היהודים מאוד רגישים לכיבודי הוותיקן."

"אתה מספר לי?"

דובואה נהנה לשטות באוניברסיטה שהתחילה לקפוא על שמריה. הוא שימש כמארח הבלתי רשמי של התורמים הנוצרים שפקדו אותה כדי לכפר על פשעי היהודים נגד אלוהיהם או על פשעי אבותיהם נגד היהודים. באותה תקופה, כתביו של לוינס אפילו לא תורגמו לאנגלית והאוניברסיטה הסכימה שהעבודה תוגש בצרפתית. סביר להניח שאיש לא ידע מי היה לוינס ושאיש לא חשש מדובואה מספיק כדי לסרב לאפשר לו להדריך את הדוקטורנט היחיד שהיה לו באותם ימים. התעניינתי בהתמודדות של לוינס עם הפגניזם המתחדש אצל היידגר, אבל לא רציתי שיצמידו לי מנחה נוסף מומחה להיידגר אז בחרתי בנושא כוללני שאפשר לי לכתוב את מה שרציתי: "האחר אצל לוינס". את דובואה, פגשתי פעם בשבוע – באחד משיעוריו. הייתי בין הסטודנטים הבודדים שפקדו את כיתותיו. לפעמים הוא הנחה סמינר – על פלוטינוס, על פרוקלוס, או על תומס איש אקווינס – עם אביטל וולמן, ויותר מפעם אחת קרה שבכיתה היו יותר מורים מ... סטודנט. פעמים אחרות מצאתי את עצמי בחברה קדושה של שומעים חופשיים שהגיחו מהמנזרים השונים ברחבי העיר. השיעורים גלשו לעתים קרובות לשיחות משולשות בנושאים הזויים כדוגמת מעמדן של כל מיני ישויות אצל פלוטינוס או פרוקלוס. מצדי, דיברתי על ברגסון או על שפינוזה. על לוינס, איש לא רצה לשמוע, אפילו לא דובואה שלא גילה ענין רב ב"מחקרי".

ככל שקראתי והתעמקתי התברר לי יותר ויותר שלוינס לקה בשכרות פילוסופית לא פחות שכיחה משכרות פסיכולוגית או סוציולוגית, מגלה נטייה סכולסטית בלתי נלאית לתאר ולהסביר כל דבר בעזרת קומץ המצאות לשוניות שחוזרות על עצמן. הנטייה הסכולסטית אורבת לכלל החוקרים במדעי הרוח והחברה – אפילו לבורדיה שכה הוקיע אותה. אוחזים בסיסמאות פלא, חוזרים עליהן, כי דרכי חשיבה טבועות בצורות חיים לא פחות מדקדוק לשוני ואף אינטימי. איני מנסה לפגוע בגדולת לוינס, אני פשוט מתנער מכל פולחן, לרבות פולחן היצירה ההגותית והספרותית. חוזרים על אותן מנטרות, על אותן תבניות. לוינס היה שיכור של האחר וחסידיו אינם יכולים לחבר דרשה פילוסופית מבלי להיזקק ל'אחר' בכל משפט שני. לעומתם הייתי יותר מדי עיוור ל'אחר' מכדי להתפעם מפליאתו מפני ה'אחר' ומהאובססיביות בה הוא נתלה בו. לעתים נראה לי שה'אחר' הוא כעין מילת קסם כדי לא לומר דבר. האל הוא 'האחר המוחלט'. כנ"ל עם הזמן ועם המוות. הרע הוא 'אחר' והאני מצווה ל'אחר-וּתו' או לאחריותו.

סביר להניח שלוינס לא ממש הכיר את התיאולוגיה הפרוטסטנטית של האחר של קרל בארת, שהקדים אותו בחצי מאה בכל הנוגע ל'אחר' ולזולת ולפיתוחים הפילוסופיים-תאולוגיים סביבם. אבל הוא הוקיר את רוזנצוייג שהכיר את בארת. "כוכב הגאולה" – היצירה התיאולוגית המרשימה ביותר במאה ה-20 – מורכבת מכמה שכבות. לצד פיתוחים לוגיים-אונטולוגיים תמוהים ובלתי מובנים מבית מדרשו של שלינג שנועדו לבסס את האמונה הדתית, אנחנו מוצאים בספר פילוסופיה יהודית תלוית לוח השנה העברי, כלומר יריעה על היהדות שפורש לוח השנה העברי, על חגיו ועל שאר אירועיו. בנוסף, רוזנצוייג גם מתמודד עם הכוליות לפי הגל ומפצח אותה בעזרת הרֵיע-האחר. אפשר לצמצם את משנתו של לוינס לשתי פסקאות מ"כוכב הגאולה" ולראות בו את תלמידו-יורשו של רוזנצוייג, תלמיד שניסה להציב בפני היהדות משימה מחודשת אחרי השואה: "אין הרֵיעַ אלא נציג; אין אני אוהב אותו לשמו, אין אני אוהב אותו בשל עיניו היפות, אלא רק משום שהוא נמצא כאן כרגע, משום שכרגע הוא קרוב אלי. כמוהו יכול היה לעמוד במקומו – במקום הקרוב אלי כרגע – גם אדם אחר; הרֵיעַ הוא האחר, הזולת. אין הרֵיעַ, כאמור, אלא ממלא-מקום; בדרך מילוי-מקום יוצאת האהבה אל הקרוב אליה ביותר באותו רגע חולף של נוכחותה, אולם לאמיתו של דבר היא יוצאת אל מכלול כל מה – בין אדם בין דבר – שעשוי לתפוס בשעה מן השעות מקום זה של הקרוב אליה; היא יוצאת, בסופו של דבר, אל הכול, אל העולם." השם הפרטי של האדם הוא המבצר את ייחודיותו מפני היבלעותו בתוך הכוליות המטשטשת את ההבדלים והמתעסקת רק בסוגים. אלוהים פונה לאדם הראשון בשמו הפרטי והדבר הראשון שעושה אדם הוא לכנות את הדברים סביבו: "עם הקריאה בשם-הפרטי נכנס הדיבור של ההתגלות בדו-שיח האמתי; עם השם-הפרטי נבעה פרץ בחומה הבצורה של הדבריות. מה שמכונה בשם פרטי משלו, שוב אינו יכול להיות דבר, עניינו של כל אחד; שוב אין הוא מסוגל להיבלע עד-תומו בסוגו, שאין סוג שהוא יהא נמנה בו; הוא סוג לעצמו. וכן אין לו עוד מקומו בעולם ושעתו בהתרחשות, אלא נושא עמו כאן-ועתה שלו; כל מקום שהוא נמצא בו מרכז הוא, וכל שעה שהוא פוצה פיו ראשית היא." כנגד האני, לוינס מציב את האחר האנושי, כנגד היש – את האחר המוחלט האלוהי.

לא התרגשתי ולא התרשמתי מהשגותיו, לא הפילוסופיות ולא הפסיכולוגיות, ואילו כדי להאדיר את התיאולוגיה של האחר שמצטיירת מאחורי דרשותיו – לא הייתה לי הסבלנות הנחוצה. להוציא את העיבודים שלו בצרפתית ואת השליטה שלו בשפה – גדולתו היא ללא ספק בהתלהבות הפסבדו-קבלית שהוא מצליח להעביר בכתיבתו – לא מצאתי שהוא מציב אתגר דתי ממשי בפני הפגניזם של היידגר. זו לא פילוסופיה ולא תיאולוגיה, אלא דרשנות המתחזה לפילוסופיה. לא הייתה לי סיבה לנטור לו יותר מאשר לסארטר או למרלו-פונטי. הוא לא פחות ולא יותר לגיטימי מהם, הוא לבטח יותר מעניין מהם. דווקא ריקר היטיב לחשוף את המניע הפילוסופי שלו: הוא רצה להשתחרר מכבלי היידגר: שיכחת האחר אצל לוינס תופסת את מקומה של שיכחת היש אצל היידגר, וההכרה באחר – המתעלה לממדים של הקרבה למענו תוך כדי שיכחת היש (העצמי) – שקולה להכרת היש אצל היידגר.

לבסוף ליקטתי את המאמרים שהקדשתי ללוינס ולהוגים יהודים מהם הושפע – החל מר' חיים מוולוזין וכלה ברוזנצוייג, ולאלה מקרב הגויים שהוא התרועע איתם – החל מהיידגר וכלה בבלנשו, ולאלה שהוא בז להם – החל מכהן וכלה בבובר, והגשתי אותם לדובואה. כל כוונתי הייתה לשחזר, כהמלצת דילתיי, את סדנת היצירה שלו ולהציג את מפעלו ההגותי כניסיון לחדש את פני היהדות ולתרגמה לאומות העולם כתגובה דתית מונותאיסטית לפגניות של היידגר. איני יודע עד כמה דובואה התעמק בעבודה, הוא כתב חוות דעה חיובית והיות שאיש מלבדו לא ידע מי היה לוינס או קרא צרפתית או רצה לכלות את זמנו בקריאת עבודה נוספת, שלחו את העבודה לשני קוראים בחו"ל. אחת מהם הייתה גיורת שגילתה את היהדות אצל לוינס ונעשתה לאחת משופריו ברבים. בתור חסידה שוטה, היא לא הרשתה שיפגעו בו, לא מקרוב ולא מרחוק. באותה תקופה היא הייתה חביבת החוגים הפמיניסטים והייתה בגדר הבטחה פילוסופית. לזכותה ייאמר שהיא קראה את העבודה בשקדנות. היא לא יכלה להעלות השגות על מראי המקומות, להאשים אותי בהעתקה כלשהי ולא היו לה כלים כדי להתמודד עם ההשגות המתודולוגיות-הרמנויטיות עליהן התבססתי. אבל היא כה נבעתה מהביקורת ובעיקר מהנימה הלגלגנית – גוגוליאנית! – שהתגנבה פה ושם לדבריי, שהיא חיברה חוות דעת בצורה של כתב אשמה. אם להתבסס על דבריה לא נכתב בהיסטוריה המפוקפקת של האוניברסיטה העולמית עבודת גמר כה גרועה! ניכר שהיא כתבה את חוות דעתה מתוך כעס, כאילו הרגתי את אביה הרוחני, ובמקום לנמק את ההאשמות, היא הסתפקה בהבאת משפטים מהעבודה. לוועדה לא הייתה ברירה: היא לא יכלה לסרב לכומר ולא יכלה להתעלם מנזירה. היא העבירה לי את חוות דעתה לתגובתי. כל מה שהיה לי לעשות היה לתרגם את הפסקאות מהן היא דלתה את המשפט השערורייתי בעיניה. האוניברסיטה העברית, הנוטה להקפיד על מחקריותה כיפהפייה נרדמת על איפורה, לא הסתפקה בקטעים המתורגמים ובהבהרות המתודולוגיות שלי – הרמנויטיקה טרם הגיעה אליה באותן שנים – וחברי הועדה נאלצו לשלוח את העבודה לקריאה נוספת אצל פאול ריקר. כדרכו, ריקר לא התרעם ולא התפעם. אבל כאשר פגשתי אותו, הוא הודה שזו הייתה הפעם היחידה בחייו שהוא צחק לקריאת עבודת דוקטורט. כעבור שנים, משה אידל גילה לי שהוא עמד בראש הועדה לתלמידי מחקר וחשף בפניי קורטוב מהדיונים. הוא אפילו התנצל בדרכו כאשר אמר קבל עם ועדה שבאולם בו הרצה יושב מומחה ללוינס וחלוץ של עיסוק אוטוביוגרפי-הרמנויטי בפילוסופיה.

*

במהלך העבודה נתקלתי בכל מיני הערות מעניינות על חשיבות הספר, מצוות הלימוד, הרבדים הפרשניים של התלמוד. קיבצתי אותן לכדי פרק שהבליט את מקומו של הספר בתרבות המערבית, הן כצינור התגלות, הן כמקור השראה. לוינס עצמו אומר שהאדם הוא ייצור-תלוי-ספר ושהציוויליזציה המערבית היא תלוית ספר. זה היה אולי בנאלי אבל זה הדבר היחיד שהייתי מהמר עליו בהתכתבות הבלתי נגמרת של האדם עם עצמו ועם זולתו. קרה שכתב עת של אליאנס, שהיה באותה תקופה הכתב עת הכי יוקרתי לענייני יהדות בצרפת, הקדיש מהדורה מיוחדת ללוינס והעורכת ביקשה ממני מאמר. נראה לי שאיש לא קרא אותו מלבד לוינס ובאחד הימים כאשר שמואל ויגודה, שהעריץ אותו ונהה אחריו, ביקר אצלו, הוא ספג את התרעומת – המוצדקת! – שהייתה כה אופיינית לו:

"מי הוא בוגנים? מה הוא חושב לעצמו?"

הוא הטיף להקרבה למען הריע-האחר ולא היה מסוגל לסבול מילת ביקורת משפל רוח לא ידוע ולא מזיק. ויגודה לא הבין את תגובתו, אני לא ניסיתי לתהות על טיב כעסו. כבר באותה תקופה לא יכולתי לכתוב דבר מבלי לפרק אותו. אחרי הדקונסטרוקציה של היידגר ושל דרידה, לא הייתה שום סיבה שלא אעסוק בפירוק מה שנותר. רק שיצר הפירוק התגלה כמפלצתי יותר ויותר. שום דבר לא עמד בפני הנטייה שלי לפרק טיעונים ושיקולים. הרי איש לא יודע דבר מלבד המדענים שמשתעשעים במספרים ובעקומות. נעשיתי לתלמידו של קהלת ורעיתי אחרי הבלי הרוח.

הגשתי את עבודת הגמר למו"לים. היות שמלכתחילה נכתבה כספר, לא הייתי צריך להכניס בה שינויים כלשהם. להפתעתי קיבלתי תשובה חיובית מה- PUF (Presses Universitaires de France) הנחשבים כהוצאה לאור האוניברסיטאית הסטנדרטית. ביקשתי ארכה כדי לערוך את החיבור. כעבור חודש קיבלתי מכתב שפוסל את הקודם. המו"ל פנה לתומו לאותה חסידה שוטה בבקשה לכתוב הקדמה. פניתי למו"ל נוסף והפעם הקפדתי ללוות את החיבור במכתב המלצה של מנכ"ל ההוצאה לאור. קיבלתי תשובה לקונית מהאחראי על המדור הפילוסופי והדתי ששאל אותי מתי אני מתכוון להיות בפריס. אדם אדיב ופשוט, ללא גינונים אינטלקטואלים צרפתים, ספק יהודי, ספק נוצרי, מחפש את דרכו בתפר בין שתי הדתות. הוא פרסם כל כך הרבה שטויות מפי אחרים שכבר לא תלה תקוות גדולות בפרסום ספרים נוספים ועוד פחות באלה שלא פרסם. הוא היה מאותם אנשים משכילים שהסתפקו בעצמם בתרגום יצירות מופת. הוא תרגם את "כוכב הגאולה" לפרנץ רוזנצוייג והיות שהוא היה עניו באמת, הוא תרגם אותו עם בר-פלוגתא יהודי. הייתי סקרן לשמוע את חוות דעתו. דובואה התקשה לקרוא פילוסופיה לא תומיסטית, אנשי האוניברסיטה העברית מיצו את מה שהיה להם לומר בכל תחומי הרוח והפכו ל... מקובלים בחסות האוניברסיטה. האיש לא דיבר על הספר, אלא על התפריט. חילק שבחים לטבח. שוחחנו על דתות והסכמנו שהן הנצרות והן האסלאם הם ענפים של היהדות – גילוי מרעיש שרק היהודים לא מכירים בו למרות ספר הכוזרי ליהודה הלוי! עברנו למנה האחרונה. הוא שיבח את טעמן של העוגות. לבסוף הוא אמר:

"לא נוכל לפרסם את הספר, הוא יקומם עלנו את חסידיו של לוינס והוא נחשב היום לאייקון. הוא נכנס לחלל הפילוסופי בעקבות טירופו של אלתוסר ומותו של סארטר. לא פוגעים בכוכב אינטלקטואלי בצרפת."

איש ההוצאה לאור לא ניסה להצטדק. הוא פשוט פחד למשוך אליו אש מצד חסידיו של לוינס.

תוך שנים ספורות לוינס הגיע לגדולה הודות לפרסומת שעשו לו כל מיני אינטלקטואלים יהודים בוגרי מאי 68 שהתנערו מעברם השמאלני. הבולט, הרציני והמבריק ביותר היה ללא ספק ג'ק דרידה, יהודי אלג'ירי, גם אם מעטים בלבד הבינו את מה שהוא אומר או לא אומר. הרעשנים ביותר היו שלושה אנשי יחסי ציבור מהמבריקים, הממולחים והנרגנים ביותר, שלושתם היו אז בשנות הארבעים לחייהם, וכל אחד מהם היה, בפני עצמו, דמות ברומן האינטלקטואלי של פריס. בני לוי, ממוצא מצרי, מזכירו האגדי של סארטר, חזר בתשובה בהשפעת רב מרוקאי שהשתקע בשטרסבורג ונהג לנבל את פיו לפני שהפיק ממנו מרגליות אם בכלל. בשנותיו האחרונות, סארטר התעוור, והאגדה, שרקמו שלושת המוסקטרים האינטלקטואלים, גיירה אותו בהשפעת... משנתו של לוינס. בני לוי אפילו הגדיל לעשות וקיבל כביכול את "תשובתו" על ערש דווי בצורה של ראיונות שהוא עיבד לספר. ההכחשות של מקורבי ההוגה המהולל לא עזרו. "הוא לא היה שפוי", "הוא לא ראה", "הוא לא שמע", "הוא לא דיבר". בני לוי עמד בשלו ואילו לא היה נפטר באמבטיה שלו, הוא היה ממשיך לנפח את האגדה.

בני לוי סחב את ספרייתו של סארטר, הגניב אותה לירושלים, נעשה חרדי משיחי, ונתלה בלוינס שאותו "החריד" וקידם בסצנה הירושלמית. ברנאר הנרי-לוי, ממוצא אלג'ירי, שירש הון עתק מאביו, נולד דנדי, כיכב כדנדי וייאמר לזכותו שעוד ימות כגדול הדנדים של תקופת הזוהר של האינטלקטואלים בצרפת. הוא החל את דרכו הפוליטית כבן טיפוחיו של הנשיא מיטראן, חביב תקשורת עוד לפני שנעשה, עם ההופעות המגונדרות שלו, למוצג תקשורתי. הוא חיבר כל מיני ספרים בהם חשף את השפעת לוינס עליו ונעשה לאחד האינטלקטואלים השנואים ביותר באירופה. השלישי, אלן פינקלקראוט, היה כאוטי ונותר כאוטי והכאוטיות שלו רק גברה עם כניסתו לאקדמיה הצרפתית. הוא סימל בכתביו, בעמדותיו ובהתפרצויותיו את בני הניצולים שחיפשו תשובה מתקבלת על הדעת. הוא הפיץ את משנתו של לוינס בתוכניות הרדיו שהוא הנחה ובהופעותיו התדירות בכלי התקשורת. הייתה גם החסידה השוטה שלא פרסמה ספר שלא חזר על עמדותיו של רבה – לרבות בנושא פמיניזם – ועוד פסיכואנליטיקאים למיניהם שדלו איני יודע איזו תרפיה ממשנתו של לוינס על האחר. כולם חבטו בהגל שהואשם בהתנכרות ליהדות, כולם דיברו בזכות האחר וחיפשו לשרת אותו... במילים. כולם הוקיעו את האנטישמיות, בלי אבחנה, בין אם אמתית בין אם מדומיינת, בין אם גלויה בין אם במסווה של אנטי-ציונות או אנטי-ישראליות. 

לא ניסיתי כלל להגיע ללוינס, לבשר לו שהדוקטורט הראשון באוניברסיטה העברית על הגותו נכתב על-ידי אחד מתלמידיו. הוא לא היה מסכים לקבל אותי ולקרוא בעבודה. הוא כבר נישא על כנפי התהילה האנושית ושם לא מבקרים אלילים. הוא לא היה מתעלה עוד יותר מעל עצמו ומקבל שאפשר לעסוק בפילוסופיה גם אחרת ממנו, ושדרשתו על אלוהים רק הופכת אותו לקליפה ריקה. עבור המאמינים באמונה שלמה, הורדת האל מהשמיים לתורה ו/או לארץ והעברת אחריות האל לאדם הן בגדר תכסיסים פילוסופים-תיאולוגיים שלא מחדשים את האמונה התמימה. לו ניחן בטיפת סבלנות – והוא היה חסר כל סבלנות – הייתי אולי מוסיף שהיהודים הם האחרונים שיכולים להטיף לאהבת הזולת ועוד פחות לשירותו. כל כולם נעולים בגטו של בחירתם, אינם יכולים לקבל שהיא יותר רעועה מאלוהים שמסיט את פניו ממיליארדי בני אדם בעד כמה מיליוני יהודים. לוינס נעשה להוגה שירות הזולת כי היהדות אטומה לזולת, מסיבות ברורות ואפילו מוצדקות. התייחסתי אליו כאל דרשן מופלא של אל מת או של דחליל פילוסופי בתור אל.

באותה תקופה לא ידעתי שהייתי מפלצת הגותית או הוגה מפלצתי ושהמפלצתיות שלי – יותר רדיקלית מכל דקונסטרוקציה – דחפה אותי להשיל כל הגות מבשרה ומהשקרים שלה בשביל התענוג המפוקפק להניף להנאתי הבלבדית את שלדיה נטולי המשמעות. האדם מתהלך לצד חיות אחרות על כדור הארץ, כוכב כבוי, תהא תהילתו אשר תהא, בתהום האדיר של היקום. יתוש מרושע, עוקץ ומוצץ דם. כל השאר היה בגדר שטויות וראיתי חובה חולנית לעצמי לפרק את השטויות לרסיסים. אלוהים לא שב אלי ואני לא שבתי אליו, לא בתור 'האתה הנצחי'. (אני ממעט לומר 'אתה' וכאשר אני פונה למישהו איני חש בהתרגשות כלשהי), וגם לא בתור 'האחר המוחלט'. איני מתרגש ממותי וממה שאותיר אחרי. איני מעניק עדיפות כלשהי לדת זו או אחרת ואני מתחלחל מכל דיבור על בחירה אלוהית. בעיני אלוהים – אם הוא קיים, והוא אינו קיים – היהודים הם כקליפת השום מול האנושות כולה והוא לא פספס הזדמנות להכחיש את הבחירה שהם מייחסים לעצמם. התלמוד – ורק הוא – הידק את יהדותי. והעיקר, המניקה שלי הייתה ברברית אדירה, מלמוליה ותפילותיה היו יהודים, לא הייתה שום סיבה בעולם שאחליף אותה בעד אחרת. הייתי מחלל את זיכרונה וזה היה החילול הנורא מכולם.

גילוי לוינס על-ידי הישראלים והכרכור הדתי סביבו אחרי שכתביו תורגמו לאנגלית ואחרי שקרנו החלה לרדת בצרפת, אופייניים למדי. איני יודע להעריך את תרגומי יצירותיו המרכזיות – "כוליות ואין סוף", "מעבר ליש ולמהות" – לשפות אחרות. לבטח התרגום היווה אתגר עבור המתרגמים. יותר משכתב, לוינס ניצח על השפה. לא מבינים את היצירות האלה אם לא מתמכרים לכוריאוגרפיה המרקידה את משפטיהן. פרסומו בא לו ממאמריו יותר מאשר מיצירותיו המרכזיות. עד כמה הישראלים לא הבינו הרבה במשנתו של לוינס (להוציא אולי הפרבוסלבים, הרגישים למלאכת ההגות יותר מאשר לתוכנה) אפשר ללמוד מן העובדה שלוינס לא כבש את הציבור החילוני אלא דווקא את זה הדתי, חובש הכיפה, הכָּמֵהַּ לדברי חוכמה שינשימו את אלוהיו. הוא עט על דרשותיו התלמודיות כמוצא שלל רב, כאילו לא ידע תלמוד טוב יותר מלוינס וכאילו פרשנותו הזרה של האחרון הצילה את סוגיות התלמוד מעקרותן. היה פתטי לראות איך תלמידי חכמים נתלים בשלד אל, משרבבים את 'האחר' בהגיגיהם ומחרימים זה את זה בשמו. איני יודע אם אפשר לתייג את לוינס כשומר מצוות; סביר להניח שהוא היה מסוג האינטלקטואלים המאמינים בדרך של "מצוות אנשים מלומדה"; לבטח לא היה איש הלכה. הוא לא עסק בהלכה כי העיסוק בה היה מכביד עליו ועל המשנה שהוא רצה להפיק בביאורו הפילוסופי של התלמוד. הוא לא יכול היה להסתייג מחיבוקו על-ידי הרבנים האורתודוקסים אבל הם העיבו על משנתו ועל כוונותיו הכמוסות ביותר.

שנים רבות הסתובבתי – ואני עדיין מסתובב – עם אות קין פרוידיאני נורא של "רצח אב" – כאילו "רצח אב" לא היה תגובה ל"רצח בן" או ל"רמאות כלפי בן". כמו בספרו של דוסטוייבסקי, "האחים קרמזוב", שכה השפיע על לוינס וכה הרשים את... פרויד עד שכתב לו הקדמה. אפילו ידידי שמואל ויגודה, מבין הבודדים שלא הסתפקו בקריאה בכתבים התלמודיים של לוינס, אלא התמודד גם עם יצירותיו הפילוסופיות, נתקע כתקליט שרוט על 'האחר' וחזר על ההאשמה הנוראית עד שבאחד הימים התפרצתי: "אל תאמר לי שאתה מתעורר עם לוינס במיטה, סועד אתו בצהרים, מבלה אתו בערב ומקבל תקבולים ממכירת ספריו." הוא נפגע ממני יותר משנפגעתי ממנו אבל המשיך לשרך את רגליו בין הרצאה להרצאה כדי להשמיע את דרשותיו הפילוסופיות.

*

כעבור חצי מאה, יצא לי לפגוש באקראי חבר לכיתה בבית הספר בפריס. הוא נודע אז כעילוי מן הסוג שרק העיר מכנס במרוקו – ולא קזבלנקה – הצמיחה במאה ה-20. הוא ידע את התנ"ך בעל פה ודפי גמרא למכביר וסביר להניח שהיה הרבה יותר מושכל ומנומק משושני. הוא לא ניסה לעמוד במבחן הסיכה כי, בניגוד למגידי אגדות, הוא ידע שמדובר במבחן סרק מבית היוצר של הלמדנות הליטאית. הוא סיפר לי על המאמצים שלוינס השקיע כדי לשכנעו לעסוק בפילוסופיה, כיצד הציע לו לשמש משגיח בפנימייה, חופשי ביום, נעול עם התלמידים בלילה, ולקבל  פיצוי כספי נאות ואיך, לחילופין, הציע מלגות למכביר כדי שיוכל להתקבל למיטב המוסדות שמפלסים דרך להוראה באוניברסיטה ולמחקר במכונים היוקרתיים ביותר. אבל הוא לא נכנע לשידוליו. בוגרי אליאנס פנו לרפואה כדי לגרום נחת לאימא ולהימנות עם אצולת הקולוניות; כדי להושיט סעד רפואי ולהציל חיים; כדי לרכוש מקצוע שמשאיר פתח לשאר ארצות ההגירה. חלקם היגרו לתל-אביב מתוך הגשמה ציונית, חלקם חזרו לקזבלנקה מתוך געגועים. כבר באותה תקופה לפילוסופיה לא היה שום סיכוי נגד רפואה, היא לא רווחה לא בחוצות קזבלנקה ולא בחוצות מכנס. עם השנים נעשה אותו חבר לקרדיולוג מבוקש ואף למומחה רשמי מטעם הרשויות בסכסוכים רפואיים. הוא שמר אמונים ללוינס, עקב אחריו וקרא בכתביו התלמודיים אבל לא התעמק במיוחד. הוא המשיך להתפלל לבורא עולם והקפיד על נוסח התפילה כמנהג מכנס. לעת פנסיה בחר בתל-אביב ובשדרות רוטשילד, ובקומת היוקרה העליונה סיפר לי על לוינס כך: "פעם, פטפטנו בבית הכנסת והוא הגיח ונזף בנו באומרו: 'אלוהים מחכה לכם ואתם מעכבים בעדו."'

ואני, בתמימותי הדתית, חשבתי את לוינס לכופר...

בפרק הבא: בעקבות שלמה אלבז