פרשת בשלח

בשלב זה, המספר לא אוהב את בני ישראל. הם לא נגמלים ממנטליות העבדים שלהם. כל אימת שהם נתקלים בקושי, הם מתנפלים על משה: "הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם" (שמות יד, יא). הם לא מפסיקים לקנטר, להתחרט, לקבול. בני ישראל על משה. משה על אלוהים. אלוהים על משה. משה על בני ישראל. נראה שהמספר נהנה מכל הצעקות האלה: "וילינו (וַיִּלּוֹנוּ) כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר ג. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע" (שמות טז, ב-ג). ושוב כאשר חסרים להם מים, משה מאבד את סבלנותו: "וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה; וַיֹּאמֶר לָהֶם, מֹשֶׁה, מַה-תְּרִיבוּן עִמָּדִי, מַה-תְּנַסּוּן אֶת-יְהוָה ג. וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי, בַּצָּמָא ד. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר, מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה; עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי " (שמות יז, ב-ד). רטינת בני ישראל היא תופעת לוואי בקרב גרים שדורדרו למצב של עבדים. הם יודעים מה הם מפסידים, הם עוד לא רואים מה הם מרוויחים. עשר המכות לא עשו עליהם רושם וייקח להם מאות שנים עד שיחרתו את חירותם באגדת תולדותיהם. בעקבות רש"י, הפרשנים נוטים להבליט שרק עשרים אחוזים מבני ישראל עזבו את מצרים. השאר נותרו במצרים, בין אם מטעמי נוחות ובין אם מטעמי נכות – נכות דתית כדי להחטיא מבצע אלוהי בסדר גודל כזה (בלי ציניות) ולהישאר בחשכת מצרים החומרנית והאלילית. אלא שבחלוף 3,000 שנה ויותר אלוהי ישראל מתגלה לי יותר ויותר כאליל. במיוחד אם ניטול ממנו את האמת. את האהבה. את הצדק.

*

בהתחלה משה עוד הרגיע את בני ישראל וריצה אותם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ-הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם: כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם-לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם יד. יְהוָה, יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן" (שמות יד, יג-יד). סביר להניח שסדרת התקוממויות קדמו ליציאת מצרים. חיל חלוץ מבני אפרים יצא כנראה בטרם עת ודוכא על-ידי המצרים, או נתקל בפלישתים שהרגו בהם אלא אם הם התבוללו בקרבם:

"רבי אליעזר אומר: כל אותן שנים שהיו ישראל יושבין במצרים, היו יושבין בטח ושאנן, עד שבא יגנון מבני בניו של אפרים ואמר: נגלה עלי הקב"ה להוציא אתכם ממצרים. בני אפרים בגאוות ליבם, שהיו מזרע המלוכה גיבורי-כח במלחמה, עמדו ולקחו נשיהם, בניהם ובנותיהם ויצאו מצרים. ורדפו המצרים אחריהם והרגו אותם" (פרקי דרבי אליעזר פרק מח).

ליציאה המוקדמת של בני אפרים ניתנו שני טעמים. לפי המכילתא הם "עברו על הקץ ועברו על השבועה." יכול להיות שמדובר בשבועה שהשביע יוסף את אֶחיו ובניו לא לצאת ממצרים טרם בוא הגאולה. לפי אחת הגרסאות יציאתם המוקדמת נבעה מטעות בחישוב הקץ:  

""ולֹא-נָחָם אלֹהים דרך ארץ פלשׁתים כי קרוֹב הוא" – למה? אלא שטעו שבטו של אפרים ויצאו ממצרים, עד שלא שלם הקץ, ונהרגו מהם שלשים ריבוא. ולמה נהרגו? שחשבו מיום שנדבר (עם) אברהם בין הבתרים וטעו שלשים שנה, שנאמר: "בְּנֵי-אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי-קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב. לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱ-לֹהִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת" (תהילים עח, ט-י). ולולי שטעו, לא יצאו. ומי חפץ להוציא אל הורג בניו? אפרים, שנאמר "וְאֶפְרַיִם לְהוֹצִיא אֶל-הֹרֵג בָּנָיו" (הושע ט, יג). 'והרגום פלשתים', שנאמר: "וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח... וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי-גַת" (דברי הימים א ז, כ-כא). והיו עצמותיהם שטוחים בדרך ועשויים חמרים חמרים, שכבר היה להם שלשים שנה שיצאו, עד שלא יצאו אחיהם ממצרים. אמר הקב"ה: אם יראו ישראל עצמות בני אפרים שטוחים בדרך, יחזרו למצרים" (שמות רבא כ-יא).

מאז משיח בן אפרים אורב למשיח בן דוד. הוא מסמל את המפלה המקדימה את הגאולה. הבעיה היא שהמשיח לא הפסיק להציג את עצמו כמשיח בן דוד והתגלה כמשיח בן אפרים. לומר עד כמה הגיע הזמן להיפרע מממנו.

*

בהתחלה, ההליכה במדבר הייתה אצילית למדי. בני ישראל הלכו בבטחה, כאשר "וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, לְהָאִיר לָהֶם-לָלֶכֶת, יוֹמָם וָלָיְלָה" (שמות יג, כא). המכשול הראשון לא איחר לבא: משמאל הפלישתים שעשו שפטים בחיל חלוץ מקרב בני אפרים, מאחור פרעה על חילו ופרשיו, ממול ים החוצה את המדבר. מבוכה רבה, התלבטות רבה. חז"ל מנסים לייפות כמיטב יכולתם:

"ארבע כתות נעשו ישראל על הים, אחת אומרת ליפול אל הים ואחת אומרת לשוב למצרים ואחת אומרת לעשות מלחמה כנגדן ואחת אומרת נצווח כנגדן. זאת שאמרה ליפול אל הים נאמר להם: 'הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה',' זו שאמרה נשוב למצרים נאמר להם: 'כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם,' זו שאמרה נעשה מלחמה כנגדן נאמר להם: 'ה' יִלָּחֵם לָכֶם,' זו שאמרה נצווח כנגדן נאמר להם: 'וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן,' ה' ילחם לכם,' לא לשעה זו בלבד ילחם לכם אלא לעולם ילחם כנגדן של אויביכם. ר' מאיר אומר: 'ה' ילחם לכם' – אם כשתהיו עומדים ושותקין ה' ילחם לכם ק"ו כשתהיו נותנין לו שבח... רבי אומר: 'ה' ילחם לכם' – המקום יעשה לכם נסים וגבורות ואתם תהיו עומדין ושותקין. אמרו ישראל למשה רבנו: 'משה מה עלינו לעשות?' אמר להם: 'אתם תהיו מפארים ומרוממים ונותנין שיר ושבח וגדולה ותפארת למי שהמלחמות שלו...' באותה שעה פתחו ישראל פיהם ואמרו שירה: 'אָשִׁירָה לַה' כִּי-גָאֹה גָּאָה' (טז, א)" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, פרשה ב).

העבדים נעשים למשוררים לפני שהלכו להתנסות במדבר ולעבור מעבדות לחירות. שירת הים היא בגדר המנון מכונן בקרב ערב רב שנעשה – לרגע של צהלה – למקהלה. בני ישראל מיטלטלים בין עבדות לחירות, בין ניכור לשירה. הניכור מוצא ביטוי בתלונות הנשנות וחוזרות ובאותה עת מצרים מופיעה כארץ השובע החומרי למרות השעבוד:

"מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם ועד שעמדו ישראל על הים, לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל. ברא אדם הראשון, ולא אמר שירה. הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים, ולא אמר שירה. וכן יצחק מן המאכלת, ולא אמר שירה. וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם, ולא אמר שירה. כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם, מיד אמרו שירה לפני הקדוש ברוך הוא, שנא': 'אָז יָשִׁיר־מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל'" (שמות רבה (וילנא), בשלח, פרשה כג).

שירה היא תפילה שמגשימה את עצמה. לא מבקשים דבר, אפילו לא מודים על דבר – להוציא אולי על עצם אמירת השירה המהדהדת בכל העולמות, ואפילו מנכיחה את העולם הבא בעולם הזה (ראה סנהדרין צא, ב). ידועה אמרתו של רב חלבו לפיה: "בכל יום ויום בורא הקדוש ברוך הוא כת של מלאכים חדשים, ואומרין שירה חדשה והולכין להם" (איכה רבה וילנא, פרשה ג). אל נקרא מלאכים אלא מלכים המשלימים – בשירה – עם גורלם. שירה, גם אם היא שבורה ונוגה, מרוממת. ר' נחמן מברסלב: "דמעות – פותחות שערים. זימרה – מפילה חומות." האדמו"ר רבי ישראל טויב ממודז'יץ: "אומרים שהיכל הנגינה קרוב להיכל התשובה. ואני אומר שהוא היכל התשובה עצמו." אפילו על הגאון מווילנא, גדול המתנגדים לתנועת החסידות, נאמר שבעת שסיים את פירושו לשיר השירים מלמל או שר: "בלי חכמת המוזיקה אי אפשר ללמוד סודות התורה... ויכולים להחיות מתים בסודותיה הגנוזים בתורה."

הרבו לדבר על הקושי לצאת מעבדות לחירות – מניכור לשחרור – ולשנות אורחות חיים. היום כמו אז, בחיים הלאומיים כמו בחיים האישיים. ראב"ע הפליא לומר ש"מצרים עדיין לא יצאה מהם" אלא שכנה במעמקי הווייתם. נחוצים ארבעים שנה והליכה משובשת במדבר, ממלחמה למלחמה, ממפלה לניצחון, ממריבה להתקוממות, מפלא לפלא, כדי להשתנות עם... התחלפות הדורות. היום כמו אז. בתקופתנו, שעבוד ניכר אצל כל אלה שמשועבדים למשכנתאות ולבנקים או כל אלה שמשועבדים כדי לפרנס משפחות. אז שרים את התקווה...

*

המן מסמל את אותו אוכל שוויוני שאמור לספק את הצרכים – ואת הטעמים יאמר המדרש – של כל אחד. הוא מחולק לבני אדם בחסדי שמים ולא צריכים לעבוד בשבילו: "וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ; וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ, וְנָמָס" (שמות טז, כא). החלוקה צודקת, כל אחד לפי צורכו: "וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר-וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר: אִישׁ לְפִי-אָכְלוֹ, לָקָטוּ" (טז, יח). ביום שישי בני ישראל ליקטו פי שניים כדי לשמור על השבת. הוא היה "כְּזֶרַע גַּד לָבָן, וְטַעְמוֹ, כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ" (טז, לא). לא מעמד סיני ולא הארץ המובטחת מסמלים את החירות כמו אותו מן שפטר את העבדים מכל עבודה ואפשר להם לנדוד כאוות נפשם: "וַיִּרְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו מָן הוּא-כִּי לֹא יָדְעוּ, מַה-הוּא" (שמות טז, טו). סביר להניח שבני ישראל לא עבדו, אלא גידלו מרעה ושמרו על עצמם מפני אויב. עם זאת השבת מוזכרת עוד לפני שהם קיבלו את התורה – זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים. היא שברה את שגרת הנדידה והכניסה אתנחתא בהשתלשלות הימים והלילות. היא נועדה לשחרר אותם מכבלי הקיום הבסיסיים.

*

הקללה הרובצת על עמלק בלתי מובנת: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שמות יז, יד). היא הפכה את המלחמה נגדו למלחמה אולטימטיבית. עמלק שיבש את תכנית האל. הוא נמנע מלקחת את ישראל דרך ארץ פלישתים כדי להימנע ממגע איתם והינה הוא נתקל בעמלק. פרשנים נטו לראות בעמלק אויב תיאולוגי שאינו מקבל כל השגחה אלוהית אלא מהמר על המקרה. אני רוצה להשתעשע ברעיון שעמלק כפה על בני ישראל... מלחמה. הם סמכו על האל כדי להצילם מהמצרים, הם נמנעו ממגע עם הפלישתים, הם ראו את עצמם פטורים מכל מלחמה. בהתייחסו לשתי המערכות – נגד המצרים ונגד עמלק – ישעיהו לייבוביץ מבליט: "גם לגבי רעיון תשועת ישראל מיד אויביהם, תם עידן 'ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן,' ותחת זאת אנו קוראים על מלחמת עמלק, שאיננה אך ורק לשעתה אלא היא מתמדת כלשון הפסוק: "וַיֹּאמֶר, כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַיהוָה, בַּעֲמָלֵק-מִדֹּר, דֹּר" (שמות יז, טז)."

*

רבדים לא מבוטלים מקרב החוזרים בתשובה נוהרים דווקא אחרי ר' נחמן מברסלב. איני יודע מי הוא היה, איני יורד לתשתית שגעונו הדתי, איני מוצא הרבה ענין בסיפוריו.  אבל קורה לו את מה שקורה ללא מעט דמויות מיוסרות שהתמזל מזלם אחרי מותם. הוא נעשה למעין קירקגור פוסט-מודרני. דווקא הוא, הדיכאוני שבצדיקים, בעל הנשמה המרוטה ביותר. הוא מחזיר את חסידיו ליופי הנשגב של הטבע ומאפשר להם יחס בלתי אמצעי עם האל – לא פנים אל פנים אלא קול אל קול: הם מקבלים הד קול האל בקולם הקורא לקולו. אבל חוששני שהוא ראה את היקום באפור. הוא לא הכיר כלניות שמופיעות בימים אלה כדי לקדם בברכה את ט"ו בשבט ולא היה רגיש למעופו של העורב ולדריכות הלבנית. הוא כלל לא היה רגיש לצבעים ולבושם המרושל של הנחנחים לא יפזר את אפרוריות קיומו. הוא עוזר להם לרדת לרמת השטות והילדות – אם לא לזנונים כמו במקרה של הרב ברלנד – כדי להתנחם בעלייתם חזרה לרמת הקדושה. הצדיק פורץ את הגדרות. הוא יורד להציל נשמות הכלואות בתוך הקליפות. תורת "ירידת הצדיק" מפתה כל אחד ולא במקרה חסידות ברסלב מושכת כל מיני עבריינים. הצדיק מתגרה ביצר הרע, הוא עובר עברות... כדי להציל. אלא שמעטים בלבד נחלצים מהטיפשות ובסופו של דבר הם נעשים למפגרים. השתטות חסידי ברסלב אורבת לכל יהודי מתלהב. היא מבעבעת תחת הסתירות וההתנצחויות. עם האל לא פחות מאשר עם האדם בקרבם.

Ivan Kramskoy, Prayer pf Moses after the Israelites go through the Red Sea (1861)