פרשת ויגש

 יוסף מתוודע לאחיו ואנחנו מקבלים קטע ספרותי מרגש: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו ד. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה" (בראשית מה, ג-ד). בהופעתו בפני יוסף, במטרה להציל את חיי בנימין, יהודה רומז לשליט – מבלי לדעת מי הוא היה? – שהוא עלול לגרום למות יעקב: "וְהָיָה, כִּרְאוֹתוֹ כִּי-אֵין הַנַּעַר-וָמֵת; וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ, בְּיָגוֹן-שְׁאֹלָה לב. כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי לֵאמֹר: אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים" (בראשית מד, לא-לב). רק אז יוסף קורס, בוכה בנוכחות אחיו ומתגלה להם. רק אז, אחרי נאומו המתוחכם של יהודה, כאילו ידע שמאחורי המשנה לפרעה מסתתר איש עברי כלשהו, הוא באמת מעכל שיעקב חי, שיהודה ערב לבנימין ושהוא עלול להמיט אסון על אביו. הוא אפילו ממהר לפייס את אחיו, כדי לסלוח להם או להתנצל בפניהם: 

"וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה:  כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם ו. כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ; וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים, אֲשֶׁר אֵין-חָרִישׁ וְקָצִיר ז. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה" (בראשית מה, ה-ז).

יהודה הוא הדמות הטרגית ביותר מקרב בני יעקב. הוא לא יכול לשאת את אבלו של אביו ומתרחק ממנו. הוא מתחבר לזרים. הוא נושא אישה כנענית ומתאלמן ממנה. שני בניו מתו עליו בלי להשאיר זרע. הוא מפחד להקריב את בנו השלישי על מזבח הייבום. הוא שוכב עם כלתו שמתחפשת לזונה ומבצע ללא יודעין מעשה של גילוי עריות. כאשר הוא שומע שתמר הרתה, הוא חושד בה בזנונים וגוזר עליה להישרף. מכל האחים הוא המרגיש את האשמה הגדולה ביותר על מכירת יוסף כעבד והוא שנוטל על עצמו את האחריות להחזיר את בנימין ממצרים. הוא רוכש את עולמו כמנהיג האחים:

"אמר רבי ברכיה בשם רבי לוי: אמר לו הקדוש ברוך הוא (ליהודה): אתה השפלת עצמך לפני אחיך הקטן ממך (בשביל יוסף), בשביל אחיך הקטן שבקטן הימך (בשביל בנימין) חייך! שיוקם המשכן ויבואו השבטים להקריב קרבנות, אין אדם מקריב ראשון לפניך, הריני חולק לך כבוד ואתה מקריב ראשון" (פסיקתא רבתי, פיסקא ז).

כאשר יעקב מתבשר שיוסף עוד חי, הוא ממהר לנסוע לראותו. הוא לא היה יורד מצרימה לולא עידוד האל והגורל שהוא רוקם עבורו ועבור צאצאיו. הוא נגלה אליו – בעוד חלום שבו הוא מאיץ בו להעתיק את מקום מגוריו למצרים: "וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ; אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם  ד. אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ" (בראשית מו, ג-ד). הוא מוריד אותו כדי להגשים את... ברית בין הבתרים: "לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם." יעקב אינו שוקל לחזור לארץ אבותיו – כאילו הגלות אורבת לביקורים חטופים אצל קרובים. רועים לא יכלו שלא להתרשם מהציוויליזציה המצרית, מהמדע המצרי ומהמפעלים ההנדסיים של מצרים. מלכתחילה, לא היה להם חלק בכל זה כי המצרים בזו להם ולא רצו אותם בחיקם. הם לא אהבו רועי צאן ועוד פחות מכך נוודים – "כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל-רֹעֵה צֹאן" (בראשית מו, לד). אפילו יוסף מקפיד להכין את משפחתו כדי שיקבלו אשרת מגורים במצרים – והפרט הזה תומך באמיתות קיומו כי שום מחבר לא יכול היה לחשוב עליו. הם לא היו עבדים כמו שהיו מוקצים. צוענים פולשים, שמתגוררים בשולי מצרים, על אדמות מרוחקות מהמרכזים התרבותיים. להוציא יוסף לא קמה להם דמות משמעותית. אפילו משה לא קם מקרבם אלא מקרב חצר פרעה בה גדל כמצרי לכל דבר.

הפרשנים עוסקים בסיבות שמנעו מיוסף ליצור קשר עם אביו. בין אם חשד בו שעשה קנוניה אחת עם אחיו, בין אם רצה לנקום, להתעלל, להעביר סדנת תשובה לאחיו. יהיו מניעיו אשר יהיו, הוא מראה, למרות הבכי, קשיחות לב שתתגלה, ברמות אחרות, אצל פרעה. האל מקשה לבבות כדי להרבות פרשנויות, אינני רואה סיבה אלוהית ראויה אחרת. איננו יודעים אם יעקב ידע או לא ידע מה קרה בדיוק ליוסף. הרמב"ן מתרץ שלמעשה מעולם לא נודע לו מה עשו האחים ליוסף: "יראה לי על דרך הפשט, שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף, אבל חשב כי היה תועה בשדה, והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים, כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם, אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם, כאשר עשה בראובן ושמעון ולוי. ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו." בדרכו הייחודית מפרש מדרש בראשית רבה את העגלות ששלח יוסף ליעקב כלימוד פרשת עגלה ערופה הנוגעת לאחריות המנהיגות על המעשים הנעשים בתחום אחריותם (בראשית רבה צד, ג).

ברית בין הבתרים מועידה את ישראל לגלות. איננו יודעים למה, איננו יודעים לשם מה. הישיבה בגלות מצרים הופכת לישיבת קבע. ארץ כנען היא בגדר של הבטחה. החיים בה כפופים לתנאים כה קשים שישראל אינו מצליח לעמוד בהם – משפט שאיש אינו יודע מה הוא, צדקה שאיש אינו יודע איפה היא מתחילה ואיפה מסתיימת. אל בלתי אפשרי בוחר לו עם בלתי אפשרי ומבטיח לו ארץ בלתי אפשרית. ללא גבולות ברורים, ללא זכויות חד משמעיות. גם עכשיו יותר מאשר שללנו את הגולה, גירשנו אותה, וכמו בכל גירוש, השד הגלותי, הנפרט לכל מיני שדים עדתיים, יחזור כאשר יפוג קסם הגירוש. לעת עתה, כולם משתפים פעולה כדי להבטיח את הצלחת גירושו. פוליטיקאים, מחנכים, סופרים, אומנים. הגאולה דיכאה כל ביטוי גלותי ועוד הבטיחה לרסק את שרידי הגלותיות. לא רוסיה – למרות השירים – ולא פולין – למרות הנימוסים. לא מרוקו – למרות הפיוטים – ולא עירק – למרות ההשכלה. העברית דחקה את שאר השפות, אפילו היהודיות, ובעיקר השפות הפנימיות. המו"לים בחלו בספרות העדות, הם דיכאו את הגעגועים. רק בשני העשורים האחרונים, הבנים והנכדים מנסים לשחזר עולמות שקרסו עם הוריהם. הציונים הפכו את הגלות לסוגריים בהיסטוריה היהודית כאשר ברור לכולם שהציונות היא המהווה את הסוגריים. היצירה הישראלית לא משתווה לא ליצירת בבל, לא ליצירת ספרד ולא ליצירה ברלין-פראג-ווינה, ולא חשוב כמה פרסי נובל קיבלו או לא קיבלו סופרים וחוקרים ישראלים. בשנות החמישים של המאה ה-20, ישראל היתה צומת אדירה של גלויות, דמויות, הרפתקאות, עלילות, תרבויות, לשונות, מכאובים... סיוטים, ובמקום להתעכב ולצפות בהמולה, פספסנו אותה. כולם רצו להיות בני הארץ וכאשר התעוררנו, הרגע המופלא עבר, מותיר מאחוריו דחלילים בתור אוהבים, שרידי דמויות מרופטות, סופרים מהוקצעים וסיפורים מלוטשים על-ידי עורכים חסידי תקינות העברית. לבנים ולנכדים לא היו הריחות, הצלילים, הנימים והגעגועים. במקום הדי הבכי הכבוש וניגוני תפילות הצער וההגשמה, היו להם חורים בהזיותיהם וטלאים בזיכרונותיהם. לא סקלו את אבני הקרן הקיימת ולא הרימו דליים מלאי נפט של סולל סונה. הספרות גם השתנתה. לקוראים היתה סבלנות רק לסיפורים קצרים ולדברי פרשנות. עד כמה שידוע לי לא נכתב אפוס הצומת ההיא. כי כולם כעסו על כולם וכולם סלדו מכולם.

*

איני יודע אם היו שבע שנות שובע ושבע שנות רעב. אבל ברור לי שכלכלת מצרים היתה צמודה למפלס הנילוס. שנים הוא מתרחב ומשביע את מצרים, שנים הוא מצטמק ומרעיב את מצרים. לבטח נמצא משנה לפרעה, בתקופה זו או אחרת, שהשכיל להשליט משטר של "שמור לעת מחסור" והיטיב עם אוצר הפרעונים. המספר ידע לרקום את סיפור יוסף מסביב לתנודת הנילוס ולהפוך אותו לאיש כלכלה מחושב וזדוני למדי. הפרשה מביאה את שיטת העושק שלא הפסיקה לחזור על עצמה בתולדות האנושות. בשלב ראשון יוסף מוכר את התבואה ומעשיר את בית פרעה. בשלב שני הוא משתלט על המקנה. בשלב שלישי הוא מנשל את האיכרים מאדמותיהם ובמקביל מרכז את האוכלוסייה בערים. בשלב רביעי הוא מחכיר לבעלים המנושלים את אדמותיהם תמורת עשירית התבואה. במקום להתמרד נגד שיטה מנשלת, העם מוקיר תודה ליוסף: " וַיֹּאמְרוּ, הֶחֱיִתָנוּ; נִמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה" (בראשית מז, כה).

יורם מישר מתחקה בתור כלכלן אחרי השיטה הכלכלית של יוסף שהפכה את המצרים לצמיתים ואת מצרים כולה לבית עבדים. בניגוד לרוב רבני מוסד ון ליר, הוא מתחשב בתוצאות העדכניות ביותר בביקורת המקרא, שלפיהן יוסף לא היה עד שיוכח אחרת, ולא ספרו של תומס מאן ישנה את הקביעה הזו. הוא מנסה לתהות על המניעים שהביאו את התוראי לפגום בדמותו של יוסף הצדיק ולהציגו כעושק שלא פועל לפי... הצדק החלוקתי העומד ביסוד המשפט והצדקה של הנביאים. הוא מוצא מקבילה בנחמיה: "וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם, גְּדוֹלָה, אֶל-אֲחֵיהֶם, הַיְּהוּדִים ב. וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים, בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ רַבִּים; וְנִקְחָה דָגָן, וְנֹאכְלָה וְנִחְיֶה ג. וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים, שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ אֲנַחְנוּ עֹרְבִים; וְנִקְחָה דָגָן, בָּרָעָב ד. וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים, לָוִינוּ כֶסֶף לְמִדַּת הַמֶּלֶךְ, שְׂדֹתֵינוּ, וּכְרָמֵינוּ ה. וְעַתָּה, כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ, כִּבְנֵיהֶם, בָּנֵינוּ; וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת-בָּנֵינוּ וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים, וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ, וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ, לַאֲחֵרִים" (נחמיה ה, א-ה). מישר מסיק מקטע זה שחיבור סיפור יוסף או לכל הפחות עריכתו הסופית שייכים לאותה תקופה והתוראי מביא אותו כהתרסה נגד המתעשרים על חשבון העם וכקריאה ל"הגבלה מושכלת של כוחות השוק" המבוססת בעיקר על חוק היובל (ויקרא כה). בעת העתיקה הכוהנים הם שנהנו מן העושק, בימי הביניים בתי המלוכה והאצילים, בעת החדשה התעשיינים הגדולים... כיום הבנקים. הם קונים עבדים במתן משכנתאות בריביות קצוצות וכאשר הנושים לא מחזירים אותן, הם מעקלים את בתיהם ואת נכסיהם. מדינת ישראל נעשתה בית ממושכנים אם לא בית עבדים.

*

ככל שאני מחפש איני מאתר מה עושה את צדיקותו של יוסף – להוציא את העמידה בפיתוי אשת פוטיפר. קשה לי לקבל שהתמנה למשנה לפרעה על סמך כישרונו לפתור חלומות. אפילו פרויד, גדול פותרי החלומות, הגיע לגדולה – אינטלקטואלית – לא בגלל חלומותיו אלא תודות לחשיפת תפקיד המין בהמרצת האדם בתור חיה יצרית. סביר יותר להניח שיוסף חב את קידומו בסביבת פרעה לפוטיפר, לאשתו ולבתו.

Joseph se fait reconnaître par ses frères (1863). Pierre-Urbain Bourgeois, musée des Beaux-Arts de Nevers