פרשת כי תבוא

 פרשת כי תבוא פותחת במצווה יפה: הבאת הביכורים יותר פסטורלית מהקרבת שה וגדי ושאר בהמות שעלולה לגרום לשחיטה הדדית בין יהודים ומוסלמים (בהקשר זה אני מציע לרבנות הראשית להכשיר את עצמה מכל דמי החיות הדבקים בה, להרחיב את דיני הכשרות ולאסור על כל אכילה מן החי, בין אם מדובר בפרות, בעופות או ביונים... ובעיקר לאסור קורבנות לעולמי עד!). במקום להביא את הביכורים להר המריבה העכשווי, אפשר להניח אותם בפתחי השווקים והכיכרות עבור העניים, לו בכדי לכבד את הפסוק:" כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ, בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת-שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר:  וְנָתַתָּה לַלֵּוִי, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂבֵעוּ" (דברים כו, יב). כאשר הביאו אותם לבית המקדש, התלמוד המליץ להיכנס בשעריו כאשר ממלמלים מזמור תהילים: "כל הנשמה תהלל יה" (קנ). בראשית רבה מבהיר: "כל נשמה תהלל יה – על כל נשימה ונשימה שהאדם נושם, צריך לקלס לבוראו" (יד, יא). המדרש קלע לקילוס הגדול ביותר שאפשר להעלות על הדעת. איני מכיר נס גדול יותר מנשימתי, איני מכיר גם הכרת טובה טבעית יותר.

*

משה מצווה להקים בהר עיבל ספק גל-עד (לכל הפחות לפי ספר יהושע), ספק מזבח, בליווי ההנחיה: "וְכָתַבְתָּ עַל-הָאֲבָנִים, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת-בַּאֵר הֵיטֵב" (כז, ח). התנאים לא פקפקו בכתיבת התורה על אבנים מסוידות: "וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון שנאמר 'באר היטב'" (סוטה ז, ה ). הירושלמי כבר מקשה: "תני על אבני מלון נכתבו, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: על אבני המזבח נכתבו" (סוטה פ"ז ה"ה, כא ע"ד). איני יודע למה הכוונה במלון – אולי לאוהלי שם; איני יודע למה הכוונה במזבח – אולי למזבח שם. המכילתא מוסיפה משלה:

"ר' ישמעאל אומר: בשבעים לשון כתבו;" "רבי שמעון בן יוחאי א[ומר]: לא כתבו עליה [א]ל[א את משנה] תורת משה"; "ר' יוסי בן יוסי אומר משום ר' אלעזר בן שמעון: לא כתבו עליהן אלא מה שאומות העולם רוצין, כגון "כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת עליה לשלום אם שלום תענך" (דברים כ, י-יא)."

ראב"ע מביא את דעת רב סעדיה גאון:

"את כל המצווה – ומה היא? 'והקמות לך אבנים גדולות' להכיל התורה. ויאמר הגאון ז"ל כי כתוב עליהם מספר המצוות, כמו הכתובות בהלכות גדולות בעניין אזהרות, ויפה אמר."

רוב הפרשנים התיישרו איכשהו על ראב"ע. במאה ה-14 ר' יוסף כספי סבר שכתבו על האבנים את "עשרת הדברות כי הם סוג כולל לכל התורה, וזה אמרו 'כל', כלומר כלל." ר' אהרון אבו אלרבי (יליד סיציליה מהמחצית השנייה של המאה ה-14), פיזר סופית את האשליה:

"את כל דברי התורה – רוצה לומר עיקרי התורה, והם המצוות בזכר לבד, כי כל הדברי לא יכילו אלף אבנים. והאומר על דרך נס – פתי, ובל ידע מה."

במאה ה-19, ר' יצחק בער לווינזון (ריב"ל), מניח: "שלא כתבו רק כמה מצוות, והברכות והקללות, ופרשת האזינו." הפירוש המשכנע ביותר הוא משל ר' משה יצחק אשכנזי בפירושו על יהושע ח, לב:

"את משנה תורת משה – העיקרים שעליהם סובב משנה תורת משה, הוא ספר דברים, והם הארורים שבפרשת כי תבֹא שהם יסודי המוסר, ומיד כשבאו לארץ חקקו את בריתם על אבן לעשות הפך ממשפטי הכנענים העושים כל אלה."

כלומר הכתיבה על האבנים כללה את ה "ארורים" בלבד (דברים כז, טו-כו).

*

המופע בערבות מואב, על הר עיבל והר גריזים ברור יותר מהחיזיון על הר סיני. שישה שבטים על הר גריזים, שישה על הר עיבל, והכוהנים והלויים בעמק עם ארון הברית. הלויים קראו את סדרת הקללות הראשונה והעם ענה אמר. לאחר מכן, שבטי גריזים קראו את הברכות ושבטי עיבל את הקללות. פרשנים השוו את מעמד גריזים-עיבל למעמד סיני. בשניהם מתואר טכס כריתת ברית בין עם ישראל לאל; בשניהם הלשון מנוסחת בקפידה ובקיצור. הנושאים דומים עם שינויים קטנים (שלבטח הניבו פירושים גדולים): עבודה זרה, כיבוד הורים, רצח, ניאוף, גניבה, הטיית דין. אם עשרת הדיברות הן בגדר צווים יבשים למדי, משפטיים משהו, לבטח קטגוריים, הארורים (הנקראים על-ידי הלויים) מפחידים ומרתיעים ואילו הברכות והקללות רגשניות ומותנות. עשרת הדברות פונות לבני ישראל שזה עתה יצאו ממצרים, הארורים, הברכות והקללות מופנות לישראל שעומד לחצות את הירדן. אני מתפתה אפילו לראות בארורים קללות אוניברסאליות למדי הנועדות לכל אדם באשר הוא אדם: "ארור האיש..." אפילו הקללה האחרונה היא בגדר סיכום והייתי ממליץ לשמוע את המילה תורה בתור משנה מוסרית.

הפרשה מציבה את ישראל בפני בחירתו. מצד אחד, ברכות; מצד שני, קללות. רשימת הקללות עולה בהרבה על מספר הברכות, כאילו האל ונביאו שנאו את עמם יותר משאהבו אותו. רק שונא ישראל קטנוני ונקמני יכול לפלוט רשימה כה כבדה של איומים וקללות וכל הניסיונות הפרשניים להקהות את חריפותם אינם משכנעים. חלק מהאיומים מקוריים והיה שווה אולי להתנסות בהם, חלקם גסים למדי: "יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת, וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב, וּבַשִּׁדָּפוֹן, וּבַיֵּרָקוֹן; וּרְדָפוּךָ, עַד אָבְדֶךָ" (כח, כב). האל-משה אפילו מכה בנשמה: "יַכְּכָה יְהוָה, בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן; וּבְתִמְהוֹן, לֵבָב" (כח, כח). אי אפשר שלא להבחין בשמחה לאיד המלווה את הקללות: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם, לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם-כֵּן יָשִׂישׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם, לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם; וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (כח, סג). הפרשנים כה התקשו עם הקללות שהם נטו לראות בהן נבואות... שהתגשמו. לפעמים צידוק התורה מטמטם יותר מאשר מחכים, ואפילו מכניסה שטויות בפי מפרשים אינטליגנטים למדי כמו הרב הירש:

"רבים ניסו להוכיח שכל הקללות האמורות כאן התקיימו ככתבן בתקופת הייסורים של חורבן בית ראשון ובית שני. ואכן ניתן לומר בדרך כלל: אלפיים שנות הייסורים של העם היהודי הן פירוש חי של כל האמור כאן. בייחוד תפוצת ישראל בין כל העמים היא הגשמה מילולית של פסוקים סד-סז, ועד היום הזה היא הופכת כל יהודי לעדות חיה על אמיתה של התורה ועל מקורה הא-לוהי. גם מי שעיניו כהות יראה את כוח התורה, שהצמידה למצוותיה הודעות כאלה כעריבות למשך אלפי שנות העתיד."

כאילו אפשר להפיק נחמה כלשהי מהתגשמות נבואות כה נוראיות. מנו מי שמונה דברים כאלה והגיעו ל-98 קללות וכאילו זה לא הספיק להם, הוסיפו עוד שתיים, קשות יותר, ודיברו על מאה קללות פחות שתיים. השתיים עוסקות במותם של צדיקים. הפרשנים, אותם פרשנים או אחרים, נוטים לראות בקללות הוצאת קיטור של אב שגוער בבניו. הוא לא מתכוון לממש את איומיו או לראות במימוש קללותיו. אבל הן התממשו, כולל מות צדיקים במשרפות של אושוויץ, והפרשנים של ימינו מסרבים להתייחס לנושא – אולי כדי להימנע מפליטת שטויות. התיאורים שואתיים למדי:

"וְהָיִיתָ, מְשֻׁגָּע, מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ, אֲשֶׁר תִּרְאֶה לה. יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין רָע, עַל-הַבִּרְכַּיִם וְעַל-הַשֹּׁקַיִם, אֲשֶׁר לֹא-תוּכַל, לְהֵרָפֵא-מִכַּף רַגְלְךָ, וְעַד קָדְקֳדֶךָ" (כח, לד). הצורר נשמע כחיה הבלונדינית של ניטשה אם לא כחיה הטורפת הנאצית: "יִשָּׂא יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ, כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר:  גּוֹי, אֲשֶׁר לֹא-תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ נ. גּוֹי, עַז פָּנִים, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן, וְנַעַר לֹא יָחֹן" (כח, מט-נ).

התוראי כבר תולה את השואה שהוא מתאר בהפרת התורה.

*

לרגע יש לקורא תחושה שמדובר באל מדנים שמחפש את עמו. הוא לא סולח ולא מוחל, ולמקרא הפרשה הזאת אני מוותר על צלילה בסליחות גם אם הוא יכה אותי בעוד יותר "שגעון, עורון ותמהון לבב." אני מניח שהוא מתכוון לשיגעון קדוש, לעיוורון פוליטי ולתימהון לבב קבלי. בילדותי נהגו, אם איני טועה, לקרוא את הקללות בלחש, כסולחים לאלוהים על השתלחותו והתפרעותו. הם לא חשדו שהתפללו לאל כזב ואכזר ושהאל האמיתי – אהיה אשר אהיה  – עוד יתגלה לאנושות כאשר היא תפענח את הסוד האלוהי הנסתר אפילו מעיני משה, שלא לדבר על המקובלים השקועים עד צוואר בבוץ המיתולוגי. לבטח טרם הוסרה אחת הקללות המעיבות ביותר על קיומנו קרי קריאת הגלות:

"וְהָיוּ חַיֶּיךָ, תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד; וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ סז. בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי-יִתֵּן עֶרֶב, וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי-יִתֵּן בֹּקֶר-מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד, וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (כח, סו-סז).

היו מי שראו בנוקשות האל את דבקותו בבחירתו – גם אם הוא חוטא, האל לא מוותר על עמו. הוא יכה בו (עד שהעם הנבחר נעשה עם מוכה ומתנהג כעם מוכה), הוא יעביר אותו מסלול ייסורים (כה התעלל בו שהתיר את דמם של תינוקות עם דמן של אימותיהן), הוא יעביר אותו סדנה בסבל (הוא נעשה לעם הסובל), אך הוא לא... יתכחש לו. הרי "לא ייתכן שעם ישראל יוחלף בעם אחר. לא יהיה כדבר הזה." זחיחות רבנית, זחיחות ישראלית. קלות דעת פרשנית שאינה ראויה לאל אהיה אשר אהיה. אם זה יהיה המחיר גם בעתיד, אני מוותר, אני מודה, על הסגולה. תנו לי לחרוש את גינתי ואני מוותר על הברכות ועל הקללות כאחד: "וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן, עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה, לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת; וְלִהְיֹתְךָ עַם-קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (כו, יט).

*

נחמה פורתא אני מוצא כהרגלי בדברי חז"ל לפני שסורסו על-ידי רש"י ושותפיו. הרי הם ידעו שבני ישראל לא דיברו שבעים לשונות ולא יכלו לתרגם את התורה לשבעים לשונות. אלא הם נצטווו לתרגמה לשבעים שפות כלומר לאנושות כולה. כל נושא הבחירה תמוה בעיניי או נעשה לתמוה. אפשר להבין שהאל יוצר את האדם בצלמו ובדמותו, וששבט זה או אחר מחשיב את אלוהיו כאלוהי העולם – האחד והיחיד – שבחר בו מלכתחילה. אי אפשר לקבל שהאל האחד והיחיד, אל האמת, יבחר לו עם אחד מני רבים ללא שליחות אחרת משליחות הנחלתו לכל אדם באשר הוא אדם. זה לא יאה לו, זה לא עושה איתו צדק. ישראל נבחר – אם כלל נבחר – כדי לתרגם את התורה לשבעים לשונות וזה מה שהבינו פילון מאלכסנדריה ולווינס מפריס – לתרגם ולהמחיש כדי שהתרגום יהיה משכנע. אבל קרה שבמקום להכיר בתרגומים שהוצעו על-ידי בניו ובנותיו, ישראל התכחש להם (להוציא ארמית). הוא התכחש לתרגום התורה ליוונית וללטינית ולגלגוליהם המזוקקים יותר בגרמנית, אנגלית, צרפתית ובשאר שפות הודו-אירופאיות. כל אימת שהתרגום משכנע, ישראל נרתע לאחור כחושש לאבד את הבכורה ואת הבחירה ולהיבלע באנושות שרכשה את התרגומים ועיבדה אותם לצרכיה ולהאדרת האל. לטענת הרבנים הפרושים, בגלל שהאל הוא שבחר בעמו – בניגוד לכל תבונה דתית, טבעית או על טבעית – איש אינו יכול להצטרף לעם הנבחר אלא אם האל בוחר בו. לכל הפחות הוא צריך לעמוד במבחני כניסה נוקשים ומפרכים כדי לזכות בחסדיו (?!). לא היהודי בוחר באלוהי ישראל אלא אלוהים הוא הבוחר בו ובחירה זו מקפלת בתוכה שחצנות ויוהרה בלתי מתקבלות על הדעת. ושחצנות ויוהרה אלה ניכרות בכל אורחות חיינו ודפוסי היחסים בינינו, עם ידידינו ועם אויבינו. אני רוצה להאמין, עם רוזנצוויג, שהיהודים חוששים למעמדם כמתורגמנים, ועם קפקא, כנושאי הבשורה. אחרת איני מבין דבר בתלאות התאולוגיות-פוליטיות שלהם מלבד שנבואות שמנשימות את חיי הקורבן בכוח ואת חיי הצורר בכוח סופן להתגשם. ייאמר לזכותם של המוסלמים, ההינדים והבודהיסטים שהם לא יודעים את התורה...

סנדרו בוטיצ'לי: אירועים בחייו של משה