פרשת לך לך

הביטוי "לך לך" נעשה לסיסמת הנדודים של העברי. אברהם מצווה לצאת ממולדתו ולעקור לארץ אחרת. הפסוקים הפותחים את הפרשה מהווים הזמנה ללכת אל הלא-נודע, שנה אחרי שנה, לארץ מובטחת:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ ב. וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה ג. וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית  יב, א-ג).

הזוהר מתייחס לקריאה כאל הזמנה למסע רוחני לפנימיות, לחיפוש אמונה ומשמעות, להיחלצות מדמות מסויידת ולהליכה אל... מחוזות נשגבים. אולי הודו, אולי אוסטרליה. בכל מקרה לארץ מובטחת שאליה לא מגיעים אלא אם אנו משלים את עצמנו – לתקופת מה או לכל החיים. כי כל ארץ מפרה את הבטחותיה. ללא שעבוד מצרים, ספק אם העברים היו משתעשעים בארץ מובטחת ועוד אחרי שמשה נדד איתם ארבעים שנה במדבר – כלא מאמין שישנה באמת ארץ מובטחת. ללא אושוויץ ספק אם קיבוץ הגלויות היה קורה וגם כך הגלות ממשיכה לספוג את הממלכתיות הציונית הרעועה. הנדודים טבועים, לטוב ולרע, ביהדות מראשית הופעתה והם יותר "מבטיחים" מההשתקעות בארץ כלשהי.

*

סאגת האבות עוסקת בעקירה ובעקרות, באחווה ובירושה, בברית ובהגשמתה/הפרתה. הבטחת הארץ תלויה בהבטחת הזרע שיירש אותה: "אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ" (בראשית טו, ד). בפרקים אלה, אברם מתגלה לרוב כאדם חלש וממולח כאחד, לעתים נחוש, לעתים מפקפק. הוא הדמות הראשונה בסיפור על אל שמאחוריו בריאה משובשת, מבול, הפלת מגדל. ניכר על התוראי שהוא לא יודע להרכיב את סיפורו מהקטעים שברשותו, ניכר על האל שהוא נחוש שלא להיכשל הפעם עם הדמות של אברהם. הבטחותיו – כוכבים בשמים וגרגירים בחול – נתקלות בעקרות שרה, אשתו של אברהם. שרה נותנת לאברהם את הגר – אברהם לוקח; שרה מתעללת בה – אברהם מפקיר אותה. אבל לא זרע של אמה פונדקאית כהגר תספק את מאווי הפטריארך אלא את זרעה של האישה הרשמית והמועדפת.

איני יודע מה לחשוב על סיפור הגר מלבד זה שהוא סיפור נשי. שרה מקנאה בהגר ומגרשת אותה בגלל שהיא עומדת להגשים את מה שהיא לא הצליחה. גם אברהם וגם האל עומדים חסרי אונים, כלא יכולים להתערב במסכת השיקולים של אישה מוכת עקרות. בסופו של דבר, האל מתערב על-ידי מלאך כדי להחזיר – זמנית – את השפחה לגבירתה: "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, כִּי-שָׁמַע יְהוָה אֶל-עָנְיֵךְ" (בראשית טז, יא). איני יודע אם השם הזה נושא קללה או ברכה: "וְהוּא יִהְיֶה, פֶּרֶא אָדָם-יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ; וְעַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו, יִשְׁכֹּן" (טז, יב). ועכשיו לכו לעשות איתו שלום. בסיפורי האבות התוראי נוטה לסבך את הקשרים המשפחתיים, מתמחה בלהעכיר את סיפורי האחווה ואינו מסתיר את עוינותו לבכורים. בדרכם, חז"ל הולכים בעקבות התוראי ומוסיפים עליו. הם נוטים לראות בישמעאל רשע:

"עד שלשה דורות לא פסקה זוהמה מאבותינו: אברהם הוליד את ישמעאל, יצחק הוליד את עשיו, יעקב הוליד שנים עשר שבטים שלא היה בהן שום דופי" (שבת קמו, א). (על זה נאמר במחוזות ילדותי: "ואכה!")

אומנם הפרשנים המסורתיים מבארים את המונח "פרא-אדם" באור חיובי. רש"י: "אוהב מדבריות." ר' אברהם אבן-עזרא: "חפשי בין האדם... והטעם שלא ימשול בו זר ממשפחתו."

נראה לי שהגר היא הדמות הראשונה שנותנת שם לאל. אחרי ששרה מגרשת אותה ומלאך מופיע לה, היא אומרת: "וַתִּקְרָא שֵׁם-יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ, אַתָּה אֵל רֳאִי:  כִּי אָמְרָה, הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי-אַחֲרֵי רֹאִי" (בראשית טז, יג). לא מדובר בדמיורג', אל הבריאה והמבול, המגשש בין המיתוסים השונים הנקרים על דרכו. רק מי שהאל בקרביו יכול לתת לו שם ולהרגיש שלם איתו. רק אחרי שהגר ראתה שהאל רואה אותה, היא מכנה אותו בשם היפיפה "אל ראי."

*

סאגת האבות היא גם סאגה על הרכוש. עוד לפני שהתגלתה חולשתו בסיפור הגר, אברהם מתגלה במלא רפיסותו עם הפקרת שרה לידי פרעה. הוא לא מספיק להתיישב בארץ וכבר יורד למצרים – אלא אם הירידה למצרים היתה במסגרת נדודיו, "הלוך ונסוע." הוא כבר זוקף לחובתו הונאה ראשונה – מרשיעה למדי – כאשר הוא מבקש משרה להציג את עצמה כאחותו ולא כאשתו:

"וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה; וַיֹּאמֶר, אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ יב. וְהָיָה, כִּי-יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים, וְאָמְרוּ, אִשְׁתּוֹ זֹאת; וְהָרְגוּ אֹתִי, וְאֹתָךְ יְחַיּוּ יג. אִמְרִי-נָא, אֲחֹתִי אָתְּ-לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (בראשית יב, יא-יג)

לפי כל הסימנים פרעה התאהב בשרה וידע אותה מבלי שזה הפריע יתר על המידה לאברהם. לולא הנגעים שהאל הסב לו ולבני ביתו, פרעה לא היה מחזיר את שרה לבעלה הלגיטימי שהעדיף לשמור על חייו ולהתעשר – בתור אחיה של אשתו – מאשר לסכן את חייו. זה כל כך הצליח לו שהוא עוד יחזור על התרגיל עם אבימלך, הפעם ללא סיבה כלשהי. האל מגלה סלחנות מפתיעה כלפי התנהגותו הפסולה של אברהם, בכל קני מידה, בכל הקשר היסטורי. קשה לומר על אבי האומה והאמונה שהיה אמיץ במיוחד ולא נפל פסול בהתנהגותו. בספר אחר, בנסיבות אחרות, עם חוש ביקורתי אנטי הגיוגרפי, היינו מדברים על סרסרות. הרמב"ן ותלמידיו מוכיחים אותו על הפקרת "אשתו הצדקת." אברבנאל, בהקדמתו לפרק י"ב, תמה כיצד הוא הפקיר אותה:

"השאלה הי"ג במאמר אברהם לשרה 'והרגו אֹתי, ואֹתך יחיו. אמרי נא אחֹתי את למען ייטב לי בעבורך'. ומי האיש המעלה שיבחר בחיים עם קלון נמרץ כזה ויבקש תועלת והטבה בהיות אשתו מזנה עם אחרים. ויותר ראוי היה שיבחר במות לבלתי עשות נבלה."

לעומתם רוב הפרשנים לא בוחלים בשום תכסיס פרשני כדי לנקות את אברהם מכל אשמה:

"ולא ירא שיאנסו אותה ממנו וישכבו עמה, כי אם יעשו זה פעם אחת, לא יעשו פעמים רבות... כי זה יהיה חמס רב וחמס תמידי לא יסבלו אנשי העולם. אבל להרוג אותו אינו אלא פעם אחת, ואחר כך תהיה מופקרת להם בלא חמס... ומזה פחד אברהם, ולא סמך על הבטחה שהבטיחהו... וכן ראוי לכל צדיק, שלא יסמוך במקום סכנה על הנס, וישמור עצמו בכל תחבולה אשר יוכל" (רד"ק ק לבראשית יב, יב).

הפרשנים מבליטים את סירובו של אברהם לקבל שלל ממלך סדום במלחמת ארבעת המלכים את החמישה להצלת לוט, כדי להוכיח שלא תאוות הבצע וצבירת הרכוש דחפו אותו להפקיר את שרה. מצד אחד הוא נאות לקבל מתנות מפרעה (ומאבימלך); מצד שני, הוא לא קיבל דבר ממלך סדום. הפרשנים מתפתלים ובמקום לראות את דמות אברהם נכוחה או להכניס את האירועים בהקשרם ההיסטורי או להתייחס אליהם כאל סיפורים דמיוניים שאבד עליהם הכלח או... הם פולטים... שטויות למכביר וכמותן רק הולכת וגוברת עם הדורות. לפי המלבי"ם אברהם לא לקח דבר ממלך סדום כי הניצחון במלחמה בא מהאל ולא ממנו, והיה בזה "קידוש השם גדול." יש אומרים שקבלת המתנות מפרעה באה כדי "להכשיר" כביכול את קבלת הרכוש שעתידים היו בני ישראל לקבל ביציאתם ממצרים, בבחינת... מעשה אבות סימן לבנים (מה כבר לא מעמיסים על המימרה הפרשנית האומללה הזאת?!).

שלוש פעמים האבות, אברהם ויצחק, מציגים את נשותיהם כאחיותיהם כדי לשמור על עצמם מהתנכלות שליטים העלולים לחמוד אותן. בשלושת המקרים, הנשים יוצאות ללא... פגע והאבות ב... רכוש גדול. תומס מאן מתפתה לחשוב שהתרגיל היה נפוץ בעת העתיקה במצרים – אחיות נעשו לנשות ונשות נחשבו לאחיות. על רקע זה, מלחמת ארבעת המלכים את החמישה נראית תמוהה. מלחמה אזוטרית למדי, שבטית, עמוסה בשמות מלכים, ודמות אחת מעניינת – "מלכי-צדק מלך שלם" – ואל פחות הפכפך – "אל עליון קנה שמים וארץ." הייתה או לא הייתה מלחמה? אם הייתה – אז מדובר בריב חמולות. אם לא הייתה – אז מדובר בפרשיה שנועדה לנקות את אברהם מחשד חומריות שדבק בו. הייתי מציע לפרשנים להתעלם כליל מהקטע הזה...

*

על סמך פרקים אלה, איני מבין מה היתה גדולתו של אברהם ולמה נפל בחלקו "להיות אב המון גויים." דמותו נטולת צבע, ללא מזג אמוני משכנע. למה דווקא הוא ולא מלכי-צדק מלך שלם, שעליו נאמר שהוא "כהן לאל עליון" (בראשית יד, יח). הבטחת הארץ לאברהם נראית הזויה למדי, כבתוך חלום – "מחזה." בהתחלה לא יודעים באיזו ארץ מדובר ואם להתבסס על מספר הכוכבים וכמות חול האדמה, מתפתים לרעיון הנשגב שמדובר בכדור הארץ כולו. אבל אברהם מתחיל להתפקח ולפקפק במקצת: "במה אדע כי אירשנה" (טו, ח). ואז אנחנו מקבלים את המיצג הקינטי הראשון בתולדות האומנות העברית. ברית בין הבתרים נראה כחלום בלהות ואם היא קבעה את גורלו של ישראל אז הוא נקבע לחיי בלהות:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו, קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ; וְתֹר, וְגוֹזָל י. וַיִּקַּח-לוֹ אֶת-כָּל-אֵלֶּה, וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ, וַיִּתֵּן אִישׁ-בִּתְרוֹ, לִקְרַאת רֵעֵהוּ; וְאֶת-הַצִּפֹּר, לֹא בָתָר יא. וַיֵּרֶד הָעַיִט, עַל-הַפְּגָרִים; וַיַּשֵּׁב אֹתָם, אַבְרָם יב. וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל-אַבְרָם; וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה, נֹפֶלֶת עָלָיו יג. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם-אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה יד. וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל טו. וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם:  תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה" (בראשית טו, ט-טו).

יכול להיות שמדובר בפרוצדורה משפטית; יכול להיות בקורבן הנועד לנסות את... האל. מעניין שמחזות מסוג זה, שלא מובנים לנו כלל ולא יהיו מובנים לעולם, הועלו, תודות לגאוניותו המעורפלת של התוראי, לדרגה של מיתוסים מכוננים – עוד נכונים לנו סולם יעקוב והסנה הבוער. אולי אברהם ראה את עצמו כמגרש תמידי של אוכלי נבלות, אולי החשכה מסמלת את המועקה. למה עונש זה דווקא מפי אלוהים שלא מפסיק לכרות בריתות, להפריח הבטחות, לנהוג במידת... החסד? כי אברהם פקפק? כי ביקש סימן? הפרשנים שואלים בצדק למה קיבל אברהם את גזרת השעבוד בשתיקה ולא ניסה לבטלה, כפי שעשה כששמע על סדום ועמורה: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית יח, כה)?!

איני יודע מה הקשר בין גרות לנדידה, ולמה ממהרים לפרש את ברית בין הבתרים כנבואת גלות ולא כנבואת נדידה וגרות שסופן שעבוד? רוב הפרשנים מציעים לראות את עבדות מצרים כסבל מלכד ומחשל – כור לגיבוש האומה העברית: "כי באשר היה צריך שירדו תחילה לכור הברזל לצרפם שם בכור עוני, והיה גלות מצרים הכנה אל ירושת הארץ" (המלבי"ם, פירוש לתהלים קה, טז). אברבנאל: "שגלות מצרים היה בגזרה מאת הש"י לא בדרך עונש ולא על חטא קודם ושהיה לשתי תכליות הא' כדי לצרוף את בני ישראל ולהבחינם בקרב מצרים התועים לראות היעמדו באמונתם כמו שהיה ראוי לצרוף ולזכך העם שהיה עתיד לקבל התורה ולרשת את הארץ ולהידבק בו יתברך."

 בעל "ילקוט ראובני" מסביר מדוע לא שטח אברהם תפילה לאל לביטול גזֵרת הגלות והשעבוד:

"כשאמר הקב"ה לאברהם... שתק אברהם ולא עשה תפילה בשביל שידע שאותו גלות יהיה לטובה לישראל ולהציל נפשם מיד סט"א שהיו בידו תפוסים מקדמת דנא."

ההסברים אינם משכנעים. חייבים להשלים עם העובדה הפשוטה שמקומו הטבעי של ישראל הוא בגלות, בנכר או בעבדות ומקומו האידיאלי... בארץ המובטחת.

היום חווים את ברית בין הבתרים כמחזה מערער אם לא מזעזע. נראה את אמני ישראל מעבירים, עם שלל העזרים הטכנולוגיים העומדים לרשותם, את האל בין הגזרים...

*

המילה מאשררת את הברית בין האל לאברהם וכורכת יחד את הבטחת הארץ והבטחת הזרע. האל לא מפסיק לחזור על הבטחותיו, כאילו מחזר אחרי אברהם, משדל אותו. אברם נעתר אבל מעמיד סייגים. הוא לא פתי כפי שמציגה אותו הפרשנות המסורתית, הוא מתלבט ומפקפק. האל אפילו מרגיש חובה לימול את שמו, בהוסיפו את האות ה, ואת בשרו:  

"וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם יב. וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר-לְדֹרֹתֵיכֶם:  יְלִיד בָּיִת-וּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר, אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא יג. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ, וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ; וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם, לִבְרִית עוֹלָם יד. וְעָרֵל זָכָר, אֲשֶׁר לֹא-יִמּוֹל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתוֹ-וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ:  אֶת-בְּרִיתִי, הֵפַר" (בראשית יז, יא-יד).

אפשר רק להשלים עם המחשת הברית על בשרינו ולהותיר לחז"ל את תשדירי השירות:  

"[מתני':]... [1] רבי ישמעאל אומר: גדולה מילה – שנכרתו (ונזכרו) עליה שלש עשרה בריתות ]יג פעמים "ברית", בפרשת מילת אברהם בבראשית יז, א-כב[. [2] רבי יוסי אומר: גדולה מילה – שדוחה את השבת חמורה. [3] רבי יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה – שלא נתלה (נשתהה) לו למשה הצדיק עליה מלא שעה ]אלא עמד להיענש מיד[. [4] רבי נחמיה אומר: גדולה מילה שדוחה (אפילו) את הנגעים ]שבד"כ אסור לקצצם[. [5] רבי אומר: גדולה מילה – שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר: התהלך לפני והיה תמים. [6] דבר אחר: גדולה מילה – שאלמלא היא לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, שנאמר: כֹּה אָמַר ה' אִם־לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא־שָׂמְתִּי (ירמיהו לג, כה)" (בבבלי, נדרים לא, ב – לב, א).

*

איני רואה בדיוק על שום מה יצא לאברהם שם של אבי האומה ומחנכה. לפי חז"ל הוא עמד בלא פחות מעשרה ניסיונות (ראה אבות ה, ג). אבל הוא לא ריחם לא על הגר ולא על ישמעאל. הוא לא היה איש חסד – אלא אם מדובר בהכנסת אורחים לפי המסורת הבדואית הנהוגה עד עצם היום הזה (ראה כלה רבתי פרק ט, הלכה ו). התערבותו לטובת סדום היתה מתוך מניע אישי. הוא לא רצה במות לוט – שהיה לו כבן למרות המריבות ביניהם – יותר מאשר בשבייתו. אפילו עם יצחק – הוא לא ממש עשה חסד. והיה ונניח שהוא אבי המונותיאיזם, מה היה חידושו? שהוא, אישית, האמין באל אחד ולא בריבוי אלים או בפיזור האלוהות? שהוא הציב את האל שלו מעל לשאר האלים? את המונותיאיזם – האמונה באל אחד שהוא אל האלים – אנחנו מכירים לעייפה למרות שאיננו מבינים למה מאז הופעת הנצרות והאסלאם, על זרמיהם וכתותיהם, אותו אל מרשה כה הרבה פילוגים בקרב עמיו ואיננו יודעים אם מדובר במונותיאיזם או בפולי-מונותאיזם?

רוב הפרשנים מבליטים שני היבטים עיקריים בפוליתיאיזם: עבודת פסלים והזנתם. הפסלים אינם מפריעים לי בבודהיזם ולא בשינטואיזם ואפילו לא הזנת האלים שהם מגלמים ומנכיחים. אמונתם באל אחד צרופה יותר מאשר אצל הקתולים ואפילו מאמונת רבים מהמקובלים. החוקרים היהודים נוטים לשאול שאלות ילדותיות מהסוג: "הקושי הראשון והגדול ביותר שחייב הפוליתיאיסט לפתור הוא כיצד נהפך פסל שהוא מעשה ידי אדם לאל השולט באדם?" בלשון הרמב"ם: כיצד ניתן לייחס אלוהות ל"צורות ממתכת יצוקה ומאבן"? היחס לפוליתיאיזם כה מזלזל והעיוורון לחסרונות המונותיאיזם – לרבות האי סובלנות הכרוכה בו – כה משווע שהצגתו לוקה בעיוותים מצמררים. אפלטון ואריסטו היו פוליתיאיסטים ולבטח לא התייחסו לאלים בצורה כה ילדותית. הרי עדיף אל מומחש בפסל כאשר הוא רק מייצג אותו מאשר אל הקבור בקבר או חבוי במזוזה או מוסתר בכל מיני תשמישי קדושה או טמון בשיירים של צדיק. אם הקבר והמזוזה, הטלית והשיירים אינם מייצגים את האל אז על מה התרעומת בנוגע לפסלים? באותה מידה שישנן סגולות לאותם תשמישי קדושה היו סגולות לפסלים. הוויכוח הוא אולי במקום אחר – בפיזור האלוהות. אבל הקבלה ובעקבותיה החסידות שינו את פני הדברים והחזירו ליהדות מקצת מהפנתאיזם ומהאקוסמיזם הנקרים בכל דת ובמקום להוכיח את המקובלים והחסידים, אנחנו משבחים אותם – ובצדק. אי אפשר בלי מיתוס, אי אפשר בלי תשמישים, אי אפשר בלי הנכחת האל, אי אפשר בלי פיזור האלוהות הנאנסת על-ידי המונותיאיזם הצרוף מבית מדרשו של הרמב"ם את לייבוביץ.

*

כתבי ישראל, פרשנויותיהם, ההיסטוריה של ישראל... משובשים. אפשר לראות בנטיה הבלתי נלאית לחפש מקבילות, ליישב סתירות, לערוך השוואות, לבצע חישובים... ולהצדיק בכל מחיר מלאכת עריכה קלוקלת, ביטוי לגאוניות; אפשר גם לראות בה ביטוי לסטיה. בשני המקרים הרמיה הטמונה בהן נותנת את אותותיה באופי היהודי. התחכמות עם הכתוב מביאה אותו להתחכם עם המציאות, עם הזולת... עם הגויים. הרמנויטיקה של השיבוש מניבה דת של השיבוש. הפרשנות מפיקה תילי תילים של חידושים, לפעמים הם מפתיעים ומרעננים, לפעמים רדודים להחריד. איני יודע אם ההתעקשות להתייחס למקרא כאל טכסט היסטורי או אפילו נבואי (במשמעות ההיסטורית של המילה) עומדת לצידה של היהדות או בעורכה. הרמנויטיקה של הערמה על הכתוב סופה להניב הונאה עצמית. כאשר רבני הבית היהודי משכתבים את ההיסטוריה, ייאמר להגנתם שהם קורבנות של השיבוש ההרמנויטי שלהם. וסופו של שיבוש הרמנויטי להביא לפריחה פואטית ול... אסון פוליטי.

תמונה: James Tissot