פרשת ראה

לא די בכך שהאל לוט באש בוערת שאינה כלה, שהוא מוביל את ישראל במדבר כבעמוד ענן, מאחוריו או בתוכו, אפילו הוראותיו אינן ברורות. הוא לא תוחם את גבולות הארץ ולא מצביע על האתר שבו היה רוצה למקם את מרכז פולחנו. האי-בהירות הזאת – אונטולוגית, מטפיזית, דתית, גיאוגרפית... נבואית – יוצרת אי-ודאות קיומית ומפיחה רוח תזזית ביהודי באשר הוא יהודי. הוא לא מגשים את האל כמו בנצרות ולא נטמע בו כמו באסלאם אלא נותר כצללית של האל, רופפת ורפויה, עיקשת וקשה, בלתי נתפסת. האל אהיה אשר אהיה מאשרר משטר של אי-ודאות קיומית שמתייצבת, אני חייב להודות, רק הודות לנעצי המצוות – אף שאני מסרב לקבל שהחוקים והמשפטים מתפרטים בהכרח למצוות בלתי מובנות. גם בפרשה זו משה מחלק הוראות והנחיות ללא סדר. הוא מקפיד על המעמד הבלתי ברור של הלוויים ("כי אין לו חלק ונחלה עמך"), הוא נותן היתר אכילת בשר גורף ומסייג (?) אותו בפירוט החיות האסורות למאכל. הוא שוב אוסר על עבודה זרה עם ההמלצה: "אֵת כָּל-הַדָּבָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם-אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ, לַעֲשׂוֹת:  לֹא-תֹסֵף עָלָיו, וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דברים יג, א). הוא מצווה על צדקה, שימטת חובות, שחרור עבדים, ציון שלושת הרגלים ועוד.

הסוגיה הסבוכה ביותר נוגעת למה שמכונה הנביא המסית לעבודה זרה: "כִּי-יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא, אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם; וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת, אוֹ מוֹפֵת ג. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר:  נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתָּם-וְנָעָבְדֵם ד.  לֹא תִשְׁמַע, אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא, אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם, הַהוּא:  כִּי מְנַסֶּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם ה. אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, וְאֹתוֹ תִירָאוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן ו. וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת, כִּי דִבֶּר-סָרָה עַל-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים-לְהַדִּיחֲךָ מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ" (דברים יג, ב-ו). המילה "שקר" אינה מופיעה כלל בכתוב והאמת היא שאיני יודע איפה היא מופיעה בתורה. הדברים דו-משמעיים עד שאפילו התוראי איבד את חוש האבחנה ובפרשה הבאה – פרשת שופטים – הוא מתיר לעצמו לשאול: "וְכִי תֹאמַר, בִּלְבָבֶךָ:  אֵיכָה נֵדַע אֶת-הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ יְהוָה כב. אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְהוָה, וְלֹא-יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא-הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ יְהוָה:  בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא, לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ" (יח, כא-כב). האזהרה מפני הנביא המסית רק תורמת להנצחת משטר האי- הוודאות שמשליטה תורת משה. איננו יודעים על בסיס הקטעים הללו מי נביא אמת ומי נביא שקר. המחלוקת בנדון מובאת במדרש הקלאסי: "אמר רבי יוסי הגלילי ראה עד היכן הגיע הכתוב... עובדי עבודה זרה ינתן להם ממשלה אפילו על חמה ולבנה כוכבים ומזלות – אל תשמע להם. מפני מה? 'כי מנסה ה' א‑להיכם אתכם לדעת הֲיִשְכֶם אֹהבים.' אמר רבי עקיבה חס ושלום שמעמיד המקום חמה ולבנה כוכבים ומזלות לעובדי עבודה זרה, הא אינו מדבר אלא במי שהיו נביאי אמת מתחילה וחזרו להיות נביאי שקר כחנניה בן עזור" (ספרי דברים פיסקא פד). לפי ר' יוסי מדובר בנביא שקר שמתרברב במופתים או מבצע אותם כדי להתחזות לנביא אמת ולנסות את ישראל; לפי ר' עקיבא מדובר בנביא אמת שהפך את עורו ונעשה לנביא שקר. רוב הפרשנים הולכים בדרכו של ר' עקיבא ונוטים לראות במופתים מעשי "כישוף או תחבולה וזולתה לא מכוח נבואה שבאה לו" (ספורנו בפירושו לפרק יג, ד).

דבר הניסיון לא חמק מעיני המפרשים: לשם מה מעמיד האל בני אדם, הן כיחידים הן כקבוצה, בפני ניסיונות? הוא לא מפסיק לנסותם, מאז ומתמיד, מאז איוב שסביר להניח שנולד עוד לפני אברהם אם לא לפני האדם הראשון. הרמב"ם מודה שהניסיון הוא אחד הנושאים התיאולוגיים הבעייתיים ביותר: "גם ענין הניסיון קשה מאד והוא אחד מן הקשיים החמורים שבתורה" (מורה הנבוכים מאמר ג, כד, מהד' קאפח, עמ' שכט-שלא). רק אם מניחים שהאל אינו יודע מראש תוצאת המבחן, מצליחים איכשהו לפטור את האל ואת עצמנו מסבכי השאלות וההתלבטויות. אבל הוא אמור לדעת, אחרת הוא לא היה אל ולא יהיה אל. המחנכים הפרוגרסיביים יאמרו שהאל אינו יודע ללמד את האדם אלא דרך "ניסוי ותעיה" – תחת "עין רואה ואוזן שומעת" (משנה אבות ב, א) השמות בפינו את התפילה: "אל תביאנו לידי ניסיון." מי שמתעד את חייו בעזרת התורה ופרשנותה מבין שאין "בחירה" אלא עמידה בניסיון וכל המפאר את סגולותיה הארציות גזעניות (בניגוד לסגולותיה הפסיכולוגיות) הוא בגדר... נביא שקר. איני מתנגד לעמוד בניסיון אבל הבעיה היא שבתור קורא של קפקא, איני יודע תמיד מה טיב הניסיון ומה עלי להוכיח. יוצא שהאל יהיה אשר יהיה מחולל נברוזה דתית תמידית – לתפארת היהדות ומשיח השקר (כמו כל משיח) הקרוי זיגמונד פרויד.

לתיאולוגיה כלים שונים ומשונים כדי להתיר את הסתירות שלה וכולם מנקים את האל ומכבידים על האדם. מה לא הומצא כדי לחפות על העדר קריטריון חד משמעי לאבחנה בין נביא אמת ונביא שקר? הדעה הרווחת מעניינת למדי: מדובר בנביא שהפר את בריתו עם האל יהיה אשר יהיה, שהתפקר... שנעשה לאחר. מופתיו הם מעשי כישוף ונבואותיו נבואות שקריות. המפרשים לדורותיהם אינם מתעכבים על הסיבות או המניעים המביאים נביא להמיר אמת בשקר. הקלילות שבה הם משתעשעים בתמורה הזאת קשה עלי. תהיה תיאולוגית? רמיה דתית? שוחד פוליטי? הרי לא כל אחד יכול להיות נביא. הוא לא צופה עתידות אלא אם הוא שקוע במציאות ומסתכל עליה מן הצד. הוא מנתח אותה ומסיק מסקנות. הוא גם אוהב וגם שונא. גם נמשך וגם נדחה. גם מקטרג וגם מסנגר. הוא חצוי וקרוע, הוא מבקר ומוכיח. נביא נותר אפוא נביא ואינו מפסיק להיות נביא. אלא אם הוא נביא פוליטי מלכתחילה המחפש פשרות ורגיש להבלי עולם. אני נוטה להאמין שכל הנביאים היו נביאי אמת, ולחלקם השתבשה התיאולוגיה שלהם ואם הם פנו לאל אחר אז זה בגלל שהרגישו שהוא האל האמיתי. במילים אחרות האבחנה בין נביאי אמת ונביאי שקר אינה מלמדת דבר מלבד שאחדים נכנסו לקנון היהודי ואחרים נפלטו ממנו. וקורה לי לשאול את עצמי כמה נביאים הועלו על המוקד בגלל שהתריעו והזהירו ונאבקו ונתקלו בקירות סתומים – אני מרגיש ברמ"ח איברי שממלכת יהודה היא ממלכת שקר, שרבניה הם משיחי שקר ומתנחליה מונעים על-ידי שיקולי שקר ותאווה של הרחבת הארץ, יהיה המחיר אשר יהיה, ולא אתפלא אם באחד הימים... הם יובילו אותי אזוק לתחנה לבריאות הנפש או למפעל כלשהו להחזרה בתשובה.

ניכר שעבודת האל... פרוצה. איננו יודעים מי הוא האל – ואסור לנו לדעת; מרוב שיבושים, איננו יודעים מה היא תורת משה – אבל מותר לנו לפרשה כאוות נפשנו. איננו יודעים מי הוא נביא (פרשן) אמת ומי נביא (פרשן) שקר. אפשר אולי להיעזר בויטגנשטיין ולומר שאמיתותו או שקריותו של נביא ניכרת לפי מידת השתלבותו בצורת החיים שהתקדשה כדי לעבותה יותר מאשר להכחישה. אבל לצערי גם תשובה זו, ההולמת את התביעה האורתודוקסית או לכל הפחות האורתופרקסית, לא מספקת כלל. ככל שאני מתאמץ, איני מבין את הדבקות במצוות שאבד עליהן הכלח, מלבד תפקידן בתור מצוות הצלה וטיוח שאלות תיאולוגיות מהמעיקות ביותר. אני עומד נדהם מעיקור המצווה משכרה ומסרב לשחק לידי המעקרים. ברור שהעיקור הוא תוצאה של מבוכה. לפחות הרמב"ם חיפש להן טעמים גם אם הדגיש שלא מקיימים אותן על מנת לקבל שכר. ליבוביץ' הקצין בדרכו את היחס לשמירת מצוות והסתבך בפרדוקסים בלתי פתירים. כל הגישה הנאו-אורתודוקסית היא פגיעה באמונה התמימה (שלפיה יש למצווה טעם ושכר גם אם הם נעלמים מבינת אדם), באמונה הקבלית (שלפיה יש למצוות השפעה תיאורגית), באמונה האסתטית (שלפיה המצוות משרות את עבודת האל אם לא את שכינתו)... לשלול שכר ממצווה נראה בעיניי שיא האבסורד שבו שרוי היהודי הנאו-אורתודוקסי – או שהוא מתכחש לאל או שהוא גוזר על עצמו לחיות בהונאה עצמית תמידית. כבר אמר עליו ישעיהו: "וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (כט, יג).

*

איני מבין מה מונע מהיהודים להכריז על כל בשר טריפה ולאסור את אכילתו. כל האסמכות בידיהם, כל התובנות, כל הסיבות. אבל אם מבשר הם יכולים להימנע, מדמי כשרות – הם כבר לא יכולים להיגמל. מדובר באחת המערכות שמשחיתות את רוחה של היהדות – ומפעמת בה רוח אדירה אילו הייתה משתחררת ופונה לעולם הרחב. אומנם דמי כשרות גם מפרנסים גמ"חים למיניהם – אבל במחיר שחיטה כביכול כשרה (הביטוי נראה משום מה תרתי דסטרי ונשמע כחילול האל). לא מקרה הוא שעם התרחבות ההתנחלות בא התיאבון לבשר: "כִּי-יַרְחִיב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-גְּבֻלְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר-בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ, תֹּאכַל בָּשָׂר" (דברים יב, כ). פסוק זה, המתיר לעם ישראל לאכול בשר כרצונו, נעשה לאתגר פרשני שסופו – אני מקווה – לאסור כל אכילת בשר. המסייגים הראשונים הבחינו בסתירה בין ההיתר הגורף לאיסורים השונים. הייתי רוצה להאמין שהפסוק הזה הוא קריצה לקברות התאווה או רמז לתהליכי התאווה האורבים לנחת מכיבוש. בביאור מבריק הראי"ה קוק – דווקא הוא – מצליח בספרו "חזון הצמחונות והשלום" להפוך את ההיתר הגורף לכמעט איסור גורף: "יש כאן גערת חכם נסתרת והערה גבולית. כלומר, כל זמן שמוסריותך הפנימית לא תקוץ באכילת בשר בעלי חיים, כמו שכבר את קץ מבשר אדם – שעל כן לא הוצרכה תורה לכתוב עליו איסור מפורש, שאין האדם צריך אזהרה על מה שקנה לו כבר מושג טבעי בזה, שזהו כמפורש – שבבא התור של המצב המוסרי האנושי לשקץ בשר בעלי חיים מפני הגועל המוסרי שיש בו, הלא אז לא תאווה נפשך לאכול בשר ולא תאכל שהרי דברי תורה נדרשים מכלל לאו הן ומכלל הן לאו".

אבל המתאווים לבשר נשארים בשלהם ומכבירים מקורות שלפיהם נדר להימנע מאכילת בשר הוא בגדר... עינוי נפש (כתובות עא ע"א). אפילו נתקלים בטענות מהסוג: "ואם אכילת בשר מנוגדת לערכים היהודיים, האם לא היינו מצפים להתנהגות שונה מצד אבותינו, מייסדי האומה?" ומכבירים שיקולים מוחצים מהסוג: "הקב"ה ברא את האדם לאכול בשר." הבעיה אקוטית במיוחד עם המקובלים וחסידיהם. הם נסמכים לרוב על תורת הניצוצות של האר"י. לטענתו ולטענת תלמידיו, בירורי ניצוצי הקדושה חלים על החי לא פחות מאשר על הצומח והדומם. אכילה המלווה במצוות מעלה את הניצוצות שטמונים בבשר בהמה. היות שמעולם לא הבנתי למה הכוונה בניצוצות האלה והיות שאיני מתקשה כלל לדמיין מה יכול להיות תיקון עולם בלעדיהם – רק במשפט וצדקה – הייתי מרחיב מאוד לגאונים, לרבנים ולמקובלים את האיסור לאכול בשר שחל דווקא על עם הארץ, יהיו סיבותיו אשר יהיו (ראה פסחים מט, ב). את התיסכול שאני חווה מהתמשכות העיסוק בכשרות על מנת לשחוט חיות ולגרוף רווחים מהשחיטה ממתן הפסוק – אחד היפים ביותר בתורה כולה – שנועל את פירוט החיות, הדגה והעופות המותרות והאסורות : "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (יד, כא).

*

הסתה לעבודת אלים אחרים דינה מוות, מיידי או רחוק, כנ"ל עם יושבי ארץ מסיתה הנידונה להכחדה: "וְאֶת-כָּל-שְׁלָלָהּ, תִּקְבֹּץ אֶל-תּוֹךְ רְחֹבָהּ, וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת-הָעִיר וְאֶת-כָּל-שְׁלָלָהּ כָּלִיל, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם, לֹא תִבָּנֶה עוֹד" (יג, יז). אבל הפרשה גם עשירה בפסוקים נשגבים על הצדקה: "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ-לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן" (דברים טו, ז). היות שהמילה צדקה מקפלת בתוכה את המילה צדק – צדקה היא אולי השורה הראשונה והאחרונה של הצדק. הפרשה משתמשת בשני מונחים: עוני ואביונות. לא נתקלתי באבחנה ביניהם גם אם היא קיימת לבטח בדברי המפרשים (נזהרתי מלומר שאני מחדש דבר כלשהו לא בגלל שהכול בה אלא בגלל שקצרה השכלתי...). נראה לי שאם את העוני – קטגוריה קיומית יותר מחברתית -כלכלית – אפשר לפתור, את האביונות – קטגוריה חברתית-כלכלית יותר מאשר קיומית – אי אפשר לעקור. או להפך...

ציור: לא ידוע