רוח נשברה: האיום החרדלי

הציונות נולדה בחוגים מתבוללים ותפסה בחוגים מתפקרים. חידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל היה מפעלם של חוגים שראו את עצמם כיהודים חילונים. לפני שנרתמו למפעל התחייה הלאומית, ידעו רובם תורה מה היא, חלקם שמרו מצוות וחלקם יצאו מהישיבות הבולטות ביותר באותה תקופה. כולם היו משכילים, התעניינו בהלכי הרוח סביבם וראו את עצמם כחלוצים ההולכים לפני המחנה. הציונים הראשונים נגמלו מן ההמתנה המשיחית הטבועה בהשקפה התיאולוגית-מדינית שרווחה בגלות ונרתמו לכינון ישות פוליטית חלופית. משנתו של הרב קוק לא צריכה להטעות אותנו. היא הזדנבה בציונות המדינית ועיבדה אותה לכדי משיחיות – מערימה עם המשיח ומניחה את היסודות לרמייה המשיחית הגדולה של הציונות הדתית כפי שהיא באה לידי ביטוי בימים אלה בקרב החרדלים. בראשיתה היא העידה יותר על תסכול פוליטי מאשר על עמדה לפיה המשיח רוכב על מעשיהם של כופרים המוציאים את ישראל לגאולה או לשמד.

*

אם הגלות נחוותה כעונש-קללה, היא הפכה עם השנים – מאות בשנים! – לחרפה כפויה שאפשרה לישראל למלא את שליחותו בקרב הגויים. השתהות היהודים בגולה התעטפה באותה השקפה תיאולוגית פרושית-רבנית שהתגבשה בחוגי התנאים והאמוראים והגיעה לביטויים מאלפים, המשלבים טיעונים קוסמולוגיים ואסכטולוגיים, ביצירה הקבלית. לפיה, גלותו של היהודי סימלה את גלותה של השכינה, וגאולתו תביא לגאולת השכינה ולתיקון עולם. ההמונים חיו בדוחק, נתונים למרותם של רבנים ושל גבירים, חשופים לרדיפות אויבים שלא השלימו עם הישרדותם בעולם שנכבש על-ידי הנצרות והאסלאם, חוששים לעתידם, מתפללים באדיקות לביאת המשיח. כאשר נפתחו שערי ההגירה, אלה שרק יכלו היגרו לארצות האושר והעושר כצרפת, ארצות נכספות כארצות הברית או ארצות מקלט כארגנטינה. הם לא העלו על דעתם לשוב – ממש בהדגשת הרבי מלובביץ' – לארץ נחלת אבות שחיכתה, לפי אותה השקפה, לגאולה שמיימית. המוני היהודים, דתיים כמו גם מתבוללים, התרגלו לגלות וקיבלו את ברכותיה עם קללותיה. הם לא פיארו אותה – למעט קומץ הוגים ליברלים-רפורמים – אבל השלימו איתה. הם התרגלו לגעגועיהם הנצחיים לארץ המובטחת, אי שם בדמיון הקולקטיבי היהודי, ולירושלים, אי שם בין ארץ לשמיים. המשיח התמהמה – הוא תמיד מתמהמה – והם החלו לעשות לביתם הרעוע או המפואר בגולה. סביר להניח שאפשרות חידוש הריבונות היהודית על פיסת ארץ שוממה לא הייתה יכולה להתחרות עם השליחות, עתים סמויה עתים מפורשת, הכרוכה בגלות שהוטמעה בנשמתו של כל יהודי, לולא רדיפות קשות מנשוא. בנורא שבסיוטיהם לא העלו על דעתם שיכולה להתרגש עליהם השמדה המונית, בלתי נתפסת ובלתי מובנת, כדוגמת השואה, שהתחוללה דווקא בארץ התרבות, הסדר והאורות וטרפה גם את הקלפים התיאולוגיים-מדיניים של היהדות שהייתה ונותרה תלוית גלות – מבית היוצר של הפרושים הרבניים.

למרות ההבדלים ביניהם, היהודים הציבו חומות וגדרות כדי לשמר את התבדלותם. הם שרדו-פרחו-התנוונו בחסות הלכה שצמחה בגלות, התפתחה בגלות והלמה את צורת החיים של הגלות. כפי שהיא התגבשה לאורך הדורות, ההלכה התמודדה עם אתגרים המאפיינים תנאי קיום תחת עול שעבוד מלכויות, כלומר היעדר ריבונות יהודית, והפכה לחוקה אלוהית המפרטת, בצורה המזכירה את ההנחיות הדיאטטיות אצל היוונים, מה צריכים להיות צעדיו ומעשיו של האיש מישראל בעולם הזה כדי לזכות בעולם הבא. היא כיסתה את כל תחומי החיים, לא מותירה דבר מחוץ לשיפוטה – היא טוטאלית, כדברי ארנסט סימון, אם לא טוטליטרית. היא מוותרת, אם בכלל, רק למלכות: אומנם מדובר בוויתור פוליטי-טקטי לחוקי המדינה המארחת, אולם הוא גם בא כדי לבצר את מעמדה של ההלכה בקרב היהודים. כך שבמשך אלפיים שנה חיו היהודים בתיאוקרטיה ישירה, תחת שלטונו של אלוהים ולפי תורתו-הלכתו, מתנגדים בחירוף נפש לכל ניסיון לשעבד אותם דתית-רוחנית למלכויות ולגרור אותם למשחקים הפוליטיים ביניהן. היהודים החזיקו מעמד בגלות אלפיים שנה משום שהיא הלמה את הדרישה התיאוקרטית הטבועה עמוק בתוך היהדות הפרושית-רבנית. הוקעתה על-ידי הרבנים, הגעגועים לירושלים ולכל מה שהיא מסמלת, הציפייה לביאת המשיח – משניים למדי בהשוואה לרקמתה התיאוקרטית של היהדות. ריבונות יהודית הייתה עלולה לערער את אושיות משנתם התיאולוגית-מדינית ולהכניסם מחדש למערבולת פוליטית או להרפתקה משיחית שקרית.

כעבור אלפיים שנה של עמידה הרואית, ועם חידוש הריבונות הלאומית על ארץ ישראל, לא היו הרבנים ערוכים – אמונתית, מדינית, השכלתית – להתמודד עם השאלות והבעיות שנבעו מההלאמה המחודשת של ההוויה היהודית. אלה מקרבם שהצטרפו לציונות נקלעו אליה או נגררו אחריה יותר מאשר דגלו בה ממניעים תיאולוגיים-מדיניים, ואילו שומריה הקנאים ביותר המשיכו לדבוק בהשקפה פרושית-רבנית גלותית תחת עול ישראל החילונית. מאחר שבמשך אלפיים שנה אלה היו סמוכים למלכויות, גם אם התפללו לשחרורם, הם העתיקו את יחסם למלכויות לרשויות המדינה היהודית הכופרת או פשוט התכחשו לה ונאבקו בה. תלמידי ויורשי הרב קוק, הגבילו את תחום תקפותה הציבורית של ההלכה לדיני המעמד האישי – גיור, נישואין, גירושין, ירושה – ושיתפו פעולה עם הרשויות. הגבלת תקפותה של ההלכה הניחה את דעתה, שלא לומר את דתה, של הרשות הרבנית, שלא יכלה להשתחרר – כהרף עין ואפילו לא בהדרגה – מההשקפה התיאולוגית-מדינית של הגלות. הרבנים לא הצטרפו לציונות, אלא התאימו אותה לקטגוריות הדתיות שלהם. מנהיגים דתיים-לאומיים לא רצו ולא יכלו להסתבך ברפורמות מרחיקות לכת שהיו מערערות את אושיות המסורת, היו מעניקות לגיטימיות למינות הרפורמית, שלא לדבר על המינות הנוצרית, והיו פוגעות במעמדם ובסמכותם בקרב המגזרים הדתיים האחרים. בהתחלה הניחה הגבלה זו את דעתם של השלטונות החילוניים, שראו בוויתור המדינה על ענייני המעמד האישי אמצעי לרצות את הדתיים ולהרתיע אותם מלהתערב בחקיקת הכנסת ובחקיקה המשפטית. הממלכה לא ממש התעניינה לא בגיורים, לא בנישואים ולא בירושות. היחסים בין הדת למדינה היו אמורים להסתדר מעצמם עם היעלמותה של הדת או לכל הפחות דחיקתה לרשות הפרט, ללא מאבקים וללא אלימות.

כעבור כמה עשורים אחרי הקמת המדינה, המשיחיות נכפתה מפורשות על המחנה הדתי-לאומי כדי ליישב את שתי ההשקפות שביניהן נקרעו: מצד אחד, השקפה תיאולוגית-מדינית פרושית-רבנית שמצאה כאמור בגלות את המסגרת המתאימה ביותר להגשמת הכמיהה התיאוקרטית הטבועה בה; מצד שני, השקפה תיאולוגית-מדינית ריבונית הרואה במדינה דמוקרטית את המסגרת המתאימה ביותר להגשמת מאווייהם הלאומיים של היהודים. כל תורתו של הרב קוק הייתה בגדר ניסיון מסורבל לגשר בין שתי ההשקפות, כלומר לארוג תסריט משיחי העושה צדק עם הציונות מבלי להתכחש למורשת הפרושית-רבנית. הוא ובנו הצליחו להפוך את מדינת ישראל לנושא אמוני ולהציגה כראשית צמיחתה של הגאולה, כלומר ראשית התהליך ההיסטורי-מדיני היחיד שאיתו היהדות הפרושית-רבנית יכולה להשלים – התהליך המשיחי. השתתפות המפד"ל בממשלות השונות מאז קום המדינה, כממונה על תיקי הדתות, הפנים או החינוך, תרמה רבות לריכוך המתחים האזרחיים-דתיים. התפנית באה בעקבות מלחמת ששת הימים שנתפסה כנס לכל דבר. ההשלמה הפוליטית של המחנה הדתי-ציוני עם חידוש הריבונות הלאומית הפכה להתלהבות מדינית-משיחית הרואה בהתנחלות מצווה דתית השקולה כנגד כל המצוות או לפחות קודמת להן וקובעת, במידה רבה, את שאר המצוות – עד כדי כך שפינוי יישובים מיהודה ושומרון משמעו כוויתור על הלגיטימציה הדתית-משיחית של כלל המפעל הציוני. מצוות הסיפוח הוציאה את הדתיים-לאומיים מתפקידם כשחקני ספסל בהיסטוריה היהודית המתחדשת והאיצה בהם לתפוס את ההובלה – בכוח אם לא בשכנוע – כדי להגשים את הזיותיהם – ויהי מה.

החרדלים, בתור יורשיהם הפעלתנים ביותר של הרבנים קוק, משרבבים כל העת שיקולים דתיים לשיקוליהם הפוליטיים ואינם יכולים לחרוג מהקטגוריות האמונתיות שלהם ולראות את המצב הגיאופוליטי כהווייתו. הם חותרים לתיאוקרטיה יהודית, כלומר למדינת הלכה, המגלמת בעיניהם ישות למופת כהכשרת הקרקע להגשמת כל שאר ההזיות האפוקליפטיות-משיחיות כבניית בית המקדש, שאיש אינו יודע לומר אם הוא ירד מהשמיים או ייבנה על חורבות המסגדים, מלחמת גוג ומגוג, שאיש אינו יודע מה היא, וביאת המשיח שאיש אינו יודע לשם מה מלבד... תחיית המתים. הם איבדו בהדרגה, בגלל התעקשותם ושחצנותם ובמיוחד בגלל נטייתם לנכס לעצמם את הישגי הציונות ואת המשך הגשמתה, את הזכויות שצבר המחנה הדתי-לאומי בתור גשר בין חילונים ודתיים, תורה ועבודה. הם מתהלכים במרחב היהודי כאילו נבחרו על-ידי בורא עולם לייצג את האינטרסים הפוליטיים שלו עלי אדמות, מסוכנים לא פחות מלוחמי הקבוצות הדתיות הקיצוניות בקרב הנצרות והאסלאם. כה בטוחים בקרבת אלוהים עד שהם מציגים את עצמם כשופרו ורואים את עצמם כהתגלמות המוסר היהודי (?) – בלי להתחשב במיליארדי בני אדם שמוקיעים את פשעיהם הגזעניים-מתנחליים. במעשי הפורעים שבקרבם, בהצהרות רבניהם הלוקים בחוסר מידה ובצעדי נבחריהם, הם כורים במו ידיהם את קבר מפעלם ההתנחלותי – לקראת ההתנתקות מיהודה ושומרון שבוא תבוא בעוד עשור או שני עשורים יותר מדממים מאלה שקדמו לפינוי עזה. למרות רצונם להתנחל כביכול בלבבות – "שומר נפשו ירחק" – ולמרות התנחלותם הגסה באמצעי התקשורת, הם כה תלושים עד שלא תופסים את שנרקם מאחורי גבם. לא בבירות העולם, לא בשווקי העולם, לא בקהילות היהודיות בעולם. רוב הדימויים שבהם הם משתמשים, לרבות דימויי השואה, מרשיעים אותם יותר מאשר משרתים אותם. הם רק מצליחים לקעקע את נכסיה המוסריים והמשיחיים של היהדות ולהמאיס את עצמם על המחנה הליברלי. הם מחרחרים מלחמת אחים – בשם אחווה יהודית ובשם אחדות העם. הם מזהירים מפני שסע בעם – ולא מפסיקים להרחיב אותו. הם מתריעים מפני שפיכות דמים – ולא יודעים שהם מתירים דם "אחיהם" בקרב רבדים רחבים של האוכלוסייה. הם מדברים בשם ארץ ישראל ואין הם יודעים שארץ ישראל הולכת ונשמטת מתחת לרגליהם בגליל ובנגב. מעולם הם לא יקבלו ששליטתם ביהודה ושומרון היא בעיה קיומית המכבידה על סדר היום היהודי ולא בעיה דתית בלבד. חלקם תופסים פוזה של נביאים המוכיחים בשער; חלקם מפיקים מעגלי קירוב ופיוס למיניהם. מדובר בערפול חושים משיחי, פתטי יותר מאשר הרואי, בקרב אחד הקהלים המשולהבים ביותר בארץ – עוד יותר מהקהל המזרחי המתקרב להתפכחות. הישגם העיקרי לעת עתה הוא שהצליחו להשתלט על מרכז הליכוד וללכוד אותו בהזיותיהם המשיחיות-אפרטהיידיות.

*

היהודים בישראל מפולגים לשני מחנות – לפחות – ואיני יודע איפה עובר הגבול ביניהם. בעיני המחנה החרדלי, ההלכה היא חוקה אלוהית המוצבת מעל לכל חוק אחר; בעיני המחנה החילוני-ליברלי, ההלכה צריכה לפנות את מקומה לאמנה אזרחית המסדירה חיים דמוקרטיים. הראשונים דורשים מדינת הלכה שתהיה כפופה לפסיקת גדולי התורה, וזאת מבלי לגלות נכונות – או לפחות להכריז עליה – לבצע את השינויים הנדרשים מההפיכה הלאומית-ציונית-ישראלית בקיום ובהוויה היהודיים. האחרים, א-דתיים או אנטי-דתיים, דורשים חוקה שתקלוט בתוכה, במידת האפשר והצורך, מרכיבים הלכתיים – או מקביליהם בשעירה. דבר אחד ברור: אחרי אלפיים שנות גלות ו-75 שנות עצמאות ההלכה אינה מאחדת יותר את היהודים אלא מפלגת אותם. היא מבחינה בין יהודי לספק יהודי, בין אורתודוקסי לקונסרבטיבי ולרפורמי, בין דתי לחילוני, בין שומרי אמונים למפרי אמונים... בין קנאים לליברלים. היא מעוררת חילוקי דעות חריפים היוצאים מגדר מחלוקות לשם שמיים. החוגים הדתיים רואים במתנגדיהם כופרים בעיקר ולכן הם פוטרים את עצמם מלהקשיב להם, להתחשב ברגשותיהם, ונתלים בדעת תורה, שאיש אינו יודע מה היא, כדי לדרוס את כל מה שעומד בדרכם להגשמת מאווייהם המשיחיים. נוח יותר לחוגים הדתיים להתייחס לחילונים כאל משומדים מאשר להתמודד עם האתגרים שהם – ולא כולם עמי הארץ, גדולי חוקרי היהדות אפילו נמנים אתם שלא לדבר על יוצרי מדרש חדש – מציבים בפניהם. הם גם נתלים בביטוי הביזארי של "תינוקות שנשבו" כדי להרחיב, במימון המדינה, את מבצעי שטיפת המוח שלהם לחזרה בתשובה ועכשיו אנחנו מתבשרים במינוי קומיסרים רבניים בערי ישראל.

החרדלים לא מחכים יותר למשיח, הם מושחים את עצמם על כלל ישראל. כל פעלתנותם של חברי גוש אמונים בשעתו, מועצת יש"ע וגלגוליהם הכהניסטים מיועדת לתת ביטוי מוחשי לכוחות המשיחיים המניעים אותם. הם נרתמים ביתר שאת לייהוד הציונות ומוצאים את עצמם עוסקים במשיחיות הלכה למעשה. אלא שבהתנהגותם, ולפעמים מבלי משים, הם מחדשים את הכוחות התיאוקרטיים הישנים, האנטי-דמוקרטים אם לא אנטי-ממלכתיים, הרדומים בתוככי היהדות. רבנים חשוכים וכריזמטיים דוחקים את התלהבותם הלאומית-תורנית למחוזות הפשיזם הדתי. הם מערערים על התהליכים הדמוקרטיים, מבכרים את ההלכה על פני חוקי הכנסת ופסיקות בית המשפט הגבוה לצדק וממרידים את תלמידיהם. ההסכמה בין הציונות החילונית לציונות הדתית, המבוססת על פשרות שאינן מספקות איש, מתגלית כמלאכותית. הפוטנציאל האנרכיסטי-תיאוקרטי הגלום בתוככי המונותיאיזם בכלל והיהדות הפרושית-רבנית בפרט עלול להתפרץ דווקא בקרב המחנה הדתי-ציוני ולערער את אושיות מדינת היהודים.

*

רצח ראש ממשלת ישראל ב-1995 בוצע על-ידי צעיר מבית טוב, מאמין באלוהים, נעים הליכות, אדוק בדעותיו – מטובי בני טיפוחיו של החינוך הממלכתי-דתי. מעשהו העיד על מאוויים משיחיים מסוכנים וניפץ את אשליית חוסנה הפנימי של מדינת ישראל. חשבנו שלאחר אלפיים שנות ברית גורל בגלות יהודי לא ירים יד על יהודי אחר מטעמים פוליטיים. שכחנו את ההיסטוריה הרחוקה והקרובה, את העימותים בחוצות ירושלים הנצורה בתקופת בית שני ואת פרשת אלטלנה. התעלמנו מהאלימות האצורה במתחים בין אנשי ארץ ישראל השלמה לאנשי ארץ ישראל הירוקה, בין דתיים לחילונים, בין אשכנזים לספרדים-מזרחים. הרוצח לא בא משולי החברה הדתית ולא נמנה מלכתחילה עם הבנים הסוררים של הציונות הדתית כפי שניסו לטעון חלק מרבני יש"ע. הוא לא היה מסומם ולא מופרע, אלא אם מתייחסים להתלהטות היצרים הדתיים-פוליטיים כאל סם קולקטיבי מסוכן הגורם הפרעות נפשיות ומשבש את שיקול הדעת. הוא התחנך במיטב המוסדות, קיבל את הכשרתו הדתית-פוליטית במיטב המסגרות הבלתי פורמאליות ואת משנתו ממיטב הרבנים. הוא לא התרועע עם פורעי חוק אלא עם שומרי מצוות. הוא לא היה מעשבי הפרא של החינוך הדתי-לאומי אלא מפרחיו, ספוג כולו במשנתו של גוש אמונים. רצח רבין היה פוליטי, תיאולוגי-פוליטי, משיחי. ראש הממשלה נרצח כי הוא הוביל תהליך של שלום, הנתפס על-ידי רבנים ומתנחלים כהפקרת שטחים שהעניק אלוהים לעמו לנחלת עולם. הרצח עורר סערת רגשות אמיתית בקרב כל שכבות האוכלוסייה, לרבות המחנה הדתי-ציוני. המעשה הוקע חיש מהר ונדחק לשולי התודעה הציבורית; חיש מהר עומעמו מניעי הרוצח. ההלם היה כה גדול עד שמיהרנו להסכים, חילוניים ודתיים כאחד, על חריגוּת האירוע כדי לייצב מחדש את ההסכמה הלאומית, וזאת מבלי להתעמק יתר על המידה בניתוח התופעה ובמניעים שחימשו תלמיד ישיבה וגרמו לו לרצוח ראש ממשלה. שישה חודשים אחרי הרצח הפסיד עמיתו ויורשו של רבין, שמעון פרס, את הבחירות לבנימין נתניהו, פוליטיקאי כישרוני-עברייני המככב בתודעה העממית כמנהיג צמרת. הוא נישא על גלים של תמיכה ואהדה מתוזמנים היטב על-ידי אותם חוגים אשר מהם צמח הרוצח. נתניהו היה ראש הממשלה הראשון שנולד בישראל ובמשך כהונתו המתלהמת הוא הראה את כל אותם סממנים של שחצנות צבאית, תחמנות מדינית ויוהרה פלשתית-שיווקית מתוצרת הארץ, המכפישות ומקלקלות את דרכיה מאז מלחמת ששת הימים. כעבור עשר שנים אותם אנשים שחימשו את ידיו של הרוצח, מלווים בילדיהם, ניהלו מסע דומה של האשמות והכפשות נגד אריאל שרון והתנהגותם הוכיחה, קבל עם ועדה, שהדמעות שהם הזילו על רבין היו דמעות תנין. בימים אלה, רבנים מלבים מחדש את היצרים, בין אם הרב טאו המאוד ביזרי ובין אם הרב לוינשטיין היורה את עמדותיו באכזריות ללא גבולות; מנהיגים מסתתרים מאחורי נערי הגבעות שמארגנים להם פרעות משיחיות בכפרים ערביים, מפרים את החוק בריש גלי, ממרים את הוראות הצבא. הקיצוניים שבהם מראים שהם משחקים לפי כללי הדמוקרטיה כל עוד היא משרתת את תוכניותיהם להפיכה משטרית.

איומי החרדלים, התרעותיהם, הפחדותיהם, צרחותיהם ותרגילי הפיוס שלהם פורטים על הנימים היקרים ביותר של הנשמה היהודית – במיוחד בקרב הספרדים-מזרחים. הם לא רואים שהם מסתובבים כסהרורים בשברי חלום שהם – בעיקר הם – ניפצו. אם יתמידו בעיקשותם ובעיוורונם, יתברר, בעוד שנים ספורות, שהם קעקעו את הכול – את ההסכמה הלאומית ואת משטר החוק, את ההגנה הצבאית ואת ההגנה האזרחית, את ההיגיינה הדמוקרטית ואת ההיגיינה הציבורית; יותר מכול יתברר שהם הצליחו להוציא שם רע ליהדות ולציונות. כקורבנות של הדיאלקטיקה שהגה הרב קוק על מנת להצדיק את הציונות ואת מבצע ההתנחלות שלה בידי יהודים מתפקרים, הם רואים את עצמם כיורשי החלוצים ושומרי מורשתם האחרונים. לטענתם הם אינם נאבקים על יהודה ושומרון בלבד, אלא על תל אביב ועל תל חי, חוששים שהוויתורים ביהודה ושומרון יובילו לוויתורים בלוד וביפו. יכול להיות שחששותיהם מוצדקים – עדיף ליטול סיכון של היפרדות מהפלסטינאים מאשר לחיות תחת עול מלכות יהודה המכשירה את הקרקע לחורבנה ולגלות שלישית. משיחיותם מונעת אותם מלהפעיל שיקול דעת פוליטי בריא, הם יודעים רק לסחוט תקציבים, לעשות את עצמם מופתעים כל אימת שפלסטינאים הורגים בהם, לפגוע בחיילים ששומרים עליהם ולילל על איני יודע בדיוק מה. מאז ההתנתקות מארץ ההריגה של עזה, הם התעשתו במידת מה והחלו לכבוש את ישראל – בגליל, בנגב, בשפלה – מידי תושביה.

היהדות ידעה להתאושש בעבר ממשברים קשים לא פחות, לרבות המערבולת השבתאית. אולם סביר להניח שהפעם, ללא הבלגה מצד הרבנים והמנהיגים במחנה החרדלי, היא חשופה למשבר בסדר גודל של חורבן בית. חתרנותם התיאוקרטית המתמשכת עלולה לקרוע את העלילה המשיחית שלתוכה נוצקה ההגשמה הציונית-חילונית על הישגיה וליקוייה השונים. מאחורי אחיזתם בדעת תורה ודרישתם למדינת הלכה הם שבים להשקפה התיאולוגית-מדינית הגלותית הדורשת, ויהי מה, תיאוקרטיה. הם הצטרפו לתנועה הציונית, אך לא אימצו את ההפיכה התיאולוגית-מדינית שלה. הרבנים אינם עושים דבר – או כמעט דבר – כדי לשנות את השקפתם ולהביא למעבר הדרגתי מהדגם התיאולוגי-מדיני הפרושי-גלותי לדגם התיאולוגי-מדיני הריבוני-ישראלי. יהיו שיטענו שהדגם הראשון הולם, הודות למקוריותו, לסגולותיו ולתרומותיו לאנושות, את שליחות היהדות עלי אדמות יותר מאשר הדגם השני. הבעיה אינה בשלילת הגלות אלא בשלילת ישראל הטמונה בתיאוקרטית שהחרדלים משליטים במלכותם ורוצים להרחיב לישראל כאשר כולנו מבינים שהיא תוביל, בסופה של התפוררות כללית, באיני יודע אילו מחירים, להחזרת עטרה ליושנה... בגלות בית שלישי.

לחרדים, פחות מאיימים ויותר מבטיחים, יוקדש פוסט בנפרד.