רוח נשברה: קריסה צלבנית

17 Oct 2020 רוח נשברה: קריסה צלבנית
Posted by Author אמי בוגנים

ככל שהוויכוחים על אופייה היהודי של מדינת ישראל הולכים ומתחזקים, אלה על אופייה הדמוקרטי רק נעשים פתטיים ותלושים יותר. למרות שברור לכול שניתוק הזיקה ליהדות, משמעותו השלמה עם היעלמותה, בטווח הבינוני או הארוך, של ישראל כמדינה יהודית, מתקשים לבטא יחד את המילים יהדות ודמוקרטיה. הדתיים הלאומיים והחרדים, המבכרים את היהדות על הדמוקרטיה ורואים בתורה (?) את חוקת ישראל, עקביים יותר מהחילונים, המבכרים את הדמוקרטיה ואפילו את מה שהם מכנים לפעמים "הדמוקרטיה היהודית". ככלל הראשונים נוטים להתנות את ההיערכות והתפקוד הדמוקרטיים בטיפוח היהדות ואילו האחרונים – להסיר הצידה את המוקשים התיאולוגיים-פוליטיים המעיבים על חיינו האזרחיים ולהמר על תמורה שתוציא מן היהדות את הרבדים הדתיים ותהפוך אותה, בסופו של דבר, למילה נרדפת לישראליות, תהיה אשר תהיה.

לא צריכים להיות פרשנים גדולים כדי להבין שישראל תהיה דמוקרטיה יהודית כל עוד רוב תושביה יהיו יהודים המייחסים חשיבות כלשהי ליהדותם ומעוניינים לשוות למדינה אופי יהודי. לא צריכים להיות ליברלים במיוחד כדי לראות שדמוקרטיה מודרנית, שלא לדבר על פוסט-מודרנית, צריכה להיות מושתתת על הפרדת הדת מהמדינה. למרות שברוב הדמוקרטיות המערביות, כולל ארצות הברית, ניכרה נוכחות כלשהי של הדת במרחב הציבורי, הדת אינה מחייבת את נציגי הממשל ואינה כובלת את הפרט או מצרה את מימוש זכויותיו כפי שהן מוגדרות באמנת זכויות האזרח. בישראל, אפילו אלה המחויבים לדמוקרטיה על כל היבטיה נרתעים מלנתק את הקשר בין דת למדינה. הם משתעשעים בדמוקרטיה המושתתת על היהדות, מקבלת את השראתה ואת הלגיטימיות שלה מהיהדות ורואה מחובתה לשמר את היהדות. הקולות הקוראים להפרדת הדת מהמדינה, הן במחנה החילוני הן במחנה הדתי, חשודים בסלילת הדרך לדמוקרטיה פלורליסטית רב-לאומית, רב-תרבותית ורב-דתית, בעוד מאה שנה אם לא בעוד שלושים. בניגוד למקובל לטעון, קריאה זו אינה נחלתם של עוכרי ישראל או של שוללי הציונות. מספיק להיות חרד לעתידה של היהדות, להעריץ את הרצל או להימנות עם חסידיהם של אחד העם ומרדכי קפלן[1] כדי להעלותה. הקריאה עולה גם מחוגים, בישראל כבתפוצות, הדורשים את שחרור היהדות מכבלי מדינת ישראל כדי להתאימה לתנאים הפוליטיים החדשים של היהודים ולו לצורך ניקויה מהממדים המחפירים של הגלות, והיו כאלה, ושחרור יצירתה מכבליה.

זכותה של כל מדינה להתבסס על הדת, להעלות לשלטון אנשי כהונה בבחירות חופשיות ולפסול או לדחוק דתות אחרות; זכותה של כל מדינה להתבסס על לאום, תהיה הגדרתו אשר תהיה, ולדחוק או לפסול לאומים אחרים. בשני המקרים מדובר בתפיסה של דמוקרטיה המתבססת על הכרעת הרוב בלבד, ולא של דמוקרטיה פלורליסטית המחייבת הפרדת הדת מן המדינה, הפרדת הדת מן הלאום, הפרדת הרשויות, ביצור מעמדם של מיעוטים ושמירה על זכויות הפרט והאזרח – ביניהן הזכות לחופש הפולחן. הרצל לא התכוון למדינה יהודית אלא למדינת היהודים במשמעות של מדינה עבור היהודים. כינונה היה צריך להוציא את המילה "יהודי" מהמישור הדתי או אפילו הלאומי ולהציב אותו במישור האזרחי. בעיניו, מדינת היהודים הינה מדינה על-לאומית אשר בה יכול אדם להיות יהודי באזרחותו ונוצרי באמונתו. חנה ארנדט (Arendt) חוזרת, בדרכה, על עמדה הרצליינית קלאסית כאשר היא קובעת שהקמת המדינה נועדה בראש ובראשונה לעשות מהעם היהודי עם כשאר העמים, אומה כשאר האומות, ולטשטש את האבחנה העתיקת יומין בין יהודי לגוי.[2]

הבחירה בשם "ישראל" כשמה של המדינה – ולא מדינת יהודה למשל – נשאה בחוּבָּה הבטחה מדינית מסוימת. היא נועדה לאפשר הקמת מדינה על-לאומית אשר בה יהודים, מוסלמים ונוצרים ימצאו את מקומם בכפיפה אחת. אפשר היה לחשוב שדתם של מרכיבי האוכלוסייה השונים תידחק לרשות הפרט ושייווצר אתוס אזרחי על-לאומי המתבטא גם בעברית ומעודד גם יצירה עברית שתפרֶה את יצירת היהודים בתפוצות. ה"ישראליות" לא נועדה לשלול את היהדות אלא להבטיח לה זירה להתחדשות. מרדכי קפלן התבסס על הרצל כאשר כתב: "מדינת ישראל אינה יכולה להיות מדינה יהודית ואילו יהדות העולם אינה יכולה להמשיך ולראות את עצמה כאומה במשמעות המודרנית של המילה. מדינת ישראל תצטרך להיות מדינה ישראלית, ואילו על יהדות העולם להשתנות ולהתייחס אל עצמה כאל עם יהודי המושרש בארץ ישראל ושולח את ענפיו לכל מקום שבו מרשים לו לחיות".[3] כיוון שלא העלה על דעתו אפשרות של יהדות נטולת כל ממד דתי, ולמרות שהתייחס אליה כאל ציביליזציה, הוא התקשה לראות איך ניתן לדבר על מדינה יהודית ולא לחתור לתיאוקרטיה: "יהיה עליהם למצוא דרך להפיח את רוח הדת בקהילה היהודית בישראל, המיועדת להיות המוקד של העם היהודי ברחבי העולם, מבלי שתהיה תיאוקרטית".[4]

בכל מקרה, ניתוק מהיהדות, בקרב המגזרים החילוניים כבקרב המגזרים החרדיים, או ניתוק מהמדינה, בקרב האוכלוסייה הישראלית כבקרב היהודים בתפוצות, עלולים להביא להתפוררות המדינה היהודית. הפרויקט הציוני עלול להתגלות, בשינויי גרסה לא מבוטלים, כשחזור יהודי של מסעי הצלב. מדינת ישראל עלולה להתעורר מחלומה המשיחי-ציוני רק כדי לגלות שהיא מדינה צלבנית-יהודית הנהנית מתמיכתה של המעצמה הנוצרית-אוונגליסטית – לעוד כמה זמן? – של ארצות הברית ומתמיכתם – שהולכת ונחלשת – של יהודי התפוצות. הסכנה שהמדינה היהודית תקרוס כפי שקרסה הממלכה הצלבנית בתקופתה, ומאותן סיבות, איננה הזויה כלל. הרבה נאמר בקרבנו על ההבדלים בין שתי הישויות; מעט נאמר על הדומה ביניהן. כשאומרים כי בניגוד לנוצרים חזרו היהודים לנחלת אבות, שוכחים לציין שאף הנוצרים, יורשיהם של היהודים, חזרו לנחלת אלוהיהם ולתפאורת הופעתו עלי אדמות. אפילו יהושע פראוור, גדול חוקרי הצלבנים, ששלל כל הקבלה בין הישות הצלבנית-נוצרית לישות הציונית-יהודית, כתב: "הכיבוש וייסוד הממלכה נתפסו כהחזרת מצב לקדמותו, כהשבת נחלה לבעליה החוקיים. אותו הלך מחשבה שצידק את ייסודה של הממלכה כמעשה של השבת נחלה, נאחז בהיסטוריה גם כדי להרכיב את הממלכה החדשה על גבי העץ עתיק הימים. הותוותה שושלת יוחסין קדומה ומכובדת, והמדינה החדשה הייתה לא רק 'ממלכת ירושלים', או 'ממלכת הירושלמים', אלא גם 'מלכות דוד'. לא הייתה זו אסמכתא היסטורית גרידא, אלא צידוק היסטורי לקיומה, בעיני עצמה ובעיני זולתה. [...] מנקודת ראות זו לא היה מסע הצלב תנועה של אימפריאליזם וקולוניזציה; אדרבה, מנקודת ראות נוצרית הייתה זו תנועה של דקולוניזציה".[5] קשה שלא לחשוש שנכונה לנו מדינה צלבנית-יהודית – שסמכותה רק תלך ותתערער בקרב חרדים, תלך ותתפרע בקרב מתנחלים, תלך ותתעמעם בקרב חילונים – אם לא נשכיל למצב אותה במרחב הטבעי שלה ולפתח את האתוס האזרחי ציבורי שלה כדי לאפשר לכלל תושביה, ללא הבדל דת, לדבוק בו. הערבים, שהתישו את הצלבנים הנוצרים, לא ייכנעו ליורשיהם היהודים, אלא אם מדובר בכניעה טקטית כפי שעוד צפויים אנו לראות אצל החמאס. אפילו הערבי הישראלי מחכה בסבלנות שכל העסק יקרוס. מוסלמים מתייחסים ליהדות כאל דת ואינם מוכנים לשעות לצידוקים ההומניטריים של השמאל הישראלי – מדינת מקלט ליהודים – או לשיקולים הלאומיים של הימין הישראלי – מדינת הגשמה אלוהית. החמאס אינו מבין – ולא יוכל להבין – למה לא תהיה המדינה הפלסטינית מוסלמית בעוד ישראל יהודית. הסדקים היהודים-צלבנים הראשונים ניכרים כבר עכשיו בפרישות הדתית והחרדית כבלאות החילונית. למעשה, ביהודה ושומרון, המתנחלים פרשו מהממלכה הישראלית והם ריבוניים בשטחים שבהם הם מתגוררים בחסות צה"ל – למרות הצהרותיהם על כלל ישראל ומאמציהם הבלתי נלאים להשתלט על כלל הממלכה, שלא לדבר על סדר היום של העם היהודי שהם קובעים מזה מעל ל-50 שנה. באשר לחרדים, אף אם הסתייגותם מהממלכה עומעמה במקצת בשני העשורים האחרונים, מסיבות פוליטיות טקטיות להשגת משאבים ממשלתיים לביצור פרישותם, הם לא נעשו יותר ממלכתיים משהיו והקושי שלהם לקבל על עצמם את מגבלות הקורונה על אורחות חייהם הפולחניים מסגיר יותר חשדנות כלפי השלטונות מאשר קריעה בין בריאות ואמונה. החילוניים מרגישים שתלות הממשלות בדתיים ו\או בחרדים מעיבה יותר ויותר על מאווייהם התרבותיים ואף הריבוניים והם מתפתים יותר ויותר להשתחרר מהמחיר שהם משלמים לטובת המתנחלים והחרדים – ולא מדובר רק בעול הביטחוני...

 

[1] Cf. Kaplan, M., A New Zionism, New York: The Herzl Press & The Jewish Reconstructionist Press, 1959, p.26.

[2] Arendt, H., Eichmann in Jerusalem, New York: Penguin Books, 1992 (1963), p.11.

[3] Kaplan, M., A New Zionism, p.93.

[4] Kaplan, M., A New Zionism, p.153.

[5] י' פראוור, הצלבנים, ירושלים: מוסד ביאליק, 1985, עמ' 550.