February 2021

Pascal succombe au vertige existentiel qu’il décèle dans le grand silence cosmique. Penseur de paille, il médite la brindille que serait l’homme dans le chaos du néant et dans l’éternité de l'infini, ne trouvant rien à quoi s’accrocher. Sa perception de l’homme est entrée dans l’anthologie des perles philosophiques :...

Read More
4 Feb 2021 חדשות סבוניה: הזכות לנשיקה
Posted in EMID Blog by אמי בוגנים

סיבות להמית את עצמנו לא חסרות. כי רוצים להקדים את המוות. כי קשה לשאת ייסורים, אי ודאות, שגרה, זקנה. כי פשוט רוצים לשלוט במוות באותה מידה ששלטנו בחיים. פורעים את החובות, רושמים צוואה ומתים בשנתנו. אני מקווה שלא אעורר ויכוח אם אומר שיש המתות שדומות למיתות נשיקה. איני חושב שאלוהים מקדם את הממיתים את עצמם בפנים זועפות. אלא בפנים סלחניות: "הקדמת את זמנך, יכולת ליהנות עוד קצת, לסבול עוד קצת. משהגעת בטרם עת אני גוזר עלך לחזור לארץ לעוד גלגול." אבל, עד כמה שידוע לי, אלוהי היהודים אינו בודהיסטי ומכל תאריו אי-הבנתו מקשה עליי לעסוק בו. אומרים לי גם שבעברית תקנית קוראים להמתה מהסוג שאני מתאר התאבדות. יש אנשים שממיתים את עצמם בעבודה, משעות הקטנות של הבוקר עד לשעות המאוחרות של הלילה. אנשים אחרים שממיתים את עצמם ביצירה שתבטיח להם תהילה לאחר המוות. כל אחד ממית את עצמו בדרכו במשהו. אז לא אני אבוא בטענות לאלה שמחליטים להמית את עצמם באוהלה של תורה. לפעמים התנהגותם נראית לי אצילית; לפעמים סתמית. בשני המקרים, עד עכשיו, הרכנתי ראש בפני החרדים, בין אם לימודם מילא את חייהם במשמעות ובין אם הפיקו ממנו משמעות עבור אחרים. יהיו שיאמרו שמיתתם היא בגדר קידוש השם. אני רק תוהה למה הם צריכים להמית איתם אחרים שלא ביקשו מות קדושים. הרי הזכות למות היא אישית ביותר. איני רוצה שיצילו אותי לא מגיהינום ולא מגלגול. למרות שאני נמנה עם אלה שמחשיבים את "הגלגול" של קפקא לגדול המדרשים שחוברו מאז ומעולם. אני חושב שאני מבין את הקשיים שאיתם מתמודדים החרדים. את הצפיפות בבתים. את הדוחק ואת המחסור. את האתגרים שבקיום מצוות "פרו ורבו". את שירותי התזונה והעיסוק שמבטיחים החדרים, הישיבות, הכוללים. שלא לדבר על התפילות שעונות על מאוויים חיוניים. מעולם לא ביקשתי מהם להתגייס. אפילו לא לקרוא תהילים בימי הזיכרון. אני דווקא צללתי לכתביהם, גם אם את כתבי קפקא הם מחרימים. רקדתי לצליליהם, שרתי את שיריהם, שמחתי בחגיהם. גם אם מעולם לא הבנתי למה אורח החיים שלהם, יהיה אצילי ככל שיהיה, מרשה להם להתנשא על כל מי שאינו מאמץ אותו. התנשאות היא אולי הפיתוי השכיח ביותר שאורב לכל אחד. מתברר שהחרדים לקו, מאז שהם שולטים בנתניהו, במכה המבעיתה הזאת. הם שמים את כל אומנותם בביצור בחירתם והיות שבשורה התחתונה, הם לא מצטיינים, אלא אם עלו על דרך ארץ, לא בהלכה ריבונית ולא בתפיסה אזרחית, אלא משמרים את הגטו, הם הפכו את בחירתם להתנשאות לשם התנשאות. התרגיל המבריק ביותר שלהם, שעליו הם חוזרים לעייפה, מצליח להם תמיד. פעם אחר פעם, הם משכנעים את עצמם ואותי שאני מנדה אותם כאשר לאמיתו של דבר הם אלה שמסרבים לקבל אותי – בתור רפורמי, קונסרבטיבי, חילוני... לא-יהודי – ונוטים להתייחס אלי כאל כופר בעיקר. מדובר באוהל שיתמוטט באחד הימים. בעוד עשר שנים, בעוד שלושים שנה. אי אפשר לחיות מאחורי חומות וגדרות, מנותקים משאר העולמות, ולא להתרשם מבעד לחרכים שהאוהל חשוך. כי למרות כל היופי והצניעות, חיי החרדיים נעשו לחיי כת, על סגולותיהם ותחלואיהם. אני כבר לא מצפה מהם לדבר. לא התמודדות תורנית עם המדע ולא עם האומנויות. לא עם השואה ולא עם המדינה. אפילו הייטק הוא עבורם כלי נטול אתגרים הגותיים. אפילו יצירה תורנית מקורית אני מחפש נואשות. יכול להיות שהם במשבר – הם לא יודו; לבטח הם הכניסו אותי למשבר – אני מודה. חשבתי את העגלה שלהם למלאה ומתברר לי שהיא ריקה, מקרטעת ומשתרכת בזעקות קורעות לב אחרי ארונות גדולים. איני חושב שאני מלבה שנאת חרדים – הם כבר לא מעוררים את סקרנותי – תחושתי המעיקה היא שבניתי לי סוכה על הר הגעש של התנשאותם . במשבר הנוכחי הם נעשו יהודים בעיניי ובאותו רגע הפסקתי להיות יהודי בעיניי. אל תאמרו לי "שבעים פנים", "אלו ואלו דברי" וכל אותן נוסחאות שבהן נתליתי כדי להתנער מתופעות הזויות ומבעיתות. את היהדות הזאת אני כבר לא מבין. אבל אל תתרגשו. זה כבר לא נורא וזה כבר לא חשוב. אני יכול רק להיות אסיר תודה על שהיהדות עזרה לי לחצות את החיים. עד פה. עד כאן. קרה שגם אני קרסתי. גם בגילי אפשר עוד לצאת בשאלה והשאלה החדשה-ישנה ששבה להעסיק אותי היא: למה ריבונו של עולם שולח להקות של לווייתנים להתאבד על חוף הים.

Read More

Pages