February 2026

26 Feb 2026 JOURNAL DE LA PERPLEXITE : UN BATTEMENT DE PAPILLON

Posted in EMID Blog by Ami Bouganim

Le matin, j’ai suivi le vol insouciant, désinvolte et léger d’un papillon. Je savais qu’il ne passerait pas le jour, peut-être le savait-il aussi. Le soir, on annonçait la découverte d’une planète située à je ne sais combien de millions ou de milliards d’années-lumière de la terre et présentant des...

23 Feb 2026 RATURE DE DERBALA : LA CRIEE NATALE

Posted in EMID Blog by Ami Bouganim

Les chenilles étaient si inconscientes qu’elles sécrétaient leurs suaires dans les toiles d’araignées. Derbala se promettait de rentrer les libérer avant que la plus noire d’entre elles ne le prive de ses souvenirs. Il avait toujours à la bouche le goût des meringues aux couleurs de l’arc-en-ciel et de la...

21 Feb 2026 דבר אחר: התנגשות הציוויליזציות

Posted in EMID Blog by אמי בוגנים

אומרים שהציוויליזציה המערבית לא תתאושש מהמשברים הערכיים חברתיים פוליטיים דתיים המעיבים על התקדמותה או על שימורה. משבר האקלים, גלי הגירה בלתי נשלטים, קריסת הדמוקרטיה, אתגרי המדע והטכנולוגיה, משבר הומניסטי. היא לא יודעת מה לעשות עם המובטלים, המהגרים, הזקנים שלה. ספריות נסגרות, כנסיות מתרוקנות, אוניברסיטאות מתערערות. צעירי המערב דומים יותר ויותר לשבשבות תלושות שלא יודעות לפי איזה רוח להתיישר בשלל הרוחות הסותרות המשגעות אותם. אבל כל מי שמסייר באירופה ובאמריקה, לא מתרשם מקריאות הזעם של נביאי הקריסה הגדולה, קורא טבלאות ומנתח נתונים, לא מתרגש מהחוב הלאומי של כל מדינה ומדינה ושל כולן ביחד, רואה שהציוויליזציה המערבית לא הולכת להיעלם במהרה. היות והיא התחזקה ממשבר למשבר, היא תשרוד את המשברים הנוכחיים. למרות המועקה אל מול גלי ההגירה שמאיימים לשטוף את אירופה, שובו של הקיטוב בחיקה והטרפת האימפריאליסטית האוחזת שוב באמריקה במסווה של בדלנות. דברים דומים היו בעבר, דברים דומים יהיו בעתיד. מוקדם מלהספיד את הציוויליזציה המערבית, במיוחד אם קנאים משיחיים-ציוניים מקרב היהודים נמנים עם מבשרי קבורתה הקולניים ביותר. בינתיים פרשנים משתעשעים בחלופות אפשריות. הציוויליזציה היפנית טרם התאוששה מפצצות אטום שהוטלו עליה, מזדקנת לאיטה כמסרבת לתרום לקריסה הדמוגרפית של כדור הארץ. היא רפה בכדי להפיח רוח בשינטו. נימוסיה עוצרים ממנה מלהציב את עצמה בקדמת המחשבה והמעשה הדרושים כדי להתמודד עם אתגרי הזמן. ספק אם הודו תוכל לייצא את ההינדואיזם למרות כוריאוגרפית האמונות הדעות הצבעים הריחות והריקודים שלו. היא לא מצליחה להשתחרר מהקסטות, היא לא תייצא אותן לעולם הרחב. הציוויליזציה הסינית מהדקת את מנגנוני השיטור שלה עם פיתוח משטר הפיטום שלה, היא תקרוס כי לבודהה- מַאוֹ דְזֶה־דוּנְג חסרה נשמה וסופה ליפול מול האויגורים המוסלמים. בתחרות בין הציוויליזציות – בהנחה שרק בכוחה של ציוויליזציה תלוית דת או המקפלת בתוכה דת לכבוש עולם –, נראה שהציוויליזציה האסלאמית עוד עלולה / עשויה לגנוב את ההצגה. בארצות ערב, באסיה באפריקה ואפילו באירופה. האסלאם מתבסס באנגליה ובצרפת, מתחזק בצפון ובדרום אמריקה, נוטע שורשים באפריקה. סבלנותו עומדת לצידו, גם המהגרים שלו. הוא לא נושא בעול מיתולוגיה כבדה כדוגמת ההינדואיזם או הנצרות והוא לא שבוי בדוגמות המצרות את המחשבה. לא כורע תחת הפנומנולוגיות של הגל או של הוסרל ולא שש לעסוק בדיאלקטיקה של סוקרטס או של קירקגור, לא התעסק באחר של דוסטוייבסקי ולא של קרל ברת. הדלות המחשבתית שלו מקלה דווקא עליו בבואו להתמודד עם אתגרי המדע והטכנולוגיה. היות והוא לא נאלץ להצטדק הוא לא חייב להתנער ממערכת כבדה של צידוקים. עקרונות הדת שלו פשוטים למדי, מתיישבים עם התבונה. מלאכתו קלה בבואו לעשות לו נפשות. הצלחתו תלויה במידת היחלצותו מחשכה ימי-ביניימית אליה הוא נקלע ובמידת התאמתו לתנאי הרווחה האינטלקטואלית הנחוצה לחופש היצירה המחקר והביטוי. התחדשות הנאורות המוסלמית תבוא מארצות ההגירה – באנגלית, בצרפתית, בספרדית – ותקרין חזרה על ארצות המוצא, בין אם פקיסטן בין אם בנגלדש, בין אם מרוקו בין אם מצרים. קסמו של האסלאם בפשטותו, סגולתו בפתיחותו למצטרפים אליו. האסלאם יכבוש מקום של כבוד במידה והוא ישכיל להשתחרר מהכניעה לאות הקוראנית, יוותר על כל אלימות דתית, גם כלפי כופרים גם כלפי נשים, ויצטייד בספרות כובשת. יהיה עליו גם להיגמל מהטינה שהוא רוחש למעצמות הקולוניאליות. בינתיים מלבד השקעת משאבים אדירים בהפיכת המדבר לנווה מגדלים ולהקמת מוסדות תרבות וספורט יותר ראוותנים ממחכימים, הוא לא תורם רבות להשכלת האנושות. איננו שומעים על פרסומי הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, על הפקות המוזיאון הפרעוני הגדול בעולם, על נפלאות האומנות של הלובר באבו דאבי. להוציא את טורקיה, יצירות הספרות של שאר הארצות המוסלמיות מתקשות לפרוץ את הגבולות אלא אם הן נכתבות באנגלית או בצרפתית. רוב המחקר על האסלאם נחלת מכונים לא מוסלמים. אומנים והוגים לא זוכים להכרה מחוץ לגבולות מדינותיהם כאילו מחסום עומד בפניהם בבואם לדבר אל העולם. אדוארד סעיד, אם לקחת אחת הדמויות הבולטות ביותר בסצנה האינטלקטואלית, לא הפסיק להוקיע, וסופו שהוא לא תרם דבר חיובי. לא הציע חלופות למה שנחשב בעיניו לקריקטורות מערביות של המזרח. לא עסק ממש בעולם הערבי לא שהה ממש בחיקו. לא הכיר את הגות המזרח שירתו רוחניותו אפילו לא את הספרות שלו. חקר מסעות אנשי המערב במרחב ציורי אקזוטי אפרודיזיאקי. הסתפק בהוקעת תדמיתו בעיני המזרחנים המערביים. לא יכול היה לומר הרבה על המזרח כפי שיש לתפוס אותו כי היה יותר אמריקאי ממזרחי. מאז שפרסם את ספרו המונומנטלי, "אוריינטליזם", תלמידיו לא תרמו הרבה מעבר לביקורתו על המערב. הוא נישא על גל הנכבה בלי שידע ממש עקירה גלות השפלה עליבות, מרוכז בעצמו בהילתו האקדמית במחלתו במותו, יותר אנגליקני מערבי. כל פעילותו המעשית הייתה לתת גיבוי לבירנבוים, ושניהם לקו בנאיביות סימבולית וניצחו יחד על הרמוניה מדומיינת בין יהודים וערבים. הוא כבש אולי לתקופת מה את המחלקות למזרחנות באמריקה, לא התקבל אצל הערבים שלא עקבו אחרי ביקורתו כעסו מועקתו. ככלל מלבד מחמוד דרוויש לא קם לפלסטינים משורר לאומי בעל שיעור קומה וגם לו הייתה רגל אוהבת אצל היהודים ורגל כואבת אצל הערבים. בכל מקרה לא קם הוגה שהעז להציע משנה יהודית-איסלמית שיכלה להתחרות עם המשנה המכונה יהודית-נוצרית הקורסת ולהניב חלופה ציוויליזציונית מתחרה. שיח היהדות עם הנצרות מיצה את עצמו באושוויץ, השיח עם האסלאם מעולם לא החל ממש. הקבלה מאפילה על הישגי טור הזהב בספרד, הרמב"ם גנז אותם באיגרותיו, ביד החזקה ובמידת מה בהתכחשות מוסווית ליהדות. איני יודע מי הוא היה, מה הוא חשב, מה השפעתו האמיתית מלבד חיזוק התפנית ההלכתית של היהדות. מאז לא הייתה התייחסות רצינית לאסלאם. לא בכתבי רבנים ולא בכתבי מקובלים. אולי אליהו בן-אמוֹזֶג, שהוריו היגרו ממרוקו לאיטליה, בעל "ישראל ואנושות", ושלמה מונק, יליד גרמניה, מתרגם "מורה נבוכים" לצרפתית; אולי לאו שטראוס הגרמני-אמריקאי שלא פיצח יותר ממני את חידת הרמב"ם. פרנץ רוזנצוויג, בעל "כוכב הגאולה", היצירה התיאולוגית המופתית ביותר של היהדות, לא חסך במילים חריפות כדי להוקיע את האסלאם כעבודת אלילים. הוא לא הכיר אותו יותר משלוינס התעניין בו. ככלל במאה ה-20, אחרי הקמת מדינת ישראל, האינטלקטואלים היהודים הבגדדים מצאו את דרכם ללונדון, האינטלקטואלים המרוקאים נותרו במרוקו והתחפרו בקומוניזם מאחורי דגל האנטי-ציונות. שמות כמו קרלוס נסרי ואדמונד עמרם אלמליח לא מוכרים בציבוריות המרוקאית הישראלית שמעדיפה להשתטח על קברי קדושים מאשר לנבור בספריות אחרי דבר אחר מאשר פולקלור או דרשות. אחרי תקופה של פריחה יחסית, מלווה בלא מעט ניכור מיהדותם וליהדותם, עם שמות מפוצצים כמו קלוד ללוש וז'אק דרידה, האינטלקטואלים האלג'ירים החניקו כל שיח עם האסלאם בנקיטת עמדות אסלאמופוביות שלא שירתו את השיח היהודי-מוסלמי, מלבד השתתפות בודדים בכנסים בין דתיים שלא הוסיפו דבר, לא יצירה ולא הגות. הקיצוניים שבקרבם רצו בכל מאודם ליצור מיתוס של גירוש יהודים מארצות מוסלמיות, הם הדביקו בהלם הגירוש שלהם מאלג'יר – בתור קולוניאליסטים משתפי פעולה עם הצרפתים – את כלל יהודי המזרח שמציינים גירוש היהודים מארצות ערב כתגובה / תירוץ / מקבילה לגירוש הפלסטינים מרחבי ארץ ישראל. זה הציב את עצמו כמציל השטחים האבודים של הרפובליקה הצרפתית, זה כמגרש המהגרים המוסלמים משטחה וזה כמחזיר את גדולתה. הם נמנים עם מחרחרי שנאת האסלאם הטיפשים ביותר עלי אדמות. היחיד שפעל לראייה מפוכחת של הסתבכות הקשר היהודי-מוסלמי בסכסוך הישראלי-פלסטיני היה אלבר ממי, ממוצא טוניסאי, מראשוני מוקיעי הקולוניאליזם. אבל גם הוא נכנע לסחיטת המשיחיות הציונית ולא ירד לשורשי הסבך התיאולוגי-פוליטי הדורש התמודדות אמיצה עם טענות האסלאם. היחידים שעוד עמדו בכבוד בחקר האסלאם היו דווקא יהודים אשכנזים דוגמת חיים שירמן ששקד ללא לאות על טור הזהב בספרד המוסלמית והביא ממיטב תוצרתו וברנרד לואיס שרשם פרק חדש בחקר היצירה של האסלאם. אי אפשר לצפות מציונים-משיחיים לעמוד במלאכת הקירוב היהודי-מוסלמי, הם כלואים מדי בכת שלהם בבחירתם בתחושת עליונותם כדי לנקוט בצעדים הנחוצים למפגש בין שתי הדתות. הם לא משלימים עם העובדה שנגזר על ישראל לחיות במרחב מוסלמי, בין אם היא תחזיק מעמד בין אם לאו, בין אם תגלה מחדש את הציונות החילונית ממלכתית בין אם לאו. הקירוב המיוחל הוא כנראה בגדר משאלת לב תמים: היהודים מעולם לא יכירו ברווחת אללה ואילו המוסלמים מעולם לא יכירו בהצרתו לכת סגורה. עם זאת אני חש במעמקי הרקמה היהודית-מוסלמית של נשמתי שרק הפריה ביניהם תסלול את הדרך לדו-קיום במרחב הלבנט, תדחק הצידה את החרדים האשכנזים החשוכים ואת החרדים הספרדים הההזויים, תקיא את החרדלים המשיחיים המערעקים על אושיות קיומנו ותגרש את שדי הפולנים האמריקאים. יהיו שיאמרו שבכוחם של היהודים בישראל ובתפוצות להרכיב / לשחזר ציוויליזציה יהודית. קל לומר, קשה לשרטט את קוויה ועוד יותר לגרום להצטרפות אליה. דורש פוסט בפני עצמו.