חדשות סבוניה: ערעורי שמיים

טורקיה עוד תשרוד את נזקי הרעידה, כי זה דרכו של עולם, איני בטוח שישראל תשרוד את נזקי הפוטש התיאולוגי-פוליטי שהממשלה הנוכחית מתניעה, בין אם הוא יצליח ובין אם לאו. איש לא יכול לומר שהכתובת לא הייתה על הקיר: חקוקה אפילו בשמיים, ברורה לכל מי שלא הימר עליהם כדי להצילו ממועקת-שאלת-הקיום-הבלתי-פתורה. איני יודע לנקוב במספר הקורבנות של הפוטש. אולי אלפים, אולי מיליונים. בעבר, בהווה, בעתיד. אבל יכול להיות שלוין ורוטמן יעברו מן העולם כלא היו, בתור אזובי כנסת שנאנסה על-ידי עמי הארץ מסוג חדש, ושאוותר הקורבן היחיד. כי אני מתייסר על חלקי במה שקורה לנו. הרי נמניתי עם אלה שעשו פרסומת ליהדות, לגילוי מקורותיה ובמידת מה לתנועת החזרה בתשובה – בלי להבהיר לאיזו יהדות. גם עם אלה שנטו להתייחס למתנחלים כאל יורשיהם של החלוצים. אני לא מאשים את ביבי במצב שאליו נקלענו – לא הייתי רוצה לשוות לו חשיבות שלא מגיעה לו או להיות במקומו, אסיר של שריו, מסכל את הצעות החקיקה המפגרות שלהם, בעודו כובש רגשות תיעוב כלפיהם – ולא את דרעי – הוא בעל מבנה נפשי של עבריין שאפילו את אלוהיו הוא היה מוכר בעד חליפה (בית משפט עם הרכב של רוב מזרחי היה שולח אותו להירקב בתור באבא-עושה-בושות, עיין מזוז-איזנקוט-מלכה-וכו'). אפילו לא חבורת טאו, המורכבת מפגועי פרדס שבמקום להפנותם לטיפול נותנים להם משרדים ותקציבים למרר לנו את החיים. לבטח לא החרדים האשכנזים שדורדרו על-ידי עסקניהם למפלגת הקבצנים הגדולה ביותר בעולם.

הטלטלה הנוכחית מציפה שאלה מעיקה במיוחד: שאלת כושר חוסנה האזרחי של החברה היהודית בישראל. הדמוקרטיה הישראלית לקתה משכבר הימים בחטאי הכיבוש, עוד לפני ברק, וחטאים אלה הם הגורמים למבוי הסתום הנוכחי. הפילוג הקריטי אינו בין אשכנזים ומזרחים או בין עשירים ועניים. אפילו לא בין יהודים וערבים. אלא בין תיאוקראטים הרוצים להשליט את משטר התורה-הלכה ודמוקרטים הרוצים, בשורה התחתונה, במדינת כל אזרחיה. מצד אחד, קבוצת קנאים בני קורח שלא יודעת גבול. אוחזים בספרי סתרים, דבקים בהם באדיקות מטורפת. משולהבים, נקמנים... רמאים בחסות השם. ללא התלבטות, ללא עכבות. הכול בשם ארץ הגזלה שלהם, הכול לשם שמיים שמסתירים את פניהם מרוב עוולות קולוניאליסטיות. מצד שני, ערב רב שנאחז בדמוקרטיה, אנשי מילואים לרוב, פגועים עד עומק נשמתם, פתים עד פתטיים. הם שירתו, נמנו עם מלח הארץ, עבדו ללא לאות. הם מפגינים לעת עתה כאובדי עצות, לא יודעים איך להתמודד עם מפולת של גזירות, גרועה יותר מרעידת אדמה. אם הם לא יתעשתו וייצאו למאבק ראוי – הם יכולים להיפרד בכבוד מהמדינה שאינה קיימת עוד אלא בחלומותיהם, להיפרד גם מבניהם ומנכדיהם שלא יוכלו לשאת את משטר התמיכות בחרדים ולא את התקוממות הפלסטינאים שעוד תבוא.

איני מקוראי "הארץ", איני צריך חיזוקים קתרטיים. אבל אני מקדיש מדי יום שישי הצצה של חצי שעה ב"ישראל היום" והתמונה העולה ממנו מבהילה. העורכים לא שועים לאזהרות שעולות מאנשיהם, בין אם בוגרי הפקולטה לכלכלה של נתניהו ובין אם בוגרי ביתר האגדית. הם מתפעמים מפלפוליו של רוטמן ומהתפתלויותיה של סטרוק. לקריאת המאמרים המשבחים אותם אני משתכנע יותר ויותר שהיהדות תאוקראטית במהותה ולא תשקוט עד שתשליט משטר דתי עוד יותר דוחה מאשר באיראן. נראה לי, לדאבוני, שהנזק כבר נגרם, התקווה כבר עורערה. לא צריכים להיות נביאים כדי לצפות ירידת במוטיבציה של צעירים להתגייס לצבא הנשלט על-ידי ממשלה מפיונרית, בעיני תומכיה לא פחות מאשר בעיני מתנגדיה, וספק אם ירצו למות בעד מולדת שאינה רגישה למאוויי החירות, החקירה והיצירה שלהם. ככלל אני מפקפק יותר ויותר בניסיונות השונים להתחרות עם היהדות האורתודוקסית-חשוכה ומקונן בי החשד שהכשרנו את הקרקע, בלא יודעין, להשתלטותה על השיח הציבורי. לפעמים אני נתפס לרעיון המגונה שעם הצוות בן גביר-ביבי-לווין-רוטמן, והם הכי משכילים ומנומקים בחבורת קורח, עדיף אולי שהמדינה תקרוס. על הריסות אפשר לבנות משהו חדש. בעוד חמש שנים או אלפיים שנה.

היהדות כפי שהיא נתפסת ונחווית על-ידי היהודים בישראל אינה מתיישבת עם ריבונות דמוקרטית. היא אפילו שוללת אותה. לכל הפחות במתכונתה הדתית-משיחית והחרדית-גלותית. או שנשכיל להפרידה מהמדינה או שהיא תקבור אותה תחת הלכותיה וסטיותיה המשיחיות. חייבים לראות מחדש את יחסנו ליהדות. לא רק החילוניים המתקשים ליצור מדרש חדש אלא גם הדתיים שלא מצליחים להציע פירושים חדשים שיעבירו אותה מהשקפה גלותית-משיחית-כיתתית להשקפה חופשית-ריבונית. בינתיים מחנטים אותה, לא מחדשים אותה. רוב מפעלי האוצרות הינם בגדר מצבות שמחניקות אותי. רוב הדרשות הינן בגדר דברי הספד שקוברים אותי. היהדות הייתה אמורה להתחדש בכור הריבונות ההרצליאנית, היא רק חושפת את פניה המכוערות. להיות אור לגויים – קל יותר בגלות. גם להיות שעיר לעזאזל. אני מעדיף ליטול סיכון מאשר להימנות עם תלמידיו של טאו. בובר כבר אמר על הקיבוץ שהוא בגדר ניסוי שלא כשל. איני יודע מה הוא היה אומר היום עליו ועל – המדינה...