דבר אחר: כת היהדות

נראה לי לפעמים שהיהדות לא ערבה במיוחד לאוזני אלוהים. אחרת הוא לא היה מתעלל בהתמדה בבניו בכיריו. היא שומרת על הלכה שאבד עליה הכלח, לא מפסיקה לחטט בפצעים פתוחים, כמהה למלחמת גוג ומגוג, רואה בכול סימנים לאתחלתא דגאולה. היא מתייחסת לעצמה כברכה עולמית כאשר העולם נוטה לראות בה שריד אתנולוגי אם לא קללת הקללות. איני יכול לעשות בנפשי שקר, אני מבחין בה, לכל הפחות בתפיסות האורתודוקסיות שלה, הונאה עצמית מושרשת היטב והיא גובלת לפעמים בסטייה. השקר הופך נורמה, כפל הלשון הרבני לא יודע גבול, המשחק הפוליטי מעוות את אורחות החיים. רואים את זה אצל צאצאיו הרוחניים של הרב קוק, רואים את זה גם אצל גדולי ועסקני החרדים.

עם התפתחות הנצרות והאסלאם היהדות נעשתה לכת בתוך המניפה הדתית של המונותיאיזם. בעיני הנצרות יותר מאשר בעיני האסלאם ויותר מעיק, חוששני, בעיני אלוהים, יהיה אשר יהיה, שאינו יכול להשלים עם הצרת מלכותו לשבט, יהיו הצידוקים הדרשניים אשר יהיו, אצל הוגים דגולים לא פחות מאשר רבני שכונות. ליהדות מנגנונים של כת, מנגנוני התנגדות והגנה כאחד. היא פועלת לבצר את מעמדה ככת נבחרת – כל כת רואה את עצמה כנבחרת – בעזרת חרמות גלויים וסמויים נגד כל מי שיוצא מדלת אמותיה ומוקיע את אמונותיה, מצוותיה ומנהגיה. החרמות רווחו בימי הביניים ובראשית התקופה המודרנית, כיום הן דבר שבשגרה. ככלל חרם משמש נשק הכת נגד כל המערער על סמכות כתביה, כוהניה, מאבקיה. הוא נחוץ כדי להרתיע מפני הפיתוי להתבולל / לערוק הנחשב לבגידה. אפשר לחמוק ולצאת מהיהדות אבל יוצאים ממנה עם כתמים, ייסורים, צלקות, ואלה לובשים יותר מביטוי אחד – התם ביותר הוא הומור, המריר ביותר שנאה עצמית.

לרוח הכיתתיות נטייה לפלגנות שלא שועה לקריאות לאחדות. היא מעודדת פיצולים שמניבים כת בתוך כת, חרדים בשולי חרדים חסידים בלב חסידים. מתברר יותר ויותר שהציונות רק הלהיטה את היצרים הכיתתיים בקרב היהודים. בראשיתה היא הופיעה כתנועה לתיקון עיוותים, להסרת סטיות, להתמודדות עם איומים; כיום היא מעבה אותם. במקום להבריא את היהדות הגלותית, על תחושות ההשפלה שלה, ההתבצרות בגטאות ובחצרות, דחפי נקם חובקי גויים, היא מטמיעה ביתר שאת את הכיתתיות באורחות האמונה ובדפוסי הפרשנות. יהודה חשפה והבליטה את הממד המשיחי קולוניאליסטי שלה וככול שהיא מתמידה במסע ההתנחלות שלה בלבבות במוחות בגבהות... במוסדות המדינה, היא רק מחריפה את הקינאה ההדדית וקינאת הגויים. אפשר היה לסלוח לציונות הפוליטית את חטאיה המקוריים ואף להצדיקם. עכשיו, משיהודה השתלטה על ישראל, נותר רק לחכות ולצפות בהתפוררות המעצמה הציונית-משיחית, יהיו יכולותיה הצבאיים אשר יהיו וגורדי השחקים שלה גבוהים ככל שיהיו. רגלה הגסה של יהודה מונעת כל שיח חופשי על מהותה של היהדות ותחייתה הרוחנית. היא כה נעולה במשיחיותה עד שהיא אחוזת אמוק שבתאי, מחללת בלי משים את קודשי ישראל, רודפת כל מי שמערער על צידוקה המשיחי-קולוניאליסטי המחלחל לכל שכבות האוכלוסייה. רגל יהודה מונחת אפילו על צוואר אלוהים, מצרה כל עיסוק ביהדות להוציא פיתוח מפעל העבודה הזרה שלה, מצמידה את ריבונותנו לגחמות של רבני העוול. ההרפתקה הציונית מתבהרת יותר ויותר כהרפתקה משיחית ומרגע שהיהודים החלו לסגוד לכוח הצבאי ולהפעילו להשגת מטרותיהם הם מימשו מאוויים אפלים. השתלחות הכוח ניכרת גם ביחסי החוץ של ישראל-יהודה, גם באורחות החיים – סחיטה באיומים להשגת תקציבים, ריבוי סכסוכים, חיסול מתחרים – של חברה מטולאת המורכבת ממיוחסים ונחשלים.

הכי פתטי הוא שהיהדות משתעשעת בחלום משיחי אוניברסלי, כאילו מרגישה שהיא לא מושלמת ומחפשת את תיקונה – גם אם נוכחה לגלות, פעם אחר פעם, שכל השלמה מסתיימת בכפירה צורבת. היהודים לא רוצים ולא יכולים להודות שהם לא נבחרים יותר מאחרים. לא יותר חכמים, כישרוניים, צודקים מאחרים. לא פחות מופרכים מנוצרים מוסלמים והינדואיסטים. לא יותר ניסיים משאר היצורים על פני כדור הארץ. למרות הרהב והזחיחות הרווחים בכל המגזרים, השנים לא מיטיבות עם היהודים. ישראל היפה, אם לקחת את הגשמתם המוחשית ביותר במאה האחרונה, הפכה מכוערת עם עשרות עובדי דחק אסיאתיים שהחליפו את הפועלים הפלסטינים, ממלכתיות שהולכת ומתערערת עם התנגשות המדינה (החוק) והדת (ההלכה), מוסדות שלטון שמתקשים לכפות את סמכותם בקרב מעגלים שהולכים ומתרחבים.

בלחץ האירועים של השנים האחרונות מאז הכריז שר המשפטים על ההפיכה ההרסנית שלו, המדינה כה מעורערת עד שמתקשים לצפות פני עתיד. היא לא תתנקה במהרה, לא על-ידי בחירות ולא על-ידי טיהורים, לא על-ידי מלחמה ולא יל-ידי שלום. מלחמת עזה הארורה חשפה עד כמה אנחנו מעוותים את המציאות – בעזרת שימושים מופרזים באבחנות סרק כדוגמת בני אור / בני חושך, חיילים / טרוריסטים, פטריוטים / בוגדים ועוד. היהודים שרויים שוב במלכוד תאולוגי-פוליטי. לא יכולים בלי אלוהים לא יכולים אתו. לא יכולים בלי קבלה לא יכולים איתה. לא יכולים בלי לימוד תורה לא מפיקים ממנו דבר. לא יכולים בלי משיח לא יכולים אתו. לא יכולים בלי תיקון עולם לא עומדים בו. היהדות הייתה אמונת מקור שנדחקה על-ידי תוצר הפרא שלה בנצרות על מעלליו הנוראיים לחלקת ארץ בעייתית עד שהפכה, לא מעט בהשפעת המשיחיות הציונית, לאמונה סוטה. מדינת היהודים הפכה מקלט לעברייני דרשות.

חידוש פניה של היהדות לא יבוא מדימונה ומקריית ביאליק. שילה הפכה לסדום רוחנית בית אל לעמורה דתית בני ברק לבירת החברה קדישא. אפילו מציון כבר לא תצא תורה. היא שקועה מדי במריבות חרמות והפגנות. חשוכה מדי אטומה מדי שחורה מדי. אפילו האוניברסיטה שלה לא תרמה הרבה מעבר למה שחוקריה ילידי הגולה תרמו בראשיתה. אפילו לא מתל אביב שמחפשת את עצמה בעברית רק כדי למצוא מפלט באנגלית או בגרמנית. אולי מההגליה המתרגשת עלינו והמוציאה את מיטב המוחות והיזמים לגלות שלישית. הגולים לא נרתעים מאנטישמיות, הם הפנימו את האשמה המוטחת בהם בוקר וערב שהם ספק יהודים. משאירים את המדינה לחרדים, לקנאים המשיחיים ולפטפטני... מדעי הרוח. המכה הקשה ביותר לא ניחתה עליה מצד הפלסטינים ולא מצד האיראנים אלא, כמו בכל תופעה כיתתית, מצד המושלים בה. כל זה, המפעל החלוצי, הוויכוחים האידאולוגיים, המחתרות, המלחמות, הפילוגים בתנועה הקיבוצית, התחדשות עיירות הפיתוח, הפטור לתלמידי ישיבות, סבבי הבחירות, בשביל מדינה בטראומה תחת ממשלה שמחזיקה את אזרחיה השפויים ביותר כבני ערובה של מאפיה שלטונית שאפילו עוכרי ישראל הגרועים ביותר לא העזו להעלות על דעתם. הציונות מתגלה כעוד משיחיות והיא עלולה להתגלות לא פחות שקרית מקודמותיה. אפשר לקוות שעוד יקום דור שיחבר שירה חדשה מדרש חדש תלמוד חדש. אולי מקרב הדתל"שים הרוכשים מעמד של כבוד בכל תחומי היצירה והמחקר, אולי מקרב החילונים לכשייפרעו מהתסביכים והחסמים שמאמצי ההדתה-גלותיזציה הכניסו בהם במסווה של תודעה / חינוך יהודיים, אולי מקרב המזרחים עת ישתחררו מרבניהם, עסקניהם ואנשי התסכול הרוחני שלהם. איני יודע לומר, אני מודה, למה הם ידמו.

אני מודע שלכל ביקורת מתלווים, פה ושם, נימים של ביקורת עצמית ואפילו חשש הלקאה עצמית עד שנאה עצמית. זה חלקם של המתנערים מעולה של כת שמגבילה את טווח מחשבת חסידיה ומעוף פולחנם. פוסטים אלה מעידים אולי על עצמי יותר מאשר על היהדות ובעיקר על הקושי שלי להתנער ממנה. להגנתי אומר שאני עוסק בה כי קלקולה מקלקלת אותי, פריחתה מקרינה עלי. איני מסתפק בניתוחים פוליטיים מצד זה או אחר, אני מרגיש צורך לרדת לשורשי הוויכוחים והשסעים הפוקדים אותנו ואלה מעוגנים ברקמתה התיאולוגית-פוליטית של היהדות. קורה לי, יותר מפעם אחת, לתהות על מצב רוחו של אחר עת צפה בהתקוממות ר' עקיבא ברומאים ושמע על גורלו האכזרי. אנחנו יודעים שהתחזק בתרבות הרעה שלו עת ראה את לשונו של ר' חוצפית המתורגמן מוטלת באשפה ואף נגררת על ידי חזיר...