דבר אחר: הסתר השואה

היהודים צרבו את השואה בזיכרון הקולקטיבי ובלוח השנה שלהם. הם חושלו על ידה, הם לא התאוששו ממנה. בניגוד לשאר האירועים המכוננים בתולדותיהם – לרבות שעבוד ויציאת מצרים – לא יודעים איפה היה אלוהים ולא מצליחים לתפור לו מעמד. במצרים הוא שחרר את העברים, בבבל הציל את היהודים מידי המן, במרד החשמונאים עשה להם ניסים. אבל מאז חורבן בית שני הוא לא התערב לטובתם ולא מקרה הוא שנוטים לקשור את הקמת המדינה עם השואה. היא מכפרת על 2000 שנות שתיקה שגבלה בהסתר פנים, מנחם בעיני אחדים, שערורייתי בעיני אחרים.

למרות הצלחתה היחסית של ישראל, נגזר על היהדות, בפרפרזה על כותרת מאמרו של שמעון ראבידוביץ, "ישראל, העם הגוסס תמיד", לגסוס עם אלוהיה. נאחזים בהסתר פנים שלא אומר דבר, לא לתמימים ולא לחכמים. הוא משול לחלום בלהות ממנו האדם מנסה להתעורר או אליו הוא מנסה להתאקלם. מופיע כגרסה המועדפת של היהדות על מות האל: לא מודים בה, לא מתאבלים עליו, אלא עושים את מה שאל ידנו כדי להנציחו. הכמיהה לאלוהים מתבררת כיותר חזקה מהכחשת קיומו. כאילו הייתה מובנית באדם בכלל, ביהודי בפרט. הרי בלעדיו לא תהיה תחיית המתים כלל. לא עולם הבא ולא משיח. הסתר פנים נושא באיבו תקווה של תיקון, לפחות מעודד אותו. כאילו היה החסם האחרון בפני הסטרא אחרא. אלוהים לא שב להאיר פנים ביוזמתו אלא הודות לתשובה תמידית. מסורבלת, מגומגמת ולרוב בלתי מובנית או כפייתית עד קשוחה. הביטוי מעודד או מחניק כל יצירה תיאולוגית. זו הייתה כנראה אחת המטרות של הכללת ספר איוב בתנ"ך או תוצאה שלה. הסתר פנים מסיר את נושא צידוק הדין מסדר היום התיאולוגי, פוטר את אלוהים מהשאלות המעיקות ביותר על האדם (כאילו לא היה ראוי להן). כל המאמצים מופנים – לתפארת היהודי? – לשלילת המסקנה היחידה שעולה מחקר ההיסטוריה האנושית בכלל והיהודית בפרט: לית דין ולית דיין.

לאחרונה, פרשנים, פוליטיקאים ואנשי תקשורת נטו ליצור קשר בין פרעות ה-7 באוקטובר והשואה. הדבר אומר יותר על מצב רוח היהדות מאשר על הפרעות. לפני חמאס, הקוזקים רצחו אנסו טבחו שיעבדו נשים וילדים. מעשים דומים בוצעו באינדיאנים באמריקה או בשבטים בקונגו. לנאצים לא הייתה סיבה לעולל שואה ביהודים, לחמאס היו מניעים לבצע את הפרעות שלהם. אפילו על חייהם של פועלים תאילנדים וערבים מוסלמים לא חסו. לא הייתה שואה בשמחת תורה הנוראה אלא השפלה צבאית שערערה את אושיות מדינת היהודים יותר ממלחמת יום הכיפורים ואיתה את הצידוק המקורי של הציונות. לא מקלט לילה ולא מקלט יום, לא מעצמה אזורית ולא נושאת מטוסים אמריקאית. במקום לרדת לעומקם של האירועים התבצרנו בכאב ובסירוב לבדוק מחדש את מעמדה של מדינת היהודים בתנאים גאו-פוליטיים עוינים. סביר להניח ששואה נוספת תתרגש עלינו רק אם נתמיד במדיניות הנוכחית, לא עושים דבר להסדרת יחסינו עם הפלסטינים, ממשיכים להתגרות בעולם המוסלמי שהולך ומתעצם. שגריר ישראל באו"ם היה עוד הוכחה שהיהודים אפילו לא הבינו מה התרגש עליהם בשואה, הוא חייב את צוותו לענוד את התלאי הצהוב.

השימוש המופרז בשואה בוויכוחים הפנימיים ובהסברה הציונית הוא אות שהיהודי לא מיצה את הניתוח התאולוגי של השואה והשאיר אותה כפצע מדמם, בין אם בכוונה בין אם לאו. בהתחלה אושוויץ היה מחנה עבודה עבור אסירים, המשרפות נועדו להיפטר מגוויות אלה שקרסו תחת העומס. הוא נחרת בתודעת שורדי השואה – וכל היהודים נמנים איתם על לשון "כולנו חווינו את השואה כולנו ניצולים" – כמחנה השמדת היהודים. כנ"ל בתודעת הציוויליזציה המערבית שהפכה לציוויליזציית סדום בה האדם תפס מקום של בורג במכונת מלחמה כאשר כל מי שלא התברג בה היה מיותר. היהודים היו מיותרים ואף מזיקים, כנ"ל עם הצוענים והנכים. עקרונית השואה הייתה צריכה לערער את אושיות התרבות האנושית. יותר מכל היא הפריכה ושללה את האמונה בשיפור דרכיו של האדם, הן על-ידי הקדמה והן על-ידי המדע. הרחיק לכת אדורנו בכותבו: "הרעיון של תחייה תרבותית אחרי אושוויץ הוא בגדר אשליה ואבסורד. [...] אומנים אותנטיים רק במידה ויצירותיהם מהדהדות את הנורא מכול" (T. Adorno, « Les fameuses années vingt », dans Modèles critiques, Payot, 1984, p. 54.). למרות קביעות נחרצות דומות, ההגות האנושית, על האדם, על אלוהיו ועל הייקום המשיכה כאילו דבר לא קרה – כאילו היידגר, גדול הפילוסופים של המאה ה-20, לא היה הרקטור של הנאציזם. השואה היא סיפור של רצח עם שבוצע על-ידי הסלתה ושמנה של האנושות נגד נידחיה. היא לא נהגתה, תוכננה, בוצעה על-ידי נועלי קפקפים מצוידים בסכינים וניידים, כדברי נתניהו, אלא על-ידי קוראי גטה, שומעי וגנר ומעריצי ניטשה. הנאצים כה שילהבו את הציוויליזציה עד שהסתנוורו ממנה ודחקו אותה לתהומות הברבריות.

מאושוויץ לא יצאה מחשבה חדשה, לא מוסר חדש, לא דת חדשה... לא יהדות חדשה. מלבד ישראל חדשה נטולת סבלנות להגיגיה של ארנדט, מהבודדים שהעזו לחשוב אחרת. כולם השתלחו בה, לרבות גרשון שלום שטעה והטעה על חוקרי חוכמת ישראל שקדמו לו, על רקמתה התאולוגית של הקבלה, על אופייה המשיחי של הציונות ועוד. כל מה שארנדט ניסתה לומר היה שאל לנו לשפוט את אייכמן ואת שותפיו לפי קני המידה של הרוע המצוי. לא מדובר בחטא דתי ולא בפשע פלילי. הוא חורג מהקטגוריות הדתיות והמוסריות המקובלות:       

“We were here not concerned with wickedness, with which religion and literature have tried to come to terms, but with evil; not with sin and the great villains who become the negative heroes in literature and usually acted out of envy and resentment, but with the nonwicked everybody who has no special motives and for this reason is capable of infinite evil; unlike the villain, he never meets his midnight disaster” (Arendt, H., “Thinkink and the moral considerations”, in « Responsibility and Judgment », New York: Schocken Books, 2003, p. 188).

הנאצים ביצעו את פשעיהם בתור אנשים רגילים שלא התחבטו במיוחד דתית או מוסרית בבואם לבצע את הפקודות הצבאיות. צריכים לשפוט אותם בהתחשב בנסיבות שהביאו אותם להימנות עם חלאת האנושות – גרועים יותר מרוצחים רגילים, אפילו סדרתיים. מפלצתיות מעשיהם "מקריסה את הסטנדרטים של השיקולים המשפטיים, מדובר בדבר שלא ניתן לענישה או לסליחה". ארנדט מבקשת לחקור את הנסיבות – הטוטליטריות – שאפשרו רצח בסדר גודל כזה: חשוב "לדעת מה נחוץ לאדם מן השורה כדי לגבור על הסלידה המולדת לרצוח ומה קורה לו כאשר הוא מגיע לנקודת השפל הזאת" (Arendt, H., « Eichmann in Jerusalem », Penguin Books, London, 1994, p. 93). מסקנתה יותר נחרצת ומשמעותית ממה שמתנגדיה החריפים ביותר נוטים לחשוב: "מה שמאפיין אנשים אלה שהפכו רוצחים היה שכנוע פנימי שהם שותפים למשהו היסטורי, אדיר ויחיד במינו ("משימה גדולה שמזדמנת רק פעם באלפיים שנה") שקשה לשאתו ולעמוד בו." בעייתם העיקרית לא הייתה להתגבר על צוו מצפונם אלא על חמלתם הטבעית (ראה שם עמ' 105-106). כל יהדותה של ארנדט מתגלה דווקא בתפיסת האחריות שלה. אחריות לא מאפיינת את היחס שמשכינים עם עצמנו, בין אם נרתעים מפני סתירה (סוקרטס) ובין אם מפני סלידה (קאנט), אלא ביחס שעלינו לגלות כלפי... העולם הבא: איננו אחראים אלא לעולם הבא ובלתי אחראים אלא במידה בה אנחנו מתנערים ממנו. אי אפשר שלא לחוש בממד המשיחי שהיא משווה לאחריות.

עם זאת, הנטייה הראשונית הטבעית האנושית – היהודית! – הייתה  לשאול, למרות תילי התילים של דברי פרשנות על איוב ודומיו, על נוכחות או היעדרות האל באושוויץ, אפילו בפי דתיים. התשובה הייתה צריכה להיות נחרצת: "אני לא מקבל שום תירוץ שום נימוק שום הצדקה, עם השפלות כאלה עונשים כאלה הדמיות כאלה ביצועים רצחניים כאלה עלית אפילו על השטן, אני מאשים אותך בכניעה אליו ואפילו בהפקת הנאה מפעלוליו, אני מתקשה להבחין ביניכם, כל הוכחת קיומך בהוכחת קיומו וקשה לומר עליו שהוא לא מכביר בהוכחות." החרדים מגלים עקביות גדולה יותר מרוב חוקרי השואה הנתלים בהסתר פנים. הם מכחישים אותה בדרכם כדי להציל את אלוהיהם. לא מתאבלים, לא מוותרים על דבר, לא משנים דבר. לא חוקרים את הנושא, על דרך של "במופלא ממך אל תדרוש", ממלאים את השורות, מרבים בתורה. קבלת הסתר פנים הייתה מחסלת את שרידי התיאולוגיה – אליעזר דסלר ? – שנותרה להם. לא מסתירים פני אלוהים בלי לפעור תהום מתחת לכיסא מלכותו. מבחוץ יהדותם נראית כעבודת אלוהים דחלילי, מסכתותיהם כארון קבורה, תורתם כתורת אבל. כתביהם מסממים אותם, כתבי זרים כמעט ולא פותחים. הגדולים נראים תלושים גם אם אלה מהם שמצליחים להתגבר על יצר העסקנות העושה בהם שפטים מיושבים בדעתם יותר מאשר ראשי אמ"ן לדורותיהם, ראשי ועדת חוקה ומשפט, ראשי פורום קהלת... את הסתר הפנים הם משאירים למקובלים המפריכים את עצמם וסותמים את השמיים.

השואה רק החריפה את המלכוד בו מצוי היהודי מאז ומתמיד – מאז הוא מתמודד עם בחירתו המוכחשת על-ידי אלוהים. ספק אם ביכולתו להתיר את המלכודת. מצד אחד, הוא לא יכול לבטוח באלוהים עקב שתיקתו המשחררת את לשונותיהם של כל מיני רבנים הזויים ומפריחה הגיגיהם של כל מיני הוגים העוסקים בשידולי סרק; מצד שני, הוא לא יכול לעזוב אותו בלי ללכת לאיבוד. גם אם יברח לקצה עולם האל, יהיה אשר יהיה (בין אם קיים בין אם לאו?), ישיגו יחזירו ידרוש ממנו למלא את שליחותו והיא להיות במלכוד תמיד – לא במקרה קוראים את ספר יונה ביום הכיפורים. למלכוד היהודי קוראים אלוהים. רק תפילה מחלצת מאחיזתו. היהדות מתגלה כדרמה מטפיזית-משפחתית פתטית למדי, היא מעוררת שנאת הגויים וצחוק מריר בקרב היהודים השפויים ביותר. הסיפור של אלוהים לא פחות פתטי מסיפורו של היהודי ולפני שנעבור לעסוק בקולו המרוט רק נקפיד שלא להמר על נפלאותיו. אל שהסתיר פניו בשואה לא יציל את עמו בעת צרה.