דבר אחר: מועקת צרפת

אני מודה שפקעה סבלנותי לזעקות השבר של יהודי צרפת. במיוחד של חמומי המוח מקרבם שממהרים להשתיק כל קול שפוי. הם מוקיעים אצל המוסלמים את מה שהם עצמם זרעו בציבוריות הצרפתית. מערכת בתי ספר שחינכה לשטיפת מוח, פלישה גסה לכיכרות העיר ולא רק על-ידי חב"ד, הכנסת סממנים דתיים למתחמים ציבוריים. יותר מאשר ביהודים האמריקאים והבריטים התגשמה בהם נבואתה של ארנדט על התמורות שפקדו את היהודים שהסתחררו מהאמנציפציה. הם נעשו לרברבנים ולראוותנים בלתי נלאים: "העם היהודי נותר אומה של מנודים (paria) בו בזמן שהוא לא הפסיק לייצר מצליחנים חדשים" H. Arendt, « Les Juifs d’Exception » dans « La Tradition cachée », Christian Bourgeois, 1987, p. 158). את מה שהרשו לעצמם אתמול הם שוללים היום מהמוסלמים המאיימים לדבריהם על אופייה החילוני של הרפובליקה הצרפתית. קרוב ל-80 שנה הם נהנו מסלחנות הרשויות ומרגע שאיבדו – עומדים לאבד – את מעמדם המרופד במוסדות השלטון התקשורת המחקר וההוקרה לטובת המהגרים החדשים העולים במספרם פי מונים עליהם הם מתרעמים על שינוי אופייה של... צרפת.

אחד מכוכבי הקהילה נמנה עם שונאי המוסלמים האדוקים ביותר. הוא צמח על ספסלים יהודיים. נתלה בגדולי הוגי האנטישמיות הצרפתית, דוגל בגירוש המהגרים הבלתי חוקיים ורובם נחשבים בעיניו לכאלה, משסה יום יום נגדם – כאשר הוא עצמו מהגר מאלג'יר וחברתו בת למהגרים יהודים ממרוקו. במקום להקיא את הדמויות המפוקפקות הללו מקרבם, נציגי הקהילה הממוסדת, חלקם מבריקים, חלקם מופרכים, נהנים להתנצח אתם בשעות שיא של צפייה. מעולם לא יודו שרוב מוסדותיהם מטפחים שנאה לאחר, מסוגרים ביטחונית רעיונית רבנית. נהנים מקולם נטול כל מבטא שמתחלחל מהמבטא הערבי שפריז של חלומותיהם עוטה יותר ויותר. איש לא נזעק לעזרתם כביכול, כאשר כל הממשלה לצידם; איש לא מוחה איתם, כאשר רוב אמצעי התקשורת נעשו לשופריהם, איש לא קורא להפגנות למענם, כאשר איש לא מבין למה צריכים הפגנה מניעתית. אנשי חב"ד שוקלים להתיישב בקורסיקה ולהחיות את חלום המדינה היהודית באי היופי, ראשי איחוד הרבנים האירופים מתקבלים אצל האפיפיור.

היו מעשי רצח ושורה של התנכלויות אבל ההיסטריה לא נובעת מגל האנטישמיות בלבד, בין אם גלויה בין אם בלבוש של אנטי-ציונות. גם לא מערעור מעמד היהודים בציבוריות הצרפתית. מדובר בתופעה יותר כואבת בקרב מהגרים שברחו מארצות המגרב בהן רווחה שנאה הדדית יהודית-מוסלמית. היהודים לא משלימים עם עליית האסלאם ועלייה מתוחכמת למדי של אינטליגנטסייה חדשה ממקורות האסלאם. הם לא ברחו מהערבים כדי להיתקל בהם בארץ הגירה שהסבירה להם פנים (כולל היהודים האלג'ירים שנתלים באזרחות חסות קולוניאלית). חלקם עלו לישראל מפחד הערבים, מסרבים לגלות שמספרם בה עולה על מספרם בצרפת. מקפידים לשמור על אזרחותם ועל ההטבות שלה. אלה שנותרו מצליחים להדביק את השלטונות בהיסטריה שטרם זכתה לניתוח למרות המלל הרב הנשפך על-ידי חוקרי מומחי שופרי מוקיעי מלבי האנטישמיות. בעיניהם כל הפגנה בעד הפלסטינים היא בגדר אנטישמיות, כל מחאה נגד נתניהו וממשלתו היא בגדר אנטישמיות. אפילו נמצאה חברת פרלמנט שבחירתה תלויה בהצבעת המתגוררים בארץ שהגישה הצעת חוק המאיימת בהליכים משפטיים נגד כל מי שמסתייג מהציונות או מערער על מדיניות ממשלת ישראל.

מלבד מאבקם באנטישמיות נראה שליהודי צרפת אין הרבה מה לומר. לא על גורלם ולא על ייעודם. כה מעורערים שמצד אחד רבו הנביאים בעיני עצמם, לרבות אחד שמבקש זימון סנהדרין להשלמת גאולת ישראל; מצד שני, בריוני תקשורת, לרבות בנו של הדמות המסמלת את השואה שמציע מעצרים קבוצתיים של מהגרים לא חוקיים כדוגמת משטרת ההגירה של טראמפ ולפניה של וישי. איש לא מעז להודות שלהתבדלות היהודית יכולים להיות ממדים דוחים של עליונות בעיני אחרים. אפילו בתקופת שבתאי צבי – וראוי לדלות מהתופעות שפקדו את הקהילות בתקופתו תובנות להבנת ההתייצבות הדביקה מאחורי משיחי השקר בני ימינו – לא שמענו על קהילה כה מסוממת שמתיישרת לפי הוראות מחוללי המשיחיות הציונית הקנאית בשטחי האפרטהייד. מתגייסים כאילו עומדים בפני שואה נוספת, מזדעקים כאילו עומדים לנשלם מזכויותיהם והטבותיהם. צייר בשנות התשעים לחייו עם שער וזקן מאוד שחורים פרסם מאמר תחת הכותרת "איומים על יהודי צרפת" בו הוא קרא לעזרה וסיכם במשפט פתטי למדי: "אני מפחד". לא היינו צריכים לחכות הרבה זמן עד לפרסום ספרו –אחד מיני רבים – על "היהודי" שלא מחדש דבר. כאילו עברנו לטכס קבורה ספרותי ליהודי האירופי המרגיש שהמוסלמים סוגרים עליו מכל הצדדים. בעודו מוגן נגד צורריו יותר מאשר תושבי דרום צפון מזרח מדינת ישראל.

אתה מקשיב להם ולא מבין מה הם רוצים. הם לא מופלים לרעה במשרדים הממשלתיים ולא במגזר הפרטי אלא מבוקשים מאוד. הם לא מנודים אלא מחפשים את קרבתם. הם לא דחויים בסלונים הספרותיים אומנותיים פילוסופיים אלא נמנים עם כוכביהם הבוהקים ביותר. הסימביוזה היהודית-צרפתית פרחה דווקא אחרי מלחמת העולם השנייה והיא נמשכה עד לשנים האחרונות. לפניה ההוגים נטו להתנצר כדוגמת סימון וייל והנרי ברגסון גם אם לפניהם לא חסרו הוגים שניסו להתמודד עם חוכמת ישראל כדוגמת ג'וזף סלבדור, גדול ההוגים שקמו ליהדות צרפת במאה ה-19. הוא מבליט את רב-לאומיותה של היהדות כמחסום מפני טמיעה באוניברסאליות מבית מדרשו של הגל וכערובה להגשמת שליחות נאמניה בתור עם קדוש וממלכת כוהנים: ישראל נבדל משאר העמים רק במידה שהוא מהווה עם-עיקרון, דגם ומופת להתהוות שאר העמים (J. Salvador, Paris, Rome, Jérusalem, Michel Lévy Frères, Libraires-Editeurs, 1860, Vol. II, p. 364.). לאחרונה היהודים כה עסוקים בברית המילה בשחיטה ובמשיח עד שהם לא ממש מחדשים. הייתי ממליץ להם להתנזר במקצת מהופעה כפייתית באמצעי התקשורת. מי שלא רוצה להיתקל בהתנכלויות אנטישמיות חולניות שיקיא את הגזענות הרברבנית המקוננת במחנה שלו או שירד למחתרת.

לא חסרים קולות שפויים אבל הם מושתקים על-ידי קולות הקנאים שמצויים על הקו המחבר פריז לירושלים או משתתקים מעצמם כדי להישמר מהשתלחות אמצעי התקשורת היהודים הרבים. רבנית הנחשבת לכוכבת בסצנה האינטלקטואלית לא הספיקה להצביע על חוסר הרגישות ההדדית שפוקדת את הציבוריות הצרפתית שנאלצה לסגת לבית תפילתה. היא אפילו לא התחקתה אחרי נסיבות התפרצות השנאה ההדדית, כנראה שלא העזה. היא מצפה אולי מלא יהודים לענות על השאלה היהודית. כי היהודים המקומיים לא אומרים דבר על עצמם. כאילו לא נגמלו מהתזה של סרטר לפיה היהודי נקלע ליהדותו תחת מבטו האנטישמי של האחר. הגדרה מבחוץ, הגדרה שלילית, הגדרת חסר. היהודים הצרפתים השורשיים, אם נותרו כאלה, ספונים באחוזות שלהם מאחורי שמות שמבטיחים להם מחתרת מכובדת. הם מבינים אולי שכל שליחותו של היהודי היא לשרוד בתור יהודי, עוסק בטיפוח יקבו והפקת סוד מיניו כעדות לאל שאכזב למשיח שלא יבוא לגאולה שלא תפציע. אחרת כל מי שאומר דברים שבשגרה לא אומר דבר, כל מי שסוטה מהשגרה מוקע ומוחרם. על שלום, שתי מדינות, מדינת כל אזרחיה חס מלדבר.

בעשורים האחרונים ההיסטוריונים והפרשנים לא עסקו בדבר יותר מאשר בשואה בלי לומר הרבה. עם כל הכבוד להיסטוריוני החצר הרפובליקנית, ליהודי צרפת לא קמה ארנדט ואפילו לא פאקנהיים או הנס יואנס. לוינס לא אמר הרבה בנושא, נרתם בדרכו לרשום פרק חדש בתולדות היהדות והקהילה, ואילו יענקלביץ קבע שמעשי הנאצים לא ניתנים לסליחה והפסיק לקרוא בכתבי היידגר. ויזל עקר לאמריקה, פרידלנדר עלה לארץ לפני שהיגר ללוס אנג'לס. לאחרונה הופיע על בימת האקרנים ספק פסיכיאטר ספק פציינט שהפריח מילה בחלל השואה – résilience – וכולם נתלו בה כדי להסביר את הבלתי מוסבר ולהצדיק את כושר ההתאוששות למרות הפצעים המדממים אפר בזיכרונות כל אחד. הוא לא הסביר דבר לא התמודד עם דבר. המילה שעשתה את כל פרסומו לקוחה מתורת החומרים כדי לומר שהחיים יותר חזקים מכל דבר. אחרי פרעות שמחת תורה האיומה הקנאים הציוניים הצטרפו למקהלה שהדהדה את קולו המשקר תמיד של נתניהו שקרקר: "שואה שואה". עד שניצול שואה מקיבוץ בארי מחה בצנעה ובכאב: "השואה הייתה שעה שעה יום יום שבוע שבוע חודש חודש שנה שנה ואצלי היא ארכה חמש שנים." אני מודה שאירועי שמחת תורה האיומה הסבו לי נזק נפשי בלתי הפיך. המגדלים נפלו החומות נפרצו. אני כנראה זקוק לטיפול בבית מדרשו של פסיכיאטר החומרים.