דבר אחר: ספרטה דנתניהו

אני דווקא מאלה שמתייחסים ברצינות לדברים שנפלטים מפיו של נתניהו – כל עוד השד הפוליטי לא משתלט עליו, הסטייה הרברבנית לא מאפילה על שפיותו, כושר הלגלוג המולד שלו לא מהתל בו, אשתו לא רודה בו, והוא לא נגרר אחרי שקריו. כאשר הוא דיבר על ספרטה, לשם שינוי הוא דיבר אמת, ניתח את העבר וצפה פני עתיד. חושיו מספיק מחודדים כדי לקרוא את המצב לאשורו. אומנם לא מדובר בספרטה מלפני 2500-3000 שנה אלא בספרטה כפי שהתגבשה כעבור 100 שנות הגנה צבאית והתשה רוחנית בפיסת ארץ שהופכת מטולאת יותר ויותר עם גורדי שחקים המעכירים את השמיים ושכונות חרדיות המכתימות אותם. לא אתונה ולא אלכסנדריה של העת העתיקה, לא ברלין ולא טוקיו של מלחמת העולם השנייה. אלא ספרטה מסוג חדש. שוטפים את מוחם של הילדים מגיל ינקות – עם מרד החשמונאים בחנוכה, רשרוש המן הרשע בפורים, שפוך חמתך על הגויים בליל הסדר... – עד גיל גיוס – אחרי ביקור בכותל, התייצבות בתל חי, עלייה למצדה, מצעד החיים באושוויץ. הכול נועד להכשיר נפשית את הצעירים להתנדב ליחידות קרביות ומי שמתלבט מקבל שנת מכינה כדי להשלים את מוכנותו. בתנאי פנימייה, עשרים וארבע שעות ביממה, עם מסעות בוואדיות אכזריים, בתמיכת ובתשלום ההורים.

נתניהו פיצח את סוד ספרטה היהודית יותר טוב מכל אחד אחר. הוא מניח כמובנית מאליה שיטת החינוך היהודית-ישראלית הנהוגה כיום אצל הקהלים הנושאים בעול / כורח / גיוס הצבאיים: "אגוגה" מסוג חדש, מתוצרת מקומית, לא פחות מחשלת מאשר בספרטה. בתקופות הפריחה שלה ספרטה נהגה להכניס את הילדים החל מגיל 7 לפנימיות לוחמה מהן יצאו בגיל 20 לערך מוכנים להרוג ולהיהרג. בשירות המדינה ובשם מלכיה-כהניה, שופטיה (אפורים), זקניה ומחיאות הכפיים של אזרחיה. עד גיל 60, הם לא עבדו אלא התאמנו ונלחמו. למחייתם ולעמידה בשאר חובות האזרחות שלהם, הם גבו מיסים ממעבדי האדמות שנחשבו לעבדים נטולי זכויות (ההלוטים) הגם שהם נמנו עם בעלי הקרקע המקוריים. מבחן הסיום בהכשרתם הצבאית, לקראת גיל 20, היה לרצוח בהם בלי להיתפס ולחזור לבסיסיהם עם כידונים מוכתמים מדם קורבנותיהם. רק אז הם שולבו בכוח הלוחם של הפוליס ונמנו עם אחד ממועדוני העיר. כל מועדון מנה כ-15 גברים שסעדו בערב יחד (סיסיטיה), נלחמו יחד, ישנו יחד. בהגיעם לגיל 30 הוכרו כאזרחי ספרטה והצטרפו לנשותיהם. מסופר שספרטה לא הקימה חומות, היא לא הייתה צריכה אותם. היא שלטה על חצי אי וגם הגבול הצפוני היה מספיק רחוק כדי לצאת לקראת האויב ולהביסו. אם נתעלם מהשינויים בתקופות השונות ונתבסס על מה שכונה "האגדה (mirage) של ספרטה" ששימשה את רוב הרודנים בהיסטוריה – ועכשיו גם ראש הנוכלים של ישראל-יהודה –, הספרטנים בילו את חייהם במלחמה ומספרם בתקופות השיא הגיע ל-30,000 אזרחים ששלטו על כ-150,000 עד 300,000 הלוטים ושאר "יושבים מסביב" כפריאויקים והמותאקים שירדו מנכסיהם ועסקו במנהל ובמלאכה. בכל מקרה מיעוט לוחמים השליטה משטר של כפיה וטרור על רוב האוכלוסייה שהייתה מפוזרת בכפרים שבעמקי הפלופונס. ספרטה הייתה מורכבת מלאקוניה, בה שכנה ספרטה עצמה, ומסניה, שנכבשה בתקופה הארכאית.

ספרטה הייתה לטוב ולרע יותר מסודרת, מכובדת ועקיבה מיורשתה הנתניהית. היא לא נתלתה בקורבניותה, צדקנותה, נפלאות מוחה כדי להשליט את מרותה על השטחים שעליהם היא שלטה ביד רמה ועל הערים והאיים שסובבו אותה. בצביעות אופיינית למשטרים כוחניים היא הפקידה את ההתעללות בהלוטים, שכל מטרתה הייתה להחזיקם במצב של פחד תמידי, בידי נעריה: פגעו בהם ולא נתפסו – זכו, נתפסו – נענשו על... שנתפסו. בניגוד לישראל-יהודה, ספרטה לא הייתה שסועה ומפולגת ולא ידוע על מלך סוטה כנתניהו – מלבד אולי לאונידס. במקום ההלוטים, היא שולטת על ערב רב של ערבים ישראלים, פלסטינים ועובדים זרים משלל אומות העולם שבאים כדי לפרנס את משפחותיהם. לא זו בלבד שהיא כופה משטר של אפרטהייד על תושבי הרשות הפלסטינית היא גם מייצרת עבדים מסוג חדש. לא פלא שאזרחיה, הנמנים לפי סקרים שמעולם לא נחשפו עם המאושרים שבעולם, מניבים דמויות ספק מפגרות, ספק ליצניות, שלא מפסיקות לפלוט הערות מהסוג: "למי רע פה?" לזכותה של ספרטה ההיסטורית ייאמר שאנשיה ההסתפקו במועט ונמנעו מלהתרברב, להשתולל, להחרים, לאיים... להתבהם.

ספרטה ההיסטורית הייתה באמת מעצמה הלנית עם עליות ומורדות והיא שרדה קרוב ל-1000 שנה בעוד שספק אם ישראל-יהודה תשרוד 100 שנה אם היא לא תעלה על נתיב השלום. כמותה ישראל-יהודה רשמה פרקים של גבורה לא פחות הרואים מאשר קרב התרמופילים, שקדם לניצחון ההלני על הפרסים, רק שבקרבות הגבורה שלה היא משרתת את עצמה ואת עצמה בלבד (רק היא מציבה את עצמה בקדמת המאבק על העולם החופשי, המערב הדמוקרטי, הציוויליזציה היהודית-נוצרית, האנושות המוסרית, וכו' וזה היה מצחיק לולא היה פתטי). למרות כל הרהב בתור אומת הזנק, היא נותרה מעצמה שולית ששורדת בחסדי הסיוע האמריקאי ותרומות הנדבנים היהודים. אזרחיה כה מאמינים בשבחים שהם מרעיפים על עצמם עד שהם לא מצליחים להיפטר מתדמית עצמית שמעוורת אותם ומעוררת קנאה ובחילה בקרב הגויים. בלי לנקותו מהאשמה הרובצת על כתפיו בסדרת המהמורות שהובילו להיעלמות ישראל לטובת ישות מבחילה ומצורעת שמוקדם מלנבא את גורלה, נתניהו צדק באבחנה שלו: הגטו שלו הוא ספרטה חדשה בכול הקשור להכשרה הצבאית של ילדיה (חלק מהם), לתשתית התעשייתית צבאית שלה, לעיסוק הצבאי המחלחל לכל דבר, לאופקיה הפוליטיים המרוששים כל חתירה לשלום (אפילו אצל מתנגדיו הפוליטיים). אם ספרטה ההיסטורית תרמה את הלקוניות לעולם, ישראל-יהודה תורמת את ההתלהמות היהודית, את ההצהרתיות השקרית, את הרעשנות המדבקת. אנשי צבאה אומנם ל(א)קוניים אבל זה יותר מרוב עילגות מאשר מרוב חוכמה מדודה ומאופקת. בניגוד לספרטה הארכאית ואפילו הקלאסית, ישראל סובבה את עצמה בגדרות חדירות לטילים, לרחפנים, למנהרות תת-קרקעיות ולסתם פלאחים עם כפכפים. במקום שני מלכים שמאזנים זה את זה, היא נשלטת על-ידי איש מוזר שמתנהל כראש מאפיה פוליטית שעוקפת את המוסדות השלטוניים. כולם יודעים שנתניהו סוטה, לרבות תומכיו מבין החרדלים והחרדים, אבל אלה עברו מרשות התורה לרשות התמיכה וההכחשה. הם לא פחות סוטים ממנו, הם למדו את אומנות הסטייה הפוליטית ממנו. בניגוד למה ששמיר ושרון אמרו על הברנש הוא לא מאבד עשתונות ברגעי בהלה אלא נהנה ממנה כי היא מחזירה אותו לסורו. לרמות, לשקר, לשסות... לתחבל. הוא זורע תבהלה ויותר מאשר מצטער עליה הוא מפיק ממנה סיפוק אפל שאפשר למצוא אצל סוטים בלתי נלאים. הוא מהווה מקרה קליני ובמקום להתייחס אליו כאל אדם מזיק מתייחסים אליו כאל משיח. ספרטה דנתניהו נושמת, מתלהמת, משתעשעת באשליה שהיא צודקת תמיד מתחמנת תמיד.

הבדל פטאלי בין שתי הספרטות עוד יכריע את גורל ישראל-יהודה אם היא לא תתעשת מכל הבחינות: יהיו גבולותיה חומותיה אשר יהיו, אויבים צרים עליה מכל עבר וצבאה הולך ומתפורר למרות מחויבות משרתיה הצעירים. צבא העם לא קיים יותר – ולא בגלל ההשתמטות ההמונית הממוסדת המרושעת של החרדים שעוברים שטיפת מוח עוד יותר אפלה. צה"ל הנוכחי מבוסס על צבא מקצועי שנהנה מתנאים חלומיים ונשען על פראיירים מקרב מתנדבי החובה ומשרתי המילואים. בתוספת פקידות מהבררה החילונית, מתופפי תופים משיחיים מישיבות ההסדר, נפלי הישיבות החרדיות – ונכים לקישוט (בספרטה המקורית היו נותנים להם לגסוס בנקיקי הרים). תנאי הצבא קורצים למתגייסים. כולם יודעים שאפשר ליהנות מתנאי שירות מהטובים ביותר במדינה. לימודים, רכב, מעמד, יוקרה. השתלמויות בחו"ל, שכונות צמודות קרקע. רובם רוצים לחתום, חולמים להסתובב עם דרגות, להיות רמטכ"לים. תנאי פנסיה חלומיים והבטחת קריירה שנייה ושלישית בתפקידים הנחשקים ביותר במשק. בתעשייה, בבנקים, בפוליטיקה... במחקר. ההרפתקנים ביותר אף משתלבים ומשלימים דרגות בשירותי הביטחון השונים. אפילו אנשי הייטק המבוקשים ביותר באים מהצבא, בין אם מתלפיות בין אם מ-8200. כבר לא סופרים את היחידות המסווגות שפותחות את שערי מכוני המחקר הנחשקים ביותר בקרנות הכספיות, באוניברסיטאות ובמכללות. ככלל, מאז שגולני ומשמר הגבול עברו בהצלחה שינוי תדמית כל היחידות יוקרתיות. שיקולים אידאולוגיים מתערבבים בשיקולים מקצועיים ואישיים. בפי הורים שכולים חוזר אותו סיפור. הם התנדבו, חדורי אמונה בצדקת הדרך, מרוב אהבה למולדת. איש מהם לא יאמר שהם הורעלו על-ידי מחנכיהם במסגרות השונות כולל ההורים עצמם. בספרטה האימהות נהגו להיפרד מבניהם במילים: "תחזרו עם המגנים שלכם או עליהם." בישראל-יהודה: "הם הלכו לפי רחשי ליבם." לו החרדים היו משתמטים מפני דרכי שלום, הייתי הראשון לשבח אותם. אבל אפילו את האדם הם לא אוהבים ושונאים אותו בתור יהודים בלויים. לו הפוליטיקאים היו משתלחים בגנרלים מפני רצונם להיגמל מתרבות צבאית שעוד תכלה אותנו, הייתי הראשון להלל אותם. אבל רובם ככולם רפי שכל ולא תמיד יודעים את מה שהם אומרים. לצערי הרומנטיקה של החייל-החלוץ, של החייל-החקלאי או של החייל-שונא-מלחמה נעלמת אחרי 3 שנים של מפלות בכל החזיתות וערעור כל סולמות הערכים. יהודה גברה על ישראל ועמלק מתגלה מיום ליום בקרב כל אחד ואחד מאיתנו. רק אלופים ממלחמת ששת הימים וממלחמת יום הכיפורים מדברים עוד על ערכי הצבא ורק אסא כשר ממשיך לנופף בקוד האתי שלו