תולדות הספרייה: תרגום השבעים

איננו יודעים מה היו הנסיבות המדויקות לתרגום התורה ליוונית. בית תלמי שמה לה לשליחות פוליטית-תרבותית להפוך את אלכסנדריה לבירה האינטלקטואלית של המרחב ההלניסטי. היא פעלה לשיפור פני העיר, למשיכת מוחות, לבניית ספריית-אקדמיה-ליקיאון שתשרת אותם בתחומים השונים. עד אז "ספרים" היו פזורים בארכיונים מלכותיים או בספריות פרטיות. לא זו בלבד שספריית אלכסנדריה ליקטה את הספרים ביוונית, היא גם פעלה לתרגום ספרים משפות מזרחיות ליוונית. סביר להניח שתרגומי קטעים מספרי היהודים – ואף תרגומי קטעים שלמים מהתורה – הסתובבו ברחבי העולם ההלניסטי אבל לא נודעה יוזמה מוסדית שיטתית לתרגם את חמשת חומשי התורה שכה דובר בהם. התרגום הנ"ל, המוכר בשם הלטיני Septuaginta, ממנו נגזרו שמותיו בשפות האירופאיות, הכשיר את הקרקע להפיכה הדתית-נוצרית שפקדה את האימפריה הרומית.

*

נוכחות היהודים באלכסנדריה לוט בערפל. חלקם הגיעו למצריים עת התרחשה ההגליה לבבל, בין אם העדיפו אותה על פני בבל, בין אם התקוממו נגד הנציב הבבלי שהוצב ביהודה וברחו למצריים מפחד פעולות תגמול. גל נוסף הגיע עם אלכסנדר מוקדון, מורכב מחיילים שהצטרפו אליו, אולי יהודי צור, אולי יהודי עזה. גל שלישי הורכב משבויים – הנאמדים בעשרות אלפים – ששבה תלמי הראשון עת פלש ליהודה בתקופת מלחמותיו נגד הסלאוקים. נודעים ביושרם, נאמנותם ואומץ ליבם, הם הוצבו במצודות לשמירה על גבולות הממלכה. עם שחרורם, צאצאיהם עברו לאלכסנדריה. במאה השנייה לפנה"ס, ניטשה עוד מלחמה בין המצרים והסלאוקים. הכוהנים מבית חוניו נטו להתייצב לצד בית תלמי, בני טוביה לצד בית סלאוקוס. בסופו של דבר העימות בין שתי הממלכות על השליטה ביהודה הוכרע לטובת הסלאוקים אבל אלה השהו את עבודת המקדש וחיללו אותו, ומעלליהם הובילו למרד החשמונאים.

במקביל ובעקבות האירועים הפוליטיים, גל הגירה התרחש מרצון במסגרת תנועת הגירה רחבה יותר של יהודים אמידים לכל קצוות המרחב ההלניסטי. יהודה הייתה צרה מלהכיל את כל תושביה והם יצאו כדוגמת היוונים להקים מושבות בלי להתכחש למולדתם ולנאמנותם הפולחנית לירושלים ולמקדשה. הם לא ראו בהגירה בגידה או נטישה אלא הבטחה ואף ברכה. פניהם היו לערים משגשגות והראשונה שבהן הייתה אלכסנדריה. תחת תלמי השלישי ("המיטיב", 285 – 222 לפנה"ס) היא מנתה 500 עד 600 אלף תושבים, מקרבם כ-30 עד 40% יהודים (?!). לפי הערכות שונות רבע מהאוכלוסייה הורכב מעבדים שהובאו במסגרת סחר עבדים שמילא מקום חשוב בכלכלת העיר. היהודים נהנו מחופש דת, עם גרוסיה היא מועצת זקנים ונשיא (אתנרך) משלהם. מעמדם האזרחי-פוליטי לא השתווה למעמד היוונים אבל היה גבוהה ממעמד המצרים. לפי פילון האלכסנדרוני (13/20 לפנה"ס – 45 לספירה), מתוך חמש שכונות העיר, שתיים היו ידועות כשכונות יהודיות. אפשר לשער שלא מעט יהודים היו גם מפוזרים בשאר השכונות. לפני סיפוח מצרים לרומא, המתחים בין הקהילות בעיר לא חסרו אבל המלכים מבית תלמי מיהרו להתערב, לפזר את המהומות ולהפיג את המתחים.

היהודים הקימו מקדש משלהם, על שם חוניו, הוא חוניו הרביעי מצאצאי שמעון הצדיק משלושת הכוהנים לבית צדוק. תחת תלמי השני – פילומטר – חוניו ברח למצרים, בתור פליט פוליטי, נושא צלקות רבות. סבל משרירות הסלאוקים, על רקע חילול בית המקדש בירושלים על-ידי אנטיוכוס הרביעי הוא אנטיוכוס אפיפנס שהדיח את אביו, מהתנהגות החשמונאים מבית יהויריב שנישלו את משפחתו מהכהונה. הוא ביקש להגשים את נבואת ישעיהו לפיה: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרַיִם וּמַצָּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַיהֹוָה" (ישעיהו יט, יט). המקדש הוקם בליאונטופוליס במצרים התחתונה, במרחק 35 ק"מ מממפיס, בחלקה הדרומי של דלתת הנילוס, המוכר היום כתל אל-יהודיה עקב ממצאים יהודיים שנמצאו במקום. ספק הכשיר חוניו מקדש מצרי, ספק בנה מקדש על שטח שהוקצב לו. נראה שאפילו נהנה מאוטונומיה יחסית באזור בו התמקם. לפי יוסף בן מתתיהו (37/38 – 100 לספירה), גדול היסטוריוני תולדות תקופת בית שני, מטרתו הייתה להשכין שלום בין היהודים שנחלקו ביניהם. היוזמה לא נעמה לו במיוחד, הוא מלגלג על עליבות המקום ועל שפלות כוהניו ומשרתיו. בני חוניו כבר יגיעו לגדולה, יחזקו את הצבא היהודי שלהם, יתייצבו לצד קלאופטרה במאבקה נגד בניה ואף ישלימו עם החשמונאים, יראו באלכסנדר ינאי מלכם השני ויחזרו לשלוח את מחצית השקל לירושלים. לפי עדות פילון: "כמעט בכל עיר יש קופה בשביל כסף הקדשים שהנדבות ניתנות לתוכה ולעתים מזומנות נמסר משלוח הכסף לאנשים מצוינים בייחוס המשפחה שלהם."

מקדש חוניו פעל קרוב ל-250 שנה ועמד על תילו עד לחורבן בית המקדש בירושלים. בתחילת המרד ומייד אחריו, התנגדו "הזקנים" להתססת הקנאים שהגיעו לאלכסנדריה ואפילו הסגירו את ראשיהם לידי הרומאים. אט אט התעשתו וניסו להרגיעם. אבל הרומאים ציוו לנעול את המקדש מחשש שישמש את היהודים לחידוש המרד נגדם. חז"ל נחלקו כהרגלם על מעמדו וכשרותו של מקדש חוניו. האם היה במה לעבודה זרה או מקדש לשם שמיים. האם נועד להחליף את בית המקדש בירושלים או להיות מקדש מעט. האם ענה על צורכי היהודים המצריים או בא לפתור סכסוכי בית חוניו. הרבה דיו נשפך על הסוגייה ובהעדר תשובה נחרצת על מקומו ומעמדו נדחק לנשייה בהיסטוריוסופיה של היהדות הפרושית-רבנית. לעומת המקדש, שהדעות נחלקו עליו, יהודי אלכסנדריה קיבלו באהדה את תרגום התורה ליוונית. הם דיברו יוונית, ליתר דיוק את היוונית שהייתה שגורה במרחב ההלניסטי המזרחי (koine).

*

לפי האגדה מלאכת התרגום של התורה הופקדה בידי 72 חכמים, 6 עבור כל אחת מ-12 השבטים, שמספרם עוגל ל-70 (מכאן תרגום השבעים), ביוזמת תלמי השני, פילדלפוס, ובניהול מנהל המוזיאון, שהיה גם כהן מצרי גם כהן יווני ולפי אחדים גם יהודי. הסיפור מובא לראשונה ב"איגרת אריסטיאס" (ספר חיצוני מהמאה ה-2 לפנה"ס), כנראה פקיד יווני בחצר המלוכה. לטענתו הוא ששכנע את המלך והוא שעמד בראש המשלחת שיצאה לירושלים מטעמו כדי לרתום את אלעזר הכהן הגדול למלאכת התרגום. לביקור קדם שחרור אחרוני העבדים היהודים שנותרו במצריים והמשלחת הגיעה לירושלים עם שולחן למקדש במידות המפורטות בתורה. אלעזר התפתה ושלח למלך ספר תורה שלם כתוב אותיות זהב ושיגר את אותם 72 מתרגמים בתנאי שלא לשנות דבר בתרגום. אריסטיאס עושה ממלאכת התרגום אפוס שלם. כאילו רצה לשוות לה מעמד של מתן תורה ולתלמי השני, המקדם את פני המתרגמים במשתים ובכיבודים, מעמד של משה שני הנותן ליהודים תורה ביוונית. הדבר מצטייר כעין תיקון מעמדה של מצריים במורשת היהדות. היא הייתה אסורה על היהודים, היא עכשיו פתוחה בפניהם. סיבות פוליטיות לא היו זרות לתלמים. הם רצו לקרב אליהם יהודים, להרחיקם מהסלאוקים. ברם תרגום השבעים הסיר את הקללה שרבצה על כל אותם אנשים שניסו לתרגם את התורה כדוגמת תאומפופוס שעיוות אותה ו"לקה בבלבול דעת יותר משלושים יום".

החכמים שוכנו בבתים נפרדים על האי פארוס אפילו בדירות שהיו בחלק הראשון של המגדל אור. כל אחד מהם התבקש לתרגם את חמשת הספרים וכאשר סיימו, בתום תקופה של... 72 ימים, והישוו ביניהם את התרגומים, נמצאו הולמים בכל מילה ובכל אות כאילו החפיפה בין התרגומים העידה על השגחה עליונה. גם אם קשה לקבלו, הסיפור כה יפה עד שהשתרש בקרב הקהילייה המתעניינת בספריית אלכסנדריה. ספק תרגמו בצוותים, ספק כל אחד לחוד. ספק נפגשו כל בוקר, ספק נפגשו רק אחרי שהמלאכה הושלמה. סביר להניח שהתרגום התבצע, ברוח אותם ימים, בצוותים של שני מלומדים, כאשר אחד מקריא את העברית והשני מתרגם. לפי גרסה אחרת היו חמישה מתרגמים כמספר הספרים. איננו יודעים מי הם היו, האם תושבי אלכסנדריה או ירושלים. האם הוסמכו למלאכה על-ידי כהני ירושלים או חכמיה.

התרגום ענה על צרכיהם הפולחניים של יהודי אלכסנדריה. העברית שבפיהם הלכה והתמעטה והם לא גילו ענין בארמית. הם רצו מקדש משלהם, לא הייתה שום סיבה שלא תהיה להם תורה ביוונית. אולי גם רצו לעשות רושם על שכניהם הפגאניים. יותר מיהודי בבל, יהודי אלכסנדריה היו מעורים בסביבתם התרבותית, החברתית והכלכלית. עיר קוסמופוליטית – רב אתנית – בה רווחה אווירה של שיתופים ומדנים. לא מן הנמנע ששיקולי גיור עמדו מאחורי מבצע התרגום. אפשר לשער שהם ראו במתעניינים ביהדות מועמדים להצטרפות לקהילתם. במידה רבה אפשר לראות בהם "נוצרים" שלפני הנצרות – לפני הופעת ישו והפצת דבר משיחיותו. סיפור תרגום התורה ליוונית מופיע גם בחיבורו של פילון האלכסנדרוני, "על חיי משה". לפיו המתרגמים לא היו משכילים הלניסטיים אלא "כהנים ונביאים של המסטריות". מרגישים שרקע פולמוסי ליווה את היוזמה בין מחייבי התרגום ושוללו. פילון עצמו היה כה משוכנע בעליונות התורה עד שראה שליחות בקידומה ובהפצתה בקרב אומות העולם: "אני סבור שכל אומה הייתה נוטשת את דרכיה המיוחדות לה, ובהשליכה מאחורי גווה את חוקי האבות שלה, הייתה פונה ומכבדת רק החוקים שלנו." הוא מספר שעוד בימיו חגגו "מדי שנה חג ועצרת באי פארוס, שאליו הפליגו לא רק יהודים אלא גם גויים בהמוניהם החולקים כבוד למקום שבו נגה לראשונה אורו של התרגום." לפי כל המקורות התרגום הושלם בח' בטבת ועותק נמסר בטכס חגיגי ליהודי אלכסנדריה. בעיני חלקם לא דובר בתרגום סתם אלא בחידוש התורה ביוונית.

בתחילה תורגמו חמשת חומשי תורה, ובהמשך שאר הספרים. התרגום המורחב כלל גם ספרים חיצוניים שלא מופיעים בקנון המקראי, בין אם נכתבו במקור בעברית כ"ספר בן סירה" או "חוכמת שלמה", בין אם נכתבו במקור ביוונית כ"ספר המכבים". עם סיום התרגום שהתקדם במקביל לגישושי הקנוניזציה של התנ"ך בארץ ישראל הוא הכיל את עשרים וארבעה הספרים שלו, ספרים שנכתבו בעברית ואבדו, וספרים שנכתבו במקור ביוונית. סדר הספרים של התנ"ך היווני שונה מזה שבנוסח המסורה, וכן גם שמם של כמה מהם. השמות בתרגום השבעים עברו לתרגומים הלטיניים, ומהם למהדורות האירופיות. בתרגום משולבים מדרשי חז"ל ואף מדרשים שאינם מצויים אצלם. למשל התרגום של ספר משלי נושא אופי מדרשי, התרגום של מגילת אסתר מונה 280 פסוקים, מתוכם 107 שלא מופיעים בנוסח העברי. המתרגם מרשה לעצמו או מרגיש חובה להוסיף את שם ה', אף על פי שבנוסח המסורה אינו מופיע כלל במגילה.

ההבדלים הרבים בין נוסח המסורה כפי שהלך והתגבש ותרגום השבעים האיצו במתרגמים להמשיך לעבוד עליו. אחד המשכללים היה עקילס, גר צדק שהתגייר לפני מרד בר כוכבא. תרגומו, שחובר על דעת ר' יהושע ור' אליעזר, זכה ל"קילוסים". במדרש תנחומא נאמר כי הוא היה בן אחותו של הקיסר הרומי אדריאנוס, סביר להניח שהוא היה קרוב משפחה שנשלח לירושלים לפקח על העבודות מטעם הרומאים. עקילס הכין את העיבוד שלו לתרגום השבעים בסביבות שנת 125 לספירה. הוא היה, ככל הנראה, תלמידו של ר' עקיבא ולפי תורת רבו שדרש כל אות וכל תג, הקפיד לתרגם במדויק כל מילה וכל מרכיב בה. לעיתים ניתן לראות בתרגומו מגמה להתרחק מהקשרים נוצריים, נמנע למשל מלתרגם את המילה 'משיח' ב 'כריסטוס', וכמו במגילות ים המלח, לא תרגם את השם המפורש אלא כתב אותו בעברית. בנוסף לתרגומו קיימים מספר רב של תרגומים ליוונית, חלקם תורגמו ישירות מהמקור העברי על מנת לשמר את הנוסח שלו, חלקם הם עיבודים של תרגומים בשפה היוונית. קיימים מאות כתבי-יד של השבעים, רובם הועתקו בין המאה השלישית לעשירית. בין החשובים שבהם אפשר למנות את הקודכס "האלכסנדרוני" מן המאה החמישית אשר נמצא במוזיאון הבריטי בלונדון, את הקודכס הוותיקני מן המאה הרביעית אשר נמצא בוותיקן; הקודכס הסיניי מן המאה הרביעית אשר הובא למוזיאון הבריטי מהמנזר סנטה קטרינה שבסיני ועוד. אם להתבסס על פלוטרכוס כתב היד העברי ששימש את התרגום המקורי נעלם בשרפה האגדית של ספריית אלכסנדריה (47 לפנה"ס) שגרמו לגיונות יוליוס קיסר בהודפם את מתקפת משמרות אחי קלאופטרה על ספינתנו שעגנה בנמל. 

במרוצת השנים תרגום השבעים הועתק מכתב יד אחד למשנהו, עבר עיבודים רבים, וכבר במאות הראשונות לספירה היו קיימים מספר נוסחים. באמצע המאה ה־3 לספירה, אוריגינס, מאבות הכנסייה, חיבר את ההכספלה – חיבור בעל שישה טורים מקבילים ובהם נוסח המקרא בעברית, תעתיק יווני שלו וארבעה תרגומים יווניים נוספים. הנצרות האורתודוקסית רואה בו עד עצם היום את הנוסח המקודש המקורי היחיד. האסופה המלאה של תרגום השבעים כולל 50 עד 80 חיבורים אשר רבים מהם לא נכללו בקאנון המקראי ונדחו על ידי המסורה. עם אימוצו של התרגום על ידי הכנסייה הנוצרית במאה השנייה, התרגום ננטש כליל על ידי היהודים. יחס חז"ל למפעל התרגום היה ונותר דו-משמעי. בתלמוד הבבלי הוא מוצג כעובדה מוגמרת. גם חז"ל מציינים בפליאה את העובדה שלמרות שהמתרגמים ישבו במקומות שונים, תרגומיהם הלמו באורח פלא את נוסח התורה: "תניא, מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושניים זקנים והכניסם בשבעים ושניים בתים ולא גילה להם על מה כנסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד מהם ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעה אחת" (ראה מגילה ט, א-ב). ר' יוחנן תולה את ההיתר לתרגם את התורה בפסוק המתיר להשכין את יופיו של יפת (במקרה זה השפה היוונית) באוהלי שם (עם ישראל). לעומת זאת במסכת סופרים מובא הסיפור עם שינויים ששוללים במפורש את התרגום: "מעשה בחמישה זקנים שכתבו (עבור) המלך את התורה היוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנישה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להיתרגם כל צורכה." בשלב מאוחר יותר, אולי אחרי שהתרגום אומץ על-ידי אומות העולם, חז"ל גינו את עצם התרגום עד שהפכו את העשירי בטבת ליום צום. במגילת תענית בתרא מצוין ח' בטבת כתענית צדיקים משום שבו "החושך בא לעולם שלשה ימים". בחלוף הדורות אפילו התחברו סליחות לציון אותו יום נורא ואיום שבו "מלך יוון אנס" את החכמים ואילצם לתרגם את התורה. לפי פרשנים אחדים, הוויכוח הסב יותר על כתיבת התרגום מאשר על עצם התרגום: אסור היה לכתוב את מה שנאמר בעל-פה לפי הכלל: "דברים שנאמרו בפה – בפה; דברים שנאמרו בכתב – בכתב."

*

בעשורים האחרונים ניטש ויכוח על הדגם הרצוי ביחסים בין ישראל והתפוצות. באמריקה הרבו לצדד בדגם הישראלי-בבלי בעודם מתעלמים מהדגם הישראלי-אלכסנדרוני. סביר להניח שהראשון היה סביל ושרידותי, השני פעיל ומצליח. לכל הפחות עד למרד התפוצות שהחל בשנת 115 לספירה. יהדות אלכסנדריה פרחה מתוך בחירה, יהדות בבל מתוך אונס. אלכסנדריה הניבה בדרכה את הנצרות, בבל את הרבנות ואת האסלאם.