פרשת ויצא

 השבוע אנחנו מקבלים קטע ספרותי יפה. עם גיבור שבורח מנקמת אחיו, מהגר לארץ אמו, חולם חלומות מעניינים, מתאהב על פי הבאר, משכיר את עצמו כדי לרכוש את אהובתו, מרחיב את משפחתו ושב אל ארצו ואל מולדתו. יעקב הוא דמות חרדתית ופרנואידית יותר מאשר טרגית. הוא גנב את הבכורה מעשו אחיו ולמרות החיזוקים של האל הוא לא שלם עם מעשה התרמית שלו – מעולם ולעולם הוא לא ישלים. הוא לא יפסיק לחשוש. מאחיו, מחותנו... מבניו.

הפרשה פותחת בחלום שבו יעקב רואה סולם. הוא בונה מחסה מאבנים ומתכרבל מאחוריו כאשר ראשו לרגליו:"וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ יג. וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ-לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ יד. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ טו. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת:  כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ" (בראשית כח, יב-טו).

רבו לאחרונה המפרשים שהשוו בין סולם יעקב למגדל בבל, או לכל הפחות למגדלי המדרגות שהיתמרו על בסיס רחב שהולך וצר כלפי מעלה (הזיגורַט).  הם הוקמו באזור מסופוטמיה כחלק ממכלול מקדשים. הבבלים ראו במקדשיהם שערים לשמים, בין אם נבנו על-ידי אלים, בין אם על-ידי בני אדם. עבורם, הם היוו מקומות שחיברו בין ארץ ושמים. תגובתו המילולית של יעקב תיצור את אחת המטונימיות הבעייתיות ביותר בספרות חז"ל: "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי"  (בראשית כח, טז). חז"ל הדגישו את הזיקה בין האל ולמקום עד שהמילה מקום נעשתה לשם נרדף לאל:

"ויפגע במקום – ר' הונא מש' ר' אמי: למה מכנים שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולמו. אמר ר' יוסי בר' חלפתא: אין אנו יודעין אם הקב"ה מקום עולמו אם עולמו מקומו, מן מה דתכתיב: "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי" (שמות לג, כא) – הוי הקב"ה מקום עולמו ואין עולמו מקומו. אמר ר' יצחק: כתיב: "מְעֹנָה אֱ‑לֹהֵי קֶדֶם" (דברים לג, כז), אין אנו יודעין אם הקב"ה מעון עולמו ואם עולמו מעונו, מן מה דכתיב: "ה' מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ" (תהילים צ, א) – הוי הקב"ה מעון עולמו [ואין עולמו מעונו]. אמר ר' אבא בר יודן: לגיבור שהיה רוכב על סוס וכליו משופעים הלך והלך הסוס טפילה לרוכב ולא הרוכב טפילה לסוס הה"ד: "כִּי תִרְכַּב עַל-סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה" (חבקוק ג, ח)." (בראשית רבא סח, יא).

האל המתגלה במקום אשר בחר בו, וכינוי זה מבטא את קרבת אלוהים... כשם ש"שמים" מבטא את המרחק.

הפשט מספק את המשמעות המשכנעת ביותר. יעקב תוהה על אופיו של המקום שבו נראה לו האל. אבל היות שזאת הפעם הראשונה בכתובים שהאל מופיע במקום כלשהו, חז"ל התבלבלו והחלו לתהות אחרי המקום ובעקבותיהם מפרשיהם. אפרים אורבך מקהה במקצת את האקוסמיזם המבצבץ מדברי חז"ל במילים אלה:

"כשם ש'שמים' הוא מטונימיה ל'א‑להי השמים', כך גם 'מקום' הוא מטונימיה, והכוונה לא‑להים וההסתייגות" (א"א אורבך, חז"ל אמונות ודעות, ירושלים תשכ"ט, עמ' 53‑68).

אבל חז"ל ידעו בעצמם להוציא את העוקץ מהזיקה הבעייתית בין האל למקום:

"ולמה נקרא שמו 'מקום'? אלא בכל מקום שהצדיקים עומדים הוא נמצא עמהם" (פרקי דרבי אליעזר, פרק לה, פב ע"א).

גמרנו עם הדמיורג. האל גמר לברוא את העולם, הוא כבר לא שומר על בני האלוהים מפני יופיין של בנות האדם, הוא לא משמיד את בריאתו לא במבול ולא באש וגופרית, הוא לא מבלבל לשונות כדי ללמד לקח את המנסים להעפיל לשמים. הוא אפילו מתגלה רק בחלום, והתגלות זו ליעקב היא הכי משכנעת. אומנם תוכנה אינו שונה בהרבה משאר ההתגלויות – הבטחת הארץ, הבטחת הברכה, הבטחת הזרע, הבטחת ההשגחה... – אבל היא מתחוללת כחלום בתוך חלום. לא מלאכים ולא מזיקים. לא ארובות שמים ולא מעשה מרכבה. לכל היותר תפילתו של ר' אלימלך מליז'נסק שעולה מן הארץ לשמים וממעמקי הסופיות אל שערי האינסופיות. סולם פנימי, סולם חיצוני, סולם מיסטי. סולם המספרים, סולם הספרות. סולם עם מדרגות, סולם ללא מדרגות. חוץ מאשר לחלום אותו, יעקב אינו מצטיין בעליה עליו. הפירושים מצלצלים כייחולים:

"אמרתי לזקן שלכם: 'והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו.' מהו בו? אלא כך אמרתי לו: כשיהיו בניך צדיקים הם מתרוממים בעולם ועולים ואף שלוחיהם מתעלים עמהם, וכשהם חוטאים הם ושלוחיהם בירידה" (שמות רבה פ מפורש בידי א. א. הלוי, תל אביב 1963, עמ' 553‑554).

האדם לא הפסיק להתעניין בחלומותיו. הוא שרוי בין ערנות לחלום. הוא לא מפסיק לחלום – אפילו כאשר הוא ער. הוא גם לא מפסיק להתעורר אלא אם הוא מת – וישנם שיחלקו עליי בנושא זה. הוא מתעורר משנתו, ממשנתו, משאננותו. ממשיכים לחלום גם כאשר צועקים: "אנחנו ערים, אנחנו ביקורתיים, אנחנו חוקרים." האדם דבק בחלומו. במידה זו או אחרת. ועוד יותר בכמיהה לפתור אותו. החלום הוא המבדיל העיקרי בין סולם יעקב למגדל בבל. יעקב לא בונה מגדל כדי להגיע לשערי שמים, הוא נישא אליהם כבתוך חלום. חלום יעקב קובע את הרקמה החלומית של ההתגלות – אחת מיני רבות. הייתי מסתפק בחלום שבו אלוהים מתגלה אליי או אפילו בחלום שרק מלאכים מתגלים אליי. אם חלומו של יעקב הוא באמת חלופה למגדל בבל, כמציב חלום במקום מגדל אבנים כדי להעפיל לשמים, אזי מדובר בראשית הנבואה – שבה החלום מתגלגל לכדי חזון – והיא המכוננת את האמונה באל אחד. לא מגיעים לשמים במגדלים אלא בחלומות, בחזיונות ובהזיות אחרי... האל.

*

ואז מתחיל סיפור אהבה מבית העריכה של התוראי: "וּלְלָבָן, שְׁתֵּי בָנוֹת: שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה, וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל יז. וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת; וְרָחֵל, הָיְתָה, יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה" (בראשית כט, טז-יז). הפרשנים המסורתיים מטילים את אחראיות לרכות עיני לאה על... עשו. בגלל שהייתה הבכורה, היא נועדה לו, ובגלל שהוא היה פרא אדם, היא לא הפסיקה לבכות. פרשנים אלה, כמו האבות, נעדרי רכות. ככלל רכות זרה... לנו. לעומת לאה, רחל הייתה "יפת תואר ויפת מראה." תיאורה מצביע על אותה הרמוניה חיצונית פנימית המזמינה תשוקת גברים. שום דבר לא מעכב, שום דבר לא מפריע. אני רוצה להוליד מחדש את עצמי בה. רואה בה פונדקאית להשבחתי ולהשבחתה. שאלה לפרשנים ההלכתיים שאינם מקבלים שגיבור כלשהו בתורה לא הקפיד על קוצה של תורה: במה זכה יעקב כדי לעבור על "וְאִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ, לֹא תִקָּח:  לִצְרֹר, לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ-בְּחַיֶּיהָ" (ויקרא יח, יח)?

אומרים לי שנשיקת יעקב לרחל היא היחידה בכל התנ"ך, והיא כה מפתיעה שהיא עלולה להתפרש כ... הטרדה. הרי הפרשנים עסקו בה לא מעט ושאלו את עצמם אם יעקב נישק את רחל על היד, הכתף, הצוואר, המצח או שמא בפיה. הרב יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג  (1785 - 1865) הסביר כי "סיבת הנשיקה היא לרוב אהבה וחשק הבוער בלב להתחבר יחד עד ששפתותיו משיקות איש אל אחיהו." כמו כן, פרשנים שאלו את עצמם מדוע בעצם נשק לה? יש שהסבירו כי הטעם לכך בהתחברות עמוקה שהייתה ביניהם. אחרים שמדובר בנשיקת קרובים ולא בנשיקת אוהבים. חז"ל גם התחבטו בשאלה מדוע בכה יעקב, והשיבו כמה תשובות: בכי על שלא יזכה להיקבר עמה, בכי שמטרתו לתקן את הפריצות שבנשיקה, בכי על שלא התחתן אִתה בנעוריו, בכי על כך שהגיע חסר אמצעים. רד"ק הסביר כי מדובר ב"בכיה של שמחה ומרוב אהבה המית הלב" (בראשית כט, יא).

*

יעקב עובד שבע שנים בעד רחל ובליל כלולותיו הוא מתאחד דווקא עם... לאה: "וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה" (בראשית כט, כה). כאילו יעקב התעורר למציאות של לאה. איני יודע מה היו המנהגים אז. רק תומס מאן מצליח איכשהו לשחזר את ליל הכלולות האפל ההוא. סביר להניח שיעקב נשא את הבכורה ובעקבותיה את אחותה וכמקובל גם את שפחותיהן. אבל הסיפור כה יפה ומהנה שרוצים לדבוק בו. למרות התרגיל המסריח של לבן, למרות שבא לנו ללגלג על יעקב. יכול להיות שהתוראי רצה שהוא יטעם את טעם הרמייה מהצד של המרומה:

"אמר לה: רמאית בת רמאי! לא קראתי לך בלילה רחל וענית לי?! אמרה לו: לא ככה קרא לך אביך, עשו? וענית לו: "אנכי עשו בכורך"?!" (מדרש רבה ע, יט).

התוראי מגלה חוש צדק נדיר. מידה כנגד מידה ממש. אפילו האל נוקט בה: "וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ; וְרָחֵל, עֲקָרָה" (בראשית כט, לא).

לאה לא מפסיקה ללדת, ולתת לבניה שמות שכל אחד מהם מהווה תחינה מוסתרת ליעקב – ויעקב באהבתו לרחל אפילו לא מתערב בבחירת שמותיהם. רק עם לידת הבן הרביעי – יהודה – לאה מוותרת על אהבת יעקב ושמה את יהבה באל. לעומתה רחל נותרה עקרה. ויעקב אינו מסתיר את מורת רוחו. כאשר היא מבקשת ממנו בנים, הוא עונה: "וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב, בְּרָחֵל; וַיֹּאמֶר, הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ, פְּרִי-בָטֶן" (בראשית ל, ב). 

לא תפילת יצחק ולא דברי הנחמה של אלקנה: "וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ, חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה, יֵרַע לְבָבֵךְ:  הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ, מֵעֲשָׂרָה בָּנִים" (שמואל א, א, ח). כאילו לא היה ליעקב חלק בעקרות רחל, כאילו פוריות לאה ניקתה אותו מכל אחריות. חז"ל מוכיחים את יעקב: "אמר לו הקב"ה: כך עונים את המעיקות?! חייך, שבניך עתידין לעמוד לפני בנה" (בראשית רבה פרשה עא). בצר לה, רחל מציעה את שפחתה: "וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד, עַל-בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי, מִמֶּנָּה" (בראשית ל, ג).

רק אחרי פרשת הדודאים, שבה מתגלה גם טינתה של לאה ועוד יותר קלילותה של רחל, אלוהים מתרצה ופותח את רחמה של רחל. ראובן מביא דודאים בעונת הקציר לאמו, ורחל מבקשת מהם כעשו שמבקש עדשים:

"וַתֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי; וַתֹּאמֶר רָחֵל, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ טז. וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה, בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא" (בראשית ל, טו-טז).

נראה לי שמדובר בפרי פראי ולא בפרחים, בכל מקרה משהו שאוכלים או אולי משהו כדברי תומס מאן שעובדים. במקרה זה לא נתפלא שדווקא רחל היא הגונבת את טרפי אביה...

האל המזריע הוא גם האל המזווג, האל המעקר הוא גם האל המפרה, האל המברך הוא גם האל המקלל. תפיסת האל של התוראי אינה נקיה משרידי אלי הפוריות של העת העתיקה.

*

יעקב מתגלה כרועה מחונן, מומחה להכלאת צאן. עבור איש תם יושב אוהלים, הוא מפתיע ומבטיח. הוא כה מצליח שהוא מעורר את חשדו של לבן, ואלוהים מאיץ בו להיפרד ממנו ולחזור לארצו ולמולדתו. לבן רודף אחריו ומטיח בו אשמה לא פחות כבדה מאשמת עשו:

"וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, מֶה עָשִׂיתָ, וַתִּגְנֹב אֶת-לְבָבִי; וַתְּנַהֵג, אֶת-בְּנֹתַי, כִּשְׁבֻיוֹת, חָרֶב כז. לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ, וַתִּגְנֹב אֹתִי; וְלֹא-הִגַּדְתָּ לִּי, וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר" (בראשית לא, כו-כז).

לבן נענה לאלוהי יעקב, מתרצה וקובל על גניבת אלוהיו. ניכרת עמימות בין האלים. יעקב לא מוחה בשם אלוהיו, לבן לא דוחה את אזהרות אלוהי יעקב. אלי אלו ואלי אלו דרו בכפיפה אחת כאשר כל אחד כיבד את אלוהי שכנו ללא תחרות יתרה מלבד אולי בהקמת מקדשים. למרות ההבדלים, חשו אולי שמדובר באותו אל מאחורי ריבוי האלים המפעמים בקרב כל אחד. צריך לחכות למשה כדי להיווכח בצביונו של האל אהיה אשר אהיה. איני רואה כשלעצמי כל הבדל בין הטרפים של לבן לבין הקמעות של הרב כדורי או של כל רב אחר. כאשר אלוהי המשפט והצדק של משה יקרוס עם ממלכת הנביאים, חז"ל יחזרו בדרכים אחרות לריבוי האלים האישיים: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" (עירובין יג, ב).

יעקב שירת את לבן מעל עשרים שנה, נודד ממאהל למאהל וממשכב למשכב. הוא עושה לביתו ומוותר על חלק מרכושו כדי לפייס את אחיו. הוא לא מתאושש ממות רחל, הוא מתקשה לגדל את ילדיו ואם להתבסס על הנימה הכללית של ברכותיו, לא נראה לי שהוא רווה נחת מהם. קורות יעקב תמוהות למדי ואופיו – חד מאופיים של אברהם ושל יצחק – עמוס קווים שליליים. אילולא ברכת המפרשים המטיבים איתו בכל מצב ובכל מחיר – הוא היה יוצא רע מהכתוב. יותר רע מעשו שסעד את אביו, וסביר להניח את אמו ולא נפרד מהם. ומה כבר עשה לבן ליעקב כדי שההגדה של פסח תקרא לנו: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו?" הוא קיבל אותו לעבודה, נתן לו את שתי בנותיו, אפשר לו לרכוש רכוש רב ולא שמר לו טינה כאשר ברח ממנו מבלי להודיע? הבריחה מלבן מזכירה את הבריחה מפני עשו. ככלל בדמותו של יעקב ניכרים דפוסי התנהגות חוזרים על עצמם. נטייה לרמאות. נטייה לחלום. נטייה לברוח. נוקשות. ההיסטוריוסופיה הציונית פרשה את פרשנותה על הפרשה הזאת. יציאה מן הארץ, עשיית רכוש בחו"ל, השתהות בחו"ל, היתקלות בעוינות, הרגשת חובה לשוב.

*

לתוראי כמו לכל סופר אחר הרגלי כתיבה משלו. הוא נטה לנושאים ולסגנונות מסוימים. היות שלא אותו מחבר (או אותם מחברים) עמד (עמדו) מאחורי חמשת הספרים, סביר להניח שהוא כיבד כל אחד ואחד ונמנע מלהתערב יתר על המידה. נושא האחווה העסיק במאוד את המחבר של ספר בראשית. מסכת היריבויות החלה כבר עם קין והבל. רצח הבל הוא רצח סתמי. הם לא רבו כדברי המדרש על המטלטלים, על בית המקדש ואפילו לא על אהבת חוה. הסיבה לא הייתה כלכלית, תיאולוגית או מינית. בהעדר אבחנה ברורה בין טוב לרע, קין מבצע רצח סתמי – מה שסרטר היה קורא un crime gratuit. רצח מתוך קנאה כי האל שעה למנחת הבל יותר מאשר למנחת קין. לא יודעים להסביר את העדפת האל שמסתפק בהתרעה עמומה: "הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ" (בראשית ד, ז). בעיני התוראי פשעו של קין היה כנראה בכורתו. הוא מתגלה כהמום מוח. הוא רוצח בלי התרעה: "וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (בראשית ד, ח). וכאשר האל שואל את קין מה הוא עולל לאחיו, הוא עונה: "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי" (בראשית ד, ט). כל עונשו של קין הוא להיות נע ונד על פני האדמה, עם אות הנועד להגן עליו יותר מאשר לבייש אות. אחרי הדרמה בין קין להבל, אנחנו מקבלים את ההתנהגות הפסולה של בני נוח, המשחקים בין ישמעאל ליצחק, המאבק על הבכורה בין יעקב לעשו, נקמת בני יעקב על אונס אחותם דינה, סיפור יוסף ואחיו, וכו'. איני יודע מה מקורה של אותה זרות שניכרת בין בנים לאותה משפחה. הפרשי הגיל, לרוב פעוטים, פוערים אולי פערים שעליהם לא מתגברים גם אחרי שמתבגרים. הם קובעים היררכיה בתוך המשפחה ומפת יחסים הדדיים שקשה – ולפעמים אף בלתי אפשרי – לשנותן. לפעמים ניכור מלווה שותפות גורל קשה מנשוא ברגעים קריטיים בחיים. ההבדלים המקצועיים, הרוחניים, המשפחתיים, האינטלקטואלים ואפילו הפוליטיים ממירים את האחווה לזרות. לוינס טוען שערבות היא העריבה לאחווה ומפיקה ממנה אחראיות, חדווה ויצירה. הוא לא מעלה על דעתו עד כמה ערבות יכולה להעיב לפעמים על האחווה הפשוטה, השקטה והנינוחה. יותר מערבות, אחווה דורשת אמון הדדי כדי להגשים את עצמה.

*

אלוהים לא מפסיק לחפש את עצמו, וחיפושיו הם אולי עיקר ספר בראשית. הוא בורא עולם ומשמידו. הוא בורא אדם ומגרשו. הוא לא מפסיק לכרות בריתות. הוא עצמו אינו יודע מי הוא ומה שמו. הוא משנה את שמו לכל מי שהוא מתגלה אליו בהבטחות ובאיומים. האל לא מפסיק לחזור על הבטחתו לתת את הארץ לאבות ולזרעם כאילו חשד גזל מתגנב לכוונתו, בין אם הוא חשש לגזול אותה מאל אחר (אבל הרי אין אל מלבדו) ובין אם הוא חשש לעשות עוול לתושבים הכנענים המקוריים. התוראי מתקשה לתת לו שם או אפילו לתהות אחרי רצונו, למרות כישורו הרב להעניק שמות, לישמעאל, יצחק, עשיו, יעקב, בני יעקב. אפילו בני יוסף: "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת-שֵׁם הַבְּכוֹר, מְנַשֶּׁה:  כִּי-נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי, וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי נב. וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי, קָרָא אֶפְרָיִם:  כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹהִים, בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (בראשית מא, נא-נב). הוא נוטע בקורא תחושה שהענקת שמות קושרת גורלות ומשאלות. כשרונו של התוראי משלב כישרון סיפורי עם כישרון היסטורי-נבואי. הוא לא סתם מספר אלא מספר פרשן המצליח להפוך אותנו לקוראים פרשנים. גדולת כישרונו במיעוט הסבריו ובהימנעותו להיכנס לנבכי נשמות הדמויות. כתיבת התורה היא בגדר אמנות ספרותית-פלסטית, יותר מאשר במיתוסים אחרים. התוראי נטול חוש לאיתני הטבע ואפילו למהמורות הנפש. הוא מתאר אירועים בקיצור רב ואלה מעוררים את יצר הדרש אצל הקורא.

ציור: ציור מאת ויליאם בלייק