חדשות סבוניה: המפלצת הבנקאית

פג תוקפו של כרטיס האשראי שלי והלכתי לאיבוד אחרי הכרטיס החדש. היות שכרטיסי אשראי הם הכלים היעילים ביותר במסחטת הבנקים, לא דאגתי יותר מדי. לא היה לי ספק שכרטיס חדש יגיע מבלי שאפילו אבקש את חידושו. אבל משהו השתבש במפלצת והכרטיס לא הגיע. חששתי למצוא את עצמי ערום ועריה. ללא כסף עבור המכולת. עבור המוניות הלוקחות אותי לבית החולים. עבור המתרימים המתדפקים על דלתי להצלת נשמתי. יותר מכל חששתי שלא יכבדו יותר את הוראות הקבע ואמצא את עצמי באפלה גמורה – ללא חשמל, בבידוד קיצוני – ללא אינטרנט, מנותק מקרוביי – ללא טלפון, ומרותק למיטתי – ללא תרופות. שלא לדבר על טיסה לחו"ל המחייבת כרטיס אשראי למשיכת כסף, לקבלת חדר בבית מלון... לסיור בהיכל הדיוטי פרי. כעבור מספר שבועות, התחלתי להתעניין בגורל הכרטיס החדש. התקשרתי למוקד כל יום ובכל יום דיברתי עם מוקדנית אחרת. הן שאלו את אותן שאלות. את שמי המלא, את מספר החשבון ותעודת זהות... וסדרה של שאלות אישיות שלא יכולתי לענות עליהן כי מעולם לא ידעתי את התשובות הנכונות. שם בית ספר היסודי ב"עיר הרוחות והשדים" למשל או שם סבתי מצד אמי שנפטרה בדמי ימיה עוד לפני שאמי הספיקה להכיר אותה. המוקדניות נתנו לי רושם שיש להן את התשובות על כל השאלות ששאלו, ואני לא זכרתי שנשאלתי אי פעם. לא בלשכת הגיוס ולא בלשכת התעסוקה. לא במשרד הפנים ולא במשרד הדתות. לא על-ידי שירותי הרפואה ולא על ידי שירותי... הרדיפה למיניהם. הכי מתסכל היה שבכל יום קיבלתי מהמוקדניות תשובה שונה על אודות הכרטיס שלי, כאילו ידעו הכול עלי ושום דבר על הבנק. הכרטיס נשלח בדואר לכתובתי, הוא צריך להגיע. הכרטיס הלך לאיבוד, מנפיקים כרטיס חדש. הכרטיס לא נשלח לביתי, הוא מחכה לי בבנק. ביקשתי את הטלפון של הסניף שלי:

"אי אפשר.

– כלומר?

– אנחנו מעבירים להם הודעה והם חוזרים אילך."

שבועות עברו והם לא חזרו אליי. אז פניתי לרואה חשבון ממכריי שמתיימר להכיר את כל המי ומי במערכת הבנקאית. כעבור שעה, מישהו מן הסניף נאות להתקשר. בחור נחמד שרק... מרח אותי. בתוך חמש דקות הוא סתר את כל מה שנאמר לי במוקד על הכרטיס האבוד וגם את עצמו:

– הכרטיס אמור להגיע אלך הביתה.

– אבל אמרו לי שהוא בסניף.

– הוא עוד לא הונפק.

– אמרו לי שהונפק כבר לפני חודש.

– לפי מה שאני רואה, הוא עוד לא הונפק.

– אבל קיבלתי את הקוד.

הוא כבר התחיל להרגיש שהבנק פישל או – סביר יותר – שאני מתקשה להבין את חוכמת הבנק, הבנקאים ומערכת הסחיטה שלהם:

– בוא נחכה עוד כמה ימים. אם לא תקבל, תפנה מחדש ונסדר את זה.

– בבקשה, תן לי את הטלפון שלך.

– אין לי טלפון, אתה מתקשר למוקד ומבקש שהסניף ייצור קשר איתך.

– אבל אתם לא מתייחסים כלל להודעות המוקד.

– אני חזרתי אליך.

– לא הייתם חוזרים אם לא הייתי מפעיל את איתי.

– מי זה איתי?

– מה אתה לא מכיר את איתי?

– אני מכיר הרבה.

– אז אחד מהם.

– אני לא יודע על מה אתה מדבר.

כעבור שבוע הכרטיס לא הגיע. התקשרתי מחדש למוקד. הפעם, כבר ידעתי את התשובות לשאלות שלהם. עשיתי מחקר שורשים קצר. המוקדנית הראשונה שמה אותי על שיחה ממתינה. עם אותה מנגינה צורמת אוזניים. כאשר חזרה אליי, היא הודיעה לי שהעמדה שלה קרסה והיא מעבירה אותי לעמית שלה. המוקדנית החדשה חזרה על כל התשאול – ולהפתעתי היו לה שאלות זיהוי חדשות:

"מה היא האות החמישית בשם עיר הולדתך?"

לעיר הולדתי יש כמה שמות. בערבית, בשלוחית ובצרפתית. אני קורא לה "עיר הרוחות והשדים" כי היא שטופת רוחות שמטלטלות אותה על האוקיינוס, וכאשר אני כועס על עצמי או על אחרים, אני קורא לה עיר השדים, כי היא כה רווית שדים עד ששבט שלם של מגרשי שדים נקשר אליה. לו זו בלבד אלא שגם כאשר אני נאות לקרוא לה בשמה, לפעמים אני כותב סוירה, לפעמים אסוירה, לפעמים אסווירה ולפעמים אסאווירה. אז איך אזכור את מצב רוחי באותו יום שרשמתי את שם העיר, איך אייתי אותו ואיך העתיקו אותו במחשב? לא נותרה לי ברירה אלא להשתמש בגילי:

– אני קשיש, את חושבת שאני זוכר את שם הגננת הראשונה שלי.

– לא שאלתי לשם הגננת.

– אני אומר לך שאיני זוכר.

הרגשתי שקלעתי למטרה כי אחרי שתיקה של איפוק היא שאלה:

"את תאריך הלידה שלך, אתה זוכר?"

הפעם, הופתעתי לטובה:

"עוד מעט יש לך יום הולדת, מזל טוב."

אני חושב שהגיע הזמן להקים מכללה למוקדנים. אשמח לחזור לפעילות ולייעץ למקימיה – בתמורה לשקל סמלי, בתנאי שיוענק לי פרס חיים לתועלת הציבור מאיגוד הבנקים. כי לא מאחלים מזל טוב מעל גיל מסוים, ואם כבר מאחלים צריכים לעשות זאת מכל הלב. לפחות למראית קול. היא התעניינה לדעת למה לא קיבלתי את הכרטיס:

– אותי את שואלת?

– אולי גנבו אותו.

– אולי.

– אולי הדואר.

– בטוח הדואר.

– תן לי לבדוק.

המוקדנית הנעימה את ההמתנה שלי... בהשמעת אותה מנגינה מורטת עצבים. חוזרת על עצמה כמתעללת בממתינים. ללא קסם וללא תועלת. לא התקשיתי להבין שלא הייתה לבנק ברירה. אילו היו בוחרים בקטע קלאסי – הם היו מבריחים מחצית מהלקוחות, בקטע מזרחי – את המחצית השנייה. שירי מולדת מזכירים את ימי האבל הלאומי. על שירים אנמיים ללא שורשים וללא גוונים, הבנק היה נאלץ לשלם תגמולים. לא נותר לו אלא להמציא מנגינת עינוי כדי להרתיע עוד יותר את הפונים אליו. הבנק לא מתחשב בזמן ההמתנה של הלקוח, הוא גובה אותו בנוסף לעמלות. מרגישים חסרי אונים. לא יכולים להפוך שולחנות ואפילו לא לצעוק. מנחילים לך סבלנות במחיר של תסכול. אחרי שהותשתי, המוקדנית חזרה עם אותה תשובה:

– בדקתי, הכרטיס בסניף.

– הוא לא היה לפני שבועיים ואמרתם אותו דבר, מה מבטיח לי שהוא מחכה לי בסניף?

– אני רואה החייאת הכרטיס.

– החייאה? את יכולה להסביר.

היא לא ידעה במה מדובר, לא יכולתי לנחש:

– מי מבטיח לי שהמערכת לא תחייה כרטיס שאינו קיים?

– יתקשרו אלך מן הסניף.

– ואם לא?

– אז תתקשר למוקד.

– אני לא מפסיק להתקשר.

הסניף לא חזר, הכסף אזל, עמדתי לגווע ברעב ומיהרתי להצטייד בחפיסות נרות. לא נותרה לי ברירה אלא להפעיל מחדש את איתי. חזרו אלי מלשכת קבילות הציבור. גם הפעם זה היה קול נשי אבל חרוץ עד רצחני. כמשדר שאם מישהו טורח להתלונן אז הוא לקוח מורד וסורר וצריכים לעשות הכול להכניע אותו ולהכניסו לתלם. היא הודיעה לי שהיא לא רואה את תלונתי ושאלה בקול מתכתי:

"איך התלונה הגיעה למנכ"ל?"

היא אמרה מנכ"ל בנימה של הערצה ופחד. כאילו מדובר בכהן הגדול בקודש הקודשים של הבנק, במזכיר הכללי של הועד המרכזי במפלגת הכסף... בראש מסדר השודדים:

– הגעתי אליו באמצעות איתי.

– מי זה איתי?

– מה את לא מכירה את איתי?

נימת ההערצה בקולה התחלפה בנימת זלזול כלפי מחלל קדושת הבנק. היא הפכה מאיימת:

"אני מבינה. נחזור אילך בהקדם."

היא לא נקבה במועד, היא לא טרחה לבדוק במה מדובר. באותו יום קיבלתי בדואר מכתב המחייב אותי בדמי הכרטיס – שכאמור לא קיבלתי – וב... עמלות בעד כל השיחות למוקד שהכריחו אותי לבצע בכותרת: "פעולה בערוץ ישיר".

השלמתי עם גורלי העגום. אני שבוי של הבנק עד יום מותי. איני רואה את עצמי משנה את פרטי הבנק שלי אצל הספקים, לשכת המס, ביטוח לאומי, קופת חולים. המספר הזה מלווה אותי זה 40 שנה. הוא לא פחות קבוע ממספר תעודת הזהות. אני לא יכול בלעדיו, אני כבר לא יכול איתו. למרות החוקים והפרסומות איני בטוח שבנק אחר יהיה יותר טוב ושהעמלות שלו יהיו יותר נמוכות. לא הרגשתי מושפל ולא מרומה, אלא שפג... תוקפי. לא אוכל לחיות יותר בעולם שבו הבנק נעשה לגורם סחיטה אוניברסלי, שודד מספר אחד, הנבזי ביותר, בכל תולדות השודדים למיניהם. הרי ככל שלקוחותיו עניים יותר הוא שודד אותם יותר. אפילו המדינה יודעת להכיר בטעויותיה ולהעביר החזרי מס צמודים למדד ובריבית שאפשר רק לחלום עליה. איני תולה הרבה תקוות בסיפור זה. הוא נועד בראש ובראשונה להוציא קיטור. איני חושב שהבנק יתרגש כהוא זה. אני כבר שומע אותו אומר (אם בנקאים קוראים משהו אחר מלבד מספרים): "מי צריך את הגימלה העלובה שלו? שילך לחפש בנק אחר, כרטיס אחר... בית קברות." אז אולי הממונה על הבנקים ישקול לתת הרשאה לחברה קדישא לפתוח בנק עבור האנשים שיצאו מכלל שימוש ונוטים למות. ללא עמלות ובתמורה ל- 5% מחסכונותיהם בתום השבעה עליהם...