חדשות סבוניה: השבת אבדה

קשה אבדה ממוות. אחרי שאתה מת אתה פטור מכל טרחות החיים. הוא מחסל כאבים, מייתר שנאות, מסיר דאגות. מוחל עוונות ומוחק חובות. משתיק רדיו ומכבה טלוויזיה. No more war, no more bullshit שלום ושלווה נצחיים מתפשטים על פני האדמה. ללא מחלוקות וללא בחירות. אתה כבר לא צריך את תחזית מזג האוויר. לא מדד החום הלאומי העולה מחדש ולא מפלס הכינרת המתרוקנת מחדש. במקרה הטוב, אתה מזומן לישיבה של מעלה; במקרה הגרוע, אתה מנהל סמינר עם עקביה בן מהללאל, על הרימה והתולעת שלו (אני מודה שעוד לא בחרתי בין הישיבה של מעלה למערה של מטה).

לעומת מוות שסותם את הגולל על כל דבר, אבדה פותחת בפניך דרך ייסורים פתלתלה, קשה וארוכה. אני מתכוון לאבדה של תיק. עם כל המסמכים האישיים, החל מתעודת זהות וכלה בכרטיס אשראי. סכום כסף משמעותי למקרים בלתי צפויים: בליעת כרטיס אשראי על-ידי הכספומט אחרי שלושה ניסיונות כושלים להיזכר בקוד; עידוד סוחרים זעירים שאינם מוכנים להיכנע לבנקים; חלוקת נדבות לכל אלה שאחסנו את חלומותיהם בעגלת סופרמרקט. פנקס צ'קים לתשלומים לוועד הבית כאשר אני נתקל ביו"ר הועד. צרור מפתחות של הבית, של המשרד ושל בית השכן כדי להוציא את הכלב שלו לטיול. טלפון הרגיל שאליו מתקשר כל מי שלא מצליח להגיע למזכירה והטלפון האישי שמספרו מוכר רק לקרובי משפחה, לרופא האישי ולצל שלי.

ככל שהשעות חולפות ומוצא האבדה אינו מתקשר למספר הנייד השלישי אשר בעזרתו התקשרתי לעצמי כדי להשאיר לו הודעה, אני נזכר בעוד חפצים לא פחות יקרים שהיו בתיק. תמונות של קרובים ז"ל שלא ילוו אותי יותר ותמונות של קרובים יבדלו לחיים טובים וארוכים שיסכימו, אם בכלל, להעביר לי רק תמונות דיגיטליות. מסמכים רפואיים לכל מקרה, כרטיס עדי גם אם גופי יצא מכלל מחזור... כרטיס חבר במפלגה הקומוניסטית מתקופת נעורי. הקמע שהותירה לי אמי שכינתי ששומר עלי מפני עין הרע, שחור של מירי רגב וכל טכסי פולסה דל-הבל בהם אני מככב.

האנחות על האבדות מתחלפות בהדרגה לסיוטים המצפים לי. ביקור – בפעם הראשונה בחיי – בתחנת משטרה. התרוצצות למשרד הפנים לחידוש תעודת זהות; לבנק לביטול כרטיס האשראי ולהוצאת מזומנים; לקופת חולים לחידוש כרטיס התרופות. רכישת נייד חדש ושחזור טלפונים. זימון מנעולן להחלפת מפתחות אצל השכן לפני שהכלב ייפח את נשמתו או, חמור יותר, יעשה את צרכיו על הסלון מעור שהוא ירש מסבתו הרומנית. ככל שהשעות תוכפות וצלצול לא נשמע אני פשוט שוקל להתפטר כליל מן העולם כדי ליהנות מכל הפטורים שהמוות מעניק ברוב טובה. אבל חיכיתי אלפיים שנה למשיח, אני ממלמל לעצמי, אני יכול להרשות לעצמי לחכות כמה שעות למשיב האבדה.

וברגע האחרון, לפני שאני שם קץ לאנחות ולסיוטים, ובניגוד למשיח, המאכזב תמיד, הצלצול הגואל בא ומתברר לי שאם ממוות איש לא חזר, אחרי אבדה אפשר לקום לתחייה. משיב האבדה אפילו מציע להביא לי את התיק הביתה והאנחות והסיוטים מתחלפים בהרהורים נוגים על עריכת טכס אלטרנטיבי להדלקת משואות ערב יום העצמאות עבור כל אותם משיבי אבדות עלומי שם שלא זוכים לכבוד כלשהו ושמעשיהם ההרואיים ממש אינם נודעים ברבים...