רוח נשברה: הישראלי-פלישתי

19 May 2022 רוח נשברה: הישראלי-פלישתי
Posted by Author אמי בוגנים

שלטונו של נתניהו השלים להפוך את מדינת היהודים לארץ פלישתים עם מובלעות ערביות האוצרות את כעס צעיריהן, גטאות חרדים המתקשים לפרות ולרבות, ושאיני יודע כבר מה הם עובדים ומה הם דורשים, וכמובן מדינות חסות בגדה וברצועה לתפארת הקולוניאליזם שממנו אפשר היה לנקות את הציונות לפני שמתנחלי יהודה ושומרון הפכו אותה לעבודה זרה. הישראלי המצוי יותר פלישתי מיהודי למרות השתטחותו על כל מיני קברים והתלהמותו הלאומנית שגובלת לפעמים בגזענות ממקורות היהדות. הישראלי-פלישתי החדש (ראה פוסט קודם) אינו מייחס חשיבות לדעות, לעקרונות או לספרים שאינם משרתים את המרוץ שלו להצלחה ולהכרה. הוא מתנער מכל ערך העלול להעיב על להגו השיווקי-מסחרי ומכל נורמה העלולה להפריע לו בתחרות של הכול בכול. אין לו סבלנות לשיקולים אינטלקטואליים המאטים, לפי כל סוחר, משווק או שרלטן, בין אם נטול כל השכלה או בעל תעודת עניות הקרויה MBA, את צבירת הונו האישי. הוא נוטה לזלזל במחקר ובהגות ואינו מפסיק להתרברב בהישגיו. כסף מהווה פוליסת ביטוח בלבדית נגד כל צרה שלא תבוא, תרופת פלא לכל התחלואים ופתרון לכל הבעיות.

הישראלי-פלישתי החדש נעשה מצליחן גס רוח מרגע שהוא עשיר מספיק כדי להשקיע ב... תרבות. הצרה היא שבינתיים, בדרכו להצלחה, הוא איבד כל חוש פואטי בהמולת שווקי העולם. הוא אחסן מנהגים ישנים בארכיוני העבר, ניתק את עצמו ממסורת לימוד וחקר טקסטים עתיקים, יצא מדלת אמות ההלכה לעולם הרחב באמריקה או בטורקיה. הוא אינו רגיש כלל למתח שבין מסורת לחידוש, מציב את עצמו מעל לכל המתחים, רואה את עצמו כמודרני אבסולוטי ואפילו כפוסט-מודרני, מבלי שיידע לומר במה הוא קדם-מודרני ובמה פוסט-מודרני. הוא צובר נכסים עבור הנינים, רוכש לו ממיטב יצירות האמנות, קונה ומוכר עיתונים וערוצי רדיו וטלוויזיה, משקיע במפעל הפייס החדש המכונה הייטק וסייבר. הוא אינו יודע שתלישותו, בלי שורשים בעבר ובעיקר בלי חזונות לעתיד, יוצרת בתוכו ומסביבו "חלל של זיכרונות", המאיץ בו להסתפק בסיפוקים מידיים ובאופנת האשליות. ככל שהוא רדוד, גובר בו הצורך להראות לכול את טעמו הטוב בנושא אוכל ושתייה, והוא מופיע בחברה הגבוהה כטועם יחיד במינו של יינות וגבינות וכחובב נשים או גברים. הפלישתי מרוצה מעצמו, בכל מצב ובכל עת, ואינו יודע שזחיחות נובעת, כדברי ניטשה, מ"צרות אופקיו, משלוותו ומשכלו המצומצם".[1] סביבו מתדרדרים מתחת לסף העוני, אך הוא מאשים את המשבר העולמי – הוא לא יודה שמשברים רב מימדיים, תברואתיים, כלכליים, פוליטיים, חברתיים, הם תוצאת הפראיות הליברית שממנה הוא המרוויח העיקרי – ומהמר על חידוש הצמיחה – עד מתי? עד היכן? – כדי להעלות את העניים עם העשירים. הוא רואה באופטימיות – "Be positive" – תכונה האמורה להדביק את כולם ולחולל כבמטה של קסם את השיפורים הנחוצים. הפלישתי נטול כל סגנון או, אם נעדיף, רואה בבליל סגנונות את הסגנון האצילי ביותר. קרל קראוס (Krauss), גדול מוקיעי הפלישתים האוסטרו-הונגרים, שאחרוני צאצאיהם רודים באקדמיה הישראלית, אפילו קבע: "הפלישתי אינו יכול להשיג בכוחות עצמו את המידות הרוחניות. חייבים להזכיר לו כל העת את יופיו של העולם. אפילו בשביל האהבה, הוא זקוק להנחיות שימוש".[2]

הישראלי-פלישתי כבר אינו מבקש להתבולל; הוא ממשיך לראות את עצמו כיהודי. הוא אפילו שוכר לו רב בתור "שומר נשמה" כשם שהוא שוכר עורך דין בתור משרֵת-על, אסטרטג בתור יועץ לענייני ביצועים ובצע ומשורר גרוע בתור ליצן החצר. ככלל, הישראלי-פלישתי חושב את עצמו לרגיש יותר, נדיב יותר ובעיקר מגוחך פחות מאשר הוא באמת – לאחרונה הוא נראה מעפיל לחלל מטעם עצמו כדי לזכות בתואר של האסטרונאוט הישראלי השני. כל אדם, אפילו חולה לב שרוצה למות מדום לב בכוכבים לקראת יום ההולדת ה-100 שלו, יכול להזמין תמורת כספו קבורה בחלל. איני יודע מי הוא אותו סטיבה שביצע לאחרונה גיחה לחלל. אני לא מתרשם מפלמרס ההפלות שלו וממה שאני יודע או לא יודע על הדרכים שבהן הוא התעשר. לא מחברותו המטופשת אם איני יודע איזה רוטשילד שאינה מצביעה אלא על שותפות ברונים מפונקים ולא מקשריו עם איני יודע איזה מלכון באפריקה. לא מביתו בניו יורק ולא מהכנסייה שהוא שיפץ בלונדון, לא מביתו במרכז תל אביב ולא מביתו בסביון. הרי ניכר שהוא מאותם סוחרי נשק שעזרו לאוגנדים להרוג זה את זה, להחריב זה את ביתו של זה, לפני שהציע את שירותיו כדי לבנות אותם מחדש. מעולם לא הבנתי, אני מודה, למה מכירת נשק יותר מקובלת ממכירת סמים. במיוחד כאשר מכירת נשק נעשית ללא אבחנה וללא התחשבות ברוכש הנשק. אבל בארץ פלישתים המסחר הוא מעל לכל. אולי אותו סטיבה יפרסם את שאר התרומות שלו. לבתי החולים. לבתי תמחוי. לבתי יתומים. למעונות לנשים מוכות.

הישראלים-פלישתים מתגלים כמצליחנים בלתי נלאים הרודפים אחרי האקזיט הבא שסופו להוביל אותם לקבר. הם חשים שהם נבחרו, ב"אווירה המחכימה" של הארץ, כדי לבדר את האומה, לחנך אותה, להנהיג אותה. אם להתבסס על אמצעי התקשורת הבולטים, שופרה של הפלשתיניות הישראלית, אנחנו "מעצמה פיוטית" עם גלריה של משוררים מתקוטטים בינם לבין עצמם, מייצגים את המדינה בכל מיני מיסות פיוטיות בין-לאומיות, מדקלמים להם, באותו קול נוהם ובאותה נימת אבל המלווים את השירה למנוחתה הנכונה, את שברי חרוזיהם הבלתי גמורים והבלתי מובנים. כנ"ל, אנחנו "מעצמה ספרותית", עם מאות ואלפי כותרים בשנה, המתורגמים לעשרות שפות, החל באנגלית וכלה בערבית. אנחנו "מעצמה אמנותית" עם עשרות פריטים במוזיאונים ובכיכרות העולם, וצבא של אמנים המציגים בגלריות היוקרתיות ביותר ושל חובבי אומנות הקונים, ללא אבחנה, ממיטב היצירה העולמית. אנחנו "מעצמה מוזיקלית" עם נציגים ברוב המקהלות המהוללות ומאסטרו הודי – אותנטי – שניצח עשורים על הפילהרמונית הישראלית והותיר אותה יתומה. אנחנו אפילו "מעצמה פילוסופית", גם אם גיבוריה נמנים עם ל"ו ההוגים השותקים שיצירותיהם, הרות גילויים ומשמעויות, שוכבות במגירות או מתבשלות במוחות, מחכות לעיתוי המתאים לפרוץ לעולם הרחב. הבעיה היא שהישראלים הפלישתים מסתכלים בחצרותיהם של אחרים רק כדי להוקיע את מצב גינתן. הם אינם יודעים שמשורריהם, סופריהם ואומניהם אינם טובים פחות או גרועים מאחרים. והכי פתטי שהם אינם מודעים כלל לרטט הדתי המתלווה לחוויה אסתטית אמיתית, ועוסקים באמנות פלסטית כיאה לסוחרים. הם אינם זוכרים שבמשך תקופה ארוכה היהדות כמעט ולא התעניינה באמנות – ושלא יבלבלו לי את המוח עם אוסף החנוכיות והפימות של מוזיאון ישראל – כי הם לא נזקקו לה, לא לצורכי פולחנם הדתי ולא לצורכי מאווייהם המשיחיים. היהודים הצטיינו בפרשנות המקרא, בפסיקה הלכתית ובקבלה. בשעות הפנאי ניגנו חלקם בכינור, כדי ללוות את כמיהתם לעולם הבא. רוב הישראלים-פלישתים, בין אם חילוניים או דתיים, אשכנזים או מזרחים, אינם מצפים מהאמנות לדבר מלבד רווחים. הם כה חיקו את אמריקה שמדינתם תתפרק בעקבותיה למרות דשאי האוניברסיטאות הירוקים שלה והאקרנים הבוהקים שלה. מה שקורה היום באמריקה הוא לא בגלל טראמפ, תוצרת אמריקאית למופת, והפלגנות הרעילה שהוא זרע בכור ההיתוך שלה. הוא רק נמנה עם מבשרי קריסת הציוויליזציה של הצריכה ללא גבולות, השריצה ללא תוחלת, השקר ללא עכבות, השחצנות ללא משוא פנים, הדתיות ללא איפוק... ושל האדם הצבוע בצבעים צורמים שלהם הוא עיוור. ישראל הולכת שבי אחרי רומי והיא עלולה להתפרק עם רומי.  

לעומת זאת, הישראלים-פלישתים מתברכים – כן! – בסופיסטים למכביר, המשמשים יועצים כלכליים, חברתיים, תרבותיים, ארגוניים ובעיקר... אסטרטגיים. עתים הם מתנצחים על לא כלום, עוקצים, ואפילו מגדפים זה את זה; עתים הם עוסקים בחשיבה, תכנון ובקרה לזירוז פשיטות רגל; עתים הם מפרשנים את שולחיהם ושודדים אותם. כאשר המוכשרים והזהירים ביותר מסתפקים בבירורים לוגיים-לשוניים, דבק בהם סגנון חשיבה אסוציאטיבי יותר מדיסקורסיבי, וכאשר הם נמנים עם האקדמיה, אין הם פורצים את גבולות עיסוקם מבלי למצוא את עצמם מתפלפלים – בלי הכשרה תלמודית ראויה לשמה – עם עצמם. סגנון החשיבה של הישראלים-פלישתים – צריך לחיות איתם ולסבול מקולם כדי לגלות את הדבר – מצדיק חלק מההאשמות המוטחות בצורות עקרות של פלפול, או בלעז casuistics, ביטויים לפי הגל של להג מחשבתי: "חופש נטול תוכן, וכאשר יש לו תוכן, אזי הבל מרחף עליו".[3]

האמת היא שאנחנו קודם כול "מעצמה טכנולוגית" שאינה יודעת לנצל את הונה הטכנולוגי אלא לצרכים צבאיים. לראיה, מבטיחים מחשב-מחברת לכל תלמיד – ולא מסוגלים להרים למידה מרחוק עם או בלי זום. מחלקים פלאפון לכל עובד כדי שיוכל לנהל את מאבקיו מעל גלי האתר – והאתרים לא מפסיקים לקרוס והפצחנים להתפרץ למאגרי נתונים. מעולם השירות במשרדים השונים לא היה אכזרי יותר מאז שמחשבו אותם. הקשישים לא היו עלובים יותר מאז שהם לא מוצאים קול עונה לבקשותיהם. לראיה, מציפים את הצופה בכל מיני תחנות רדיו וטלוויזיה כדי שיוכל לצאת – וירטואלית – מגבולותיה המחניקים של המדינה והופכים את החברה הישראלית-פלישתית לחברה היפר-ברברנית ולמעצמת-על... תקשורתית. הרווח הבולט ביותר מהישגיה של ישראל בתחום הטכנולוגי בעשורים האחרונים (עוד ידובר בעתיד על המחירים שאנחנו משלמים בעקירת פרדסים, ירידה במקומות תעסוקה, נהירה ליחידות הטכנולוגיות... הגידול המזוויע בפערי המשכורות) הוא שהפלישתים הישראלים מופיעים בראש רשימת השחצנים בקהיליית החדשנות הטכנולוגית העולמית. לאו שטראוס אינו מסתיר את הבחילה שהתופעה הייתה מעוררת בו כל אימת שהוא נתקל בשחצנות היהודית: ריח רע של פרובינציאליות נודף ממנה: "הנטייה להתפארות עצמית בדברים שאין מקום להתפאר בהם", הוא כותב, "מהווה פגם [בטעם הטוב]".[4] תופעות רעות פוקדות את היהודים בכלל, והפלישתים הישראלים בפרט, והגרועה שבהן איננה ההתבוללות ההמונית בתפוצות – שיבושם למתבוללים – אלא הסתאבות פוליטית של היהדות בחסות פלשתיניות ישראלית מבעיתה במיוחד. יהיו שיאמרו שאלה תהליכים גלובאליים, אבל ישראל חשופה יותר מכל מדינה אחרת לסכנות הטמונות בהם...

 

[1]F. Nietzsche, Considérations inactuelles I, in Œuvres, Vol. I, Robert Laffont, Bouquins, Paris, p.160.

[2] K. Krauss, Dits et Contredits, Ivrea, p.104.

[3] Cf. G. W. F. Hegel, La Phénomenologie de l'esprit, Vol. I., Aubier-Montaigne, Paris, p.51.

[4] Strauss, L., "Why We Remain Jews", in Jewish Philosophy and the Crisis of Modernity, p.326.