אסופה של לבטים

ישראל היא אסופה של נופים, של אתרים ושל סיפורים. בכל פינה, שריד מן העבר; בכל פינה, סימן לעתיד. דמויות לובשות ופושטות צורה ותפקיד חדשים לבקרים. אחדות עולות ואחדות יורדות. כל יום נולד משיח חדש, כל יום נפטר משורר מן העולם. מזרח מפרה מערב ומערב מפרה מזרח. אתה אינך יודע לאיזו מדינה אתה תתעורר. עם איזה איום על מלחמה או עם איזו יוזמה לשלום. כל בוקר מחולל את החדשות שלו, כל ערב אוסף את האכזבות שלו. הארץ מתעוררת תמיד ליום רעוע ושוקעת בשינה ערה.

הארץ היא זירת התגוששות עבור אלים, לאומים ושדים. היא אינה שייכת לעולם הזה. היא כרויה בחלומות ובסיוטי האנושות. היא שייכת לעולם שחלף או לעולם הבא. הארץ מתנדנדת כל העת בין שניהם. נושאת את זיכרונותיה, מקדמת את תוכניותיה. לעתים, היא שלווה ומאירה, עוטה צבעי כחול של שמים ולובן של שבת; לעתים, היא סוערת וגועשת, עוטה צבעי אדום של מלחמה ואפור של שכול. היא עוברת בקלות יחסית מהתלהבות של יצירה ועשייה לדיכאון של שעמום ולאות. מהתרוממות לעצבות. ארץ הסובלת ממניה-דפרסיה בלתי צפויה, חוששת לגורלה ובוטחת בו כאחד, מאמינה ומפקפקת בעצמה בו-זמנית.

הארץ היא קיבוץ של גלויות. קצת רוסיה, קצת פולניה, קצת מרוקו, קצת אתיופיה. עד שבעים גלויות. בוחנות זו את זו, מתגרות זו בזו, מפרות זו  את זו. פנים רבות לארץ, מנגינות רבות, תפילות רבות, מחולות רבים. כולם מוצאים את מקומם; אך איש אינו מוצא את מקומו. קצת פגועים, חבולים ומבוהלים; קצת מצחיקים, אצילים ושחצנים. החייל האמיץ שווייק נראה מסתובב בבסיסי צה"ל ואפילו במטכ"ל; צ'יצ'יקוב של גוגול נראה מגייר נשמות מתות ומציע אותן לסוכנות היהודית; ג'וחה והרשלה נראים משטים בראשי מדינה. לקחנו את כל הטוב ואת כל הרע מהגלויות ועדיין איננו מאמינים כי אנחנו קיימים כמדינה. אולי משום שאין מאפשרים לנו, אולי בשל געגועינו לחו"ל, אולי מפני שאנחנו ערניים מדי. עם מפוכח מכל העמים, תולה את גורלו באל כל האשליות והתקוות; עם מופרע מכל העמים, תולה את גורלו באל כל התקוות והאשליות. כל המנסה לאחות את הקרעים ולהעלים את הפירודים, רק מצליח להחריפם. הארץ רואה בפילוג יותר ברכה מקללה.

ישראל היא אסופה של טקסטים. חלקם עתיקים ביותר, חלקם חדשים ביותר. הם מתפרשים זה על זה, סותרים זה את זה, מגבים האחד את השני. הארץ הזאת היא פלימפססט של זיכרונות, של תפילות ושל תקוות. לפעמים היא מוצפת בהתגלות, היא ממלמלת וכותבת בכול מכול כול; לפעמים, מיובשת מכל השראה, אינה יודעת מה לומר ומה לכתוב; אך רק קנאים יכולים לומר עליה שהיא משעממת. הרצל היה מצמיד לה את מה שהוא אמר על הכפר הניסויי באלטנוילנד: "הכפר הזה הוקם מניסיונות, מספרים ומחלומות. ואותם הניסיונות הבלתי מוצלחים של אנשי-המעשה ושל אנשי-דמיון גם יחד, שימשו לכם למורה-דרך, מבלי שידעתם זאת כל-עיקר."

לאחרונה, ניכרת בתוכנו כמיהה לחיים נורמליים. ללא התלהמות וללא מלחמה. ללא חרמות וללא שערוריות. ערגה להיגמל מהחרדות ומהאיומים. רוצים לחיות, ליצור, לשמוח. לא רוצים להיות בני ערובה של אידיאלים נבובים ומוכנים לשלם את המחיר כדי לנהל חיי שגרה משעממים. לא רוצים עוד לשלם מלווה מלחמה ומיסי עוני. לא רוצים להיות מנוצלים על-ידי עסקנים. לא רוצים להיכנע לסחיטות של בנקאים. לא רוצים את מכבש הלחצים כדי להתגייס. לא אושוויץ ולא קישינב. לא היטלר ולא נסראלה. רוצים להיות עם ככל העמים ואם לא – אז לסגור את המדינה בצורה מסודרת. דרישת הנורמליות זועקת מכל פינה. מהבועה התל אביבית ומחופי הארץ. מאולמות השמחה ומאקרני הטלוויזיה. לא רוצים מלחמה. לא רוצים שלום. רוצים "לעשות חיים". רוצים שהיום יתחיל בזריחה ויסתיים בשקיעה ואם כבר יש כמיהה למשמעות, היא צריכה להתבטא בהתגלות וביצירה חדשות. מספרים שכאשר הרמן כהן, גדול הוגי היהדות בראשית המאה ה-20, נשאל על פשר התנגדותו החריפה לציונות הוא ענה: "בריונים אלה רוצים להיות מאושרים." הוא ראה בסבל בכלל ובייסורי העם היהודי בפרט כור לזיקוק האמונה והגאולה.

להיות יהודי זה לא נורמלי; להקים מדינה יהודית זה לא נורמלי; לשרוד באזור שלנו דורש תעצומות נפש בגבול הנורמליות. הוויכוח בין מבקשי הנורמליות לבין המשלימים עם החריגות לא הוכרע. משום שלא נותנים לנו להכריע בו. לא אויבינו מבחוץ, הרוצים בהשמדתנו, ולא השדים הפנימיים שלנו, המתעתעים בנו. איני יודע אם יוכרע וויכוח זה אי פעם, איני יודע אם רצוי שיוכרע. איני יודע למה לייחל ואיני יודע למה לצפות. אני רק מבין שאנחנו יושבים על צומת מאוד רגיש – אולי הרגיש ביותר בעולם. בין שמים וארץ, נצרות ואסלאם, מזרח ומערב, מלחמה ושלום. הסביבה גועשת סביבנו ואנחנו מנסים לשמור על שפיות ועל פיקחון. משתעשעים בתקווה שפעם יהיה טוב, חוששים שיהיה יותר גרוע. הפתרון נראה פשוט למדי – שתי מדינות לשני עמים. אבל שתי המדינות חולקות אותו מרחב גיאוגרפי-היסטורי ושני העמים צברו כל-כך הרבה כאבים וחששות, עד שכבר אינם מאמינים זה לזה. אלה נוטים לומר כולה שלי ואלה כולה שלי. שניים אוחזים בפיסת ארץ מטולאת הדורשת טיפול מיוחד. זו דרכה להאיץ בנו להיות נאמנים, מקוריים ויצירתיים. מלבד זאת, להיות מאושר, זו אמנות שלמה, והיהודים טרם הבהירו לעצמם אושר מהו. לא כעם ולא כבודדים. 

__________
הקטעים לקוחים מאלטניילנד, ארץ עתיקה-חדשה, בתרגומו של דב קמחי, הוצאת מרדכי נוימן, תל אביב, תש"ג.