בעקבות שלמה אלבז

שלמה אלבז היה המרקשי הכי חם והירושלמי הכי מתוק שידעה ישראל, והיות שאנשים מהזן שלו הולכים ונכחדים אפשר לומר שמשלמה המלך לשלמה המרקשי לא קם כשלמה. הוא חיבר קטעים מהיפים ביותר שקראתי על מרקש. נוטה להתלהט, להתלהב, להרבות בחשקים. מפצח את התשוקות הגלומות בצבעיה, מעורר את הזיכרונות הרוטטים בריחותיה, מעלה טעמים האצורים במעדניה, מציע רפואות הכמוסות בצמחיה. הוא לא הפסיק לחבר שיר הלל לעיר האדומה ובגלל שהוא נותר ציוני, הוא שרבב לתוכו  גם את ירושלים. בשנותיו האחרונות, מרקש אף עלתה על ירושלים, ובמיוחד כיכר הפלא שלה, המתלהמת, המכעיסה, המקניטה. בראשיתה, "ג'מע אל פנה" האגדית הציגה לראווה ולהרתעה את הראשים הערופים. קצבים תלו את הנדונים למוות, בין אם רוצחים, גנבים, שרים או טוענים לכתר. יהודים המליחו את ראשיהם, ציפורים נגסו בהם, זבובים התאבלו עליהם. אחרי שהרשויות הפסיקו לכרות ראשים, "ג'מע אל פנה" נעשתה לכיכר הקסמים והאלתורים המופלאים של מרוקו, וכדברי שלמה באחד משיריו, "נשמתה הגופנית של עיר משולהבת".

שלמה התגורר בדירה פינתית בתלפיות מזרח, בקומת הקרקע, עם מרפסת שנפרשה על פני גינה רחבה. היא צפתה על ג'בל מוכאבר ומעבר לכפר הציורי על המדבר. מעולם לא ידעתי איך להגיע לרחוב שלו, למדרגות שהובילו לביתו, לדלתו. אחרי נישואים וגירושים ראשונים, ועשרות קשרים שלא הסתבכו בברית כלשהי, הוא לקח אישה צעירה ממנו בשני עשורים והוליד שני בנים. כאשר קיבל אישור להרחיב את דירתו, הוא נהנה לחפור חדר שינה שלבש צורה של מערה עם קיר חשוף של צלע הר. הוא כבר לא היה צריך מזגן. הוא כה נהנה מדמותו השירית ומחייו הבוהמיינים שאיש לא האמין שיפגום בקלילותם ויביא ילדים לעולם, ועוד פחות שיעסוק בפוליטיקה ויתמסר כל כולו להשכנת שלום בירושלים, במרקש וביניהן.

שלמה הרגיש בו בזמן במרקש ובירושלים, מתעורר עם קריאת המואזין והולך לישון לצלילי בטהובן וברליוז. כאשר היה בביתו ושוב נקרא לתפילה, הוא עצר מלכת, הפסיק את מלאכתו, שיתף את בן-שיחו מעברו השני של הקו. המואזין קרא להתייחדות עם המדבר, שהשתרע מעבר לכפרים, עם העיר שנדמה היה – לתקופה קצרה מאוד – שחוברה לה יחדיו עם מרקש. הוא נטע ערוגות פרחים וצמחי מרפא. גידל שלל סוגי נענע, לענה, לואיזה וזעתר. הוא גם נטע גפן ותאנה כי החליט שהוא לא מחכה לפוליטיקאים – לא הערבים ולא היהודים – וכרת הסכם שלום פרטי. זה לא היה חיקוי אריסטופאני, תרגיל פוליטי או תכסיס קיומי. ההסכם היה כתוב ומונח בתיקו והוא החתים עליו כל מי שנקרה בדרכו. לא עבר יום שלא הרצה בפני קבוצת מבקרים של קרן היסוד, נפגש עם עיתונאים, הדריך אורחים במבוכי האוניברסיטה, פתח את ביתו לקרובים ולסתם סקרנים שבאו להתוודע לתופעה שהוא גילם בחייו ובמעשיו. הוא פשוט השכין שלום בתוכו. בין היהודי, הערבי והברברי ובין הישראלי והמרוקאי. מעולם  לא נכנע לאיומים, לסחטנות, לכאב, לשכול ולכעס ולא הפר את הסכם השלום שלו. איני יודע מה קרה להסכם שראיתי במו עיניי ולרשימות החותמים. הוא לבטח יוכל לשמש טיוטה להסכם עתידי לכשהאשכנזים ישתחררו מהשבתאים החדשים המטריפים את דעתם, והספרדים ישתחררו מעול האשכנזים המרעילים את דעתם. הוא הקריא אותו כל כך הרבה פעמים בפני חותם פוטנציאלי, בנוכחותי, עד שאני חושב שאוכל לשחזר את קווי היסוד שלו ולהגיש אותו לאקדמיה הנורבגית כדי שתעניק לו – לפנים משורת הדין – פרס נובל לשלום אחרי מותו. באותה הזדמנות אלקט את שיריו על מרקש ואגיש אותם לאקדמיה השוודית כדי שתעניק לו פרס נובל לספרות. כי הוא היה גדול משוררי המרוקאים, ואיש – להוציא קומץ מוקיריו – לא ידע, שיותר מכל משורר אחר, הוא היה משורר העלייה וההגירה, הקריעה וההשלמה, הבל היופי ויופי ההבל. את פרס ישראל הוא לא קיבל, לא על שירה ולא על מפעל חיים, אבל מאחר שהתככים מאחורי הפרס הזה כה עלובים, איני שוקל כלל להגיש את מועמדותו פן אחלל את זכרו.

הכרתי את שלמה עת שימשתי מדריך בפנימייה עבור תלמידים מצרפת במקביל ללימודיי באוניברסיטת חיפה. זה היה כשנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים. צעירים עלו אז לארץ מתוך חרדה לגורלה. הם לא חששו מדבר, הם רצו להתערות. עקירתם מצרפת הייתה אצילית. לא הגשמה ולא חלוציות. רומנטיקה ציונית בתקופה שהציונות הייתה בגדר של רומנטיקה. הם השלימו את לימודיהם התיכוניים וניגשו לבגרות צרפתית לפני שפתחו בלימודים באוניברסיטאות השונות במסגרת העתודה האקדמאית. רובם השתלבו בארץ, מיעוטם חזרו לצרפת. לשלמה הייתה אחיינית בפנימייה והוא בא לבקר אותה. באותה תקופה הוא שימש כראש הדסק הפרנקופוני במחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות היהודית וכמרצה לשירה באוניברסיטה העברית. המחלקה שימשה אז כמשרד לחינוך בלתי פורמלי עבור הצעירים היהודים בתפוצות. היא גייסה, הכשירה ושיגרה שליחים לתנועות נוער, הכינה והפיקה חומרי הדרכה, אירחה קבוצות נוער לסיורים ברחבי הארץ, הציעה שלל השתלמויות והכשרות עבור מדריכים וסטודנטים. למחלקה היו גם מוסדות השכלה והכשרה לרבות המכון למדריכי חו"ל שפועל עד עצם היום הזה, ומכון "מעיינות" בניהולם המשותף של שלמה ושל הרב ליאון אשכנזי המוכר בכינוי הטוטם שקיבל  בתנועת הצופים: "מניטו".

שלמה שימש בעצם ככהן הגדול הבלתי רשמי של השבט היהודי הפרנקופילי בארץ. לא היה אינטלקטואל שהגיע לביקור ששלמה לא אירח. הוא לא הסתפק בפגישה, הוא לקח את האורח לסיור בחוצות ירושלים ואף ברחבי הארץ והתלווה אליו לסדרת פגישות עם סופרים, משוררים, אמנים ופוליטיקאים. זו הייתה תקופה של דמדומים בה כל אחד כבש את פחדיו, נרתם לייצב את ביטחונו ויצא לתקופות מילואים מתסכלים. ישראל הייתה על פי התהום ועמדה לקרוס לולא נזעק לעזרתה הנרי קיסינג'ר, יהודי אמריקאי עם מבטא גרמני כבד שזכה אז לקיתונות של ביקורות וגידופים. הוא לא נענה לתבונתו המדינית, הוא שעה לליבו היהודי. אחרת  היה מנצל את ההזדמנות להחזיר את ישראל לממדיה הטבעיים, מאלץ אותה לסגת לגבולות 67 ומציל אותה מעצמה ומהתנועה הדתית-שבתאית שמאז השתלטה עליה ועל סדר יומה. שלמה היה מאותם אמיצים שנחרדו ממצבה הגאו-אסטרטגי של ישראל, והוא נרעש מהרהורי סיפוח יהודה ושומרון שהילכו קסמים על האוכלוסייה.

באחד הימים, כאשר בא לבקר את אחייניתו, שלמה הציע לי להצטרף למדריכים שהדריכו את קבוצות הצעירים שבאו לתור את הארץ בקיץ. הסוכנות היהודית טלטלה אותם מרמת הגולן עד לסנטה קתרינה, סחבה אותם מקברי האבות בחברון לקבר ר' שמעון בר יוחאי במירון דרך מערות הקבורה של התנאים, ולא פסחה על קברי קדושי וקדושות הציונות, החל מהרצל וכלה בבן גוריון דרך הפנתיאון של קבוצת כינרת. היא גם ערכה להם סיור כנסייתי ראוי לצליינים שכלל כנסיית הבשורה בנצרת, כנסיית המולד בבית לחם, כנסיית הקבר בירושלים. היא הטבילה אותם בים המלח ובכינרת, בים התיכון ובים האדום. הסיעה אותם על ג'יפים, על גמלים ועל חמורים. הלינה אותם באכסניות, באוהלים ותחת כיפת השמיים. הם גיששו באפלה לאורכו של שביל הנחש כדי לצפות בזריחה מעל מצדה וטיפסו לאיטם על הארבל כדי לצפות בשקיעתה מעל הכינרת. התוודעו לתלמוד בטבריה ולקבלה בצפת. צעדו טועים וצמאים, תחת השמש היוקדת, בנחלים מיובשים, והתארחו אצל בדואים, דרוזים וערבים. התנדבו בקיבוצים, בצה"ל ובעיירות פיתוח. שוטטו בשווקים, ביקרו במוזאונים. לארוחת בוקר הוגשו להם מלפפונים, עגבניות, ביצה קשה וגבינה לבנה. לארוחת צהרים עוף עם כל מיני תוספות לא ברורות ובלתי אכילות. לארוחת ערב – שוב ארוחת בוקר. איש לא חשב שפירות הארץ יוכלו לחפות על תפלות הארוחות ויהיו יותר טעימים מהפרי המשומר שהוגש להם. המסכנים כמעט לא אכלו דבר, והם עזבו את הארץ מותשים, שזופים ורזים. כאשר חזרו לביתם, הם לא תמיד ידעו אם הם סיירו בישראל או בספרטה. המדריכים ראו את עצמם כמ"כים בטירונות ציונית, שהוטל עליהם להעביר סדרת חינוך לבני ובנות בוגדים שפשעו נגד הציונות והשתהו בגלות הדהויה והכה נעימה.

השתלבתי בצוות מדריכים שהנחה סמינר לפעילי סטודנטים בהובלת אדם משכיל ותוסס בשם שלמה דינור. המרשתת לא זוכרת הרבה מהאיש ומפועלו זולת כותר אחד או שניים ממורשתו. כאשר הכרתי אותו, הוא היה כבר בפנסיה או בחצי פנסיה מהסוכנות היהודית. נראה לי שהוא היה פעיל בעליית יהודי מרוקו ועסק בהסברה. פולני נמוך קומה עם פנים זעופות של נביא ציוני בלתי מתפשר. איש מפ"ם, שהכיר את כתבי מרקס ואנגלס לא פחות טוב מכתבי הוגי הציונות, כה נלהב וחדור אמונה בצדקת הדרך עד שלא דיבר מבלי לנאום. היות שהיו לו משקפיים עם עדשות עבות ושהתקשה לראות, הוא נתן רושם שהוא נואם לעצמו כדי להשתכנע בחשיבות הקוסמית של המפעל הציוני. הוא דיבר צרפתית לא רעה וידע לרתק את קהל שומעיו. קומיסר בדרכו, מטיח ומקבל ביקורת, בתקיפות ובסובלנות. הוא לא התנשא מעל הצעירים, הוא חיבב אותם והם חיבבו אותו. הסמינר התקיים בבית רוטנברג בחיפה בהשתתפות כל מי שצפון הארץ הציע כנואמים. הסופר א. ב. יהושע דיבר – בדרכו הלא נורמלית – בזכות הנורמליות ושלל את הגולה. אלי בן גל מקיבוץ ברעם סיפר על פגישותיו ושיחותיו עם גדולי האינטלקטואלים השמאלניים בצרפת. דוד קטריבס, חבר קיבוץ חניתה, עיתונאי ודיפלומט, הוקיע את הרוח המזרחית שהחלה לנשוב על ארץ. ממרחק הזמן, אני לא מבין מה הניע אותם לתרום להכשרתם של פעילי סטודנטים ואלו גחלים בערו בקרבם כדי לגרום להם להתנצח בצורה כה חריפה על גורלו ועתידו של העם היהודי. כדרכו, שלמה ביקר לעתים קרובות בסמינר והקריא מהשירה העברית שאותה הוא תרגם בשקיקה, כאילו הייתה ההישג החשוב ביותר בתחיית היהודים בארצם. איש לא דיבר על מלחמת יום הכיפורים, על ייאושו של משה דיין, על קריסתו של יצחק רבין ועל תפקידו של הנרי קיסינג'ר.

*

כבר בשבועות הראשונים לעלייתי לארץ, ב-4 בפברואר 1970, בגיל 19, הבנתי שעשיתי טעות גורלית. מונית שירות לקחה אותי מנמל התעופה לבניין דירות בחיפה שהוכשר לקבל סטודנטים מחו"ל לשנת מכינה ושם קיבלתי חצי חדר קטן שצפה לקיר. הבנין נבנה על אחד משיפולי נווה שאנן כאשר ארבע קומות היו מתחת למפלס הרחוב והכניסה וארבע קומות מעליו. הוא דמה יותר למגדל בבל מאשר לכור היתוך. היו סטודנטים ממרוקו ומצרפת, מטורקיה ומאיראן, מרומניה ומרוסיה, מארגנטינה ומברזיל. רכשנו מוצרים בחנות שכונתית ובישלנו את תבשילי הגעגועים שלנו. בליל של ריחות, של שפות, של סיגריות. קוקטיל נדיר כאילו כל אחד הטביע את תסכוליו באלכוהול מארץ מולדתו. ניכרה בכולם אכזבה מהולה בנוסטלגיה והיו כאלה – ואני בתוכם – שלקו בסינדרום שהמדינה לא ששה לקרוא לו הלם עליה. התקשיתי לקום בבוקר לשיעורים שהתקיימו בבית אבא חושי, במרחק הליכה מהמעונות, התקשיתי להירדם בלילות והתקשיתי לתפוס את מה שקורה לי. שרידי הצנע ניכרו בכל. בדלות ההיצע בחנויות, בעליבות חלונות הראווה, בהמתנה מורטת העצבים במשרד הפנים, בקופת חולים, בבנק. קזבלנקה עלתה באיכות השירותים שלה על חיפה, שלא לדבר על בוקרשט ועל סנט פטרסבורג, בפעילות התרבותית שלה, בטעמי המעדניות, ופקידי הסוכנות חיפשו לטעת בנו תחושה שהגענו לנחלה בארץ המובטחת ושעלינו להיות אסירי תודה. הם לא יכלו להעלות על הדעת ששם – בגלות הדהויה – היה יותר יפה, יותר נעים, יותר טעים. ההלם היה מוחשי יותר בקרב בני קזבלנקה, טהראן ואיסטנבול מאשר אצל בני בוקרשט או סנט פטרסבורג שחמקו ממשטרי דיכוי. אבי טולדנו שר אז "לא הייתה זו בשבילי הדרך חזרה".

לא ששתי לעלות לארץ. בקיץ 1969, ביקרתי בפעם הראשונה בישראל וביליתי בה חודש. אצל הורי, בדירה צפופה, בשכונה ללא שם המוכרת כדיור לעולה, בדרום נתניה. קבוצת בלוקים סביב שרידי צריפים שחלקם שימשו עדיין למגורים, חלקם לשירותים. מכל עבר, חולות פולג שאסור היה לחצות מפחד השמש הקופחת כדי להגיע לים שהשתרע אי שם. לא אהבתי את הערמה האנושית הבוהה בחום ואת הג'וקים שעלו על גדות השעמום. לא השלמתי לא עם מועקת אמי שחזרה והפכה לעקרת בית ולא עם דוחק אבי שסיקל אבנים ביערות קק"ל. בית הכנסת התמקם בצריף, ללא שביל גישה, ללא ארון ממש, ללא תיבה ממש. כדי להשתיק את ההתקוטטויות על הנוסחים בין יוצאי פאס ומכנס, מרקש ואסואירה, הושתקו הפיוטים. הייתה לי תחושה של ניסוי בקנה מידה משיחי וכבר קונן אצלי החשש שכל המפעל הציוני יקרוס כי לא הייתה שום סיבה לוותר על תפוצה רב לאומית ועל לאומית ולהצטמצם למדינה לאומית-יהודית צרה ומחניקה. בירושלים לא ביקרתי כי להגיע אליה נראה לי יותר כבד ומסורבל מלהגיע מפריס לקזבלנקה בשלוש רכבות ובספינה שחיברה את אלג'זירס לטנג'ר. הסתפקתי בסיור קיבוצים, מקרוב למכּר, ולקיתי באותה אחידות ששרתה בכל: בתלבושות, בתפריטים, במבטים, בממטרות. המדינה לא הייתה ממוזגת והיא מעולם לא עיכלה שמיזוגה יירשם כמהפכה המוצלחת ביותר שלה. שבתי לפריס ברגשות מעורבים. מצד אחד, אהבתי אם ואחות; מצד שני, התאהבתי בפריס.

מצאתי מקלט בבית ילדים באחד מפרברי פריס היוקרתיים ביותר. ברחוב צדדי שהחל להשיל את עליו עם בוא הסתוו. תמורת לינה במקום, קיבלתי חדר בעליית גג של בית תלת-קומתי. זה היה החדר הכי נעים, חמים ומאיר שהיה לי בחיי. מיטה רחבה תפסה קיר שלם, שולחן עץ כבד הפריד בינו לבין הקיר השני שיד עלומה פתחה בו חלון רחב שתפס כמעט את כולו. צופה על גגות רעפים ומעבר להם מנחש את תווי הנהר שזרם לאטו בין עצים שקדו לו. לא היה לי מה לעשות מלבד להשכיב את עשרת המתבגרים שהתגוררו במקום אחרי שמדריכם עזב לביתו, ולבלות את הלילה בחדרי לפני שחזר להעירם. לפעמים התפרעו במקצת אבל גם אז כיבדו את צעירותי ואת שבריריותי. מקרים סוציאליים, יתומים כאלה, עם אב או אם יהודים. מתלוצצים, מהמרים, מתווכחים. מחכים להתבגר ולהיות ברשות עצמם. כלל לא רעים, אפילו לא חושדים בנזקי הרוע.

יכולתי בקלות לשהות באותו בית שנים עד להשלמת לימודיי בין אם בפיזיקה – שתמיד נראית לי כמלכת הדיסציפלינות, ובין אם ברפואה – כדי לרצות אם. אבל הרגשתי בודד וגלמוד. למרות העסקתי על-ידי המרכז הקהילתי במתן שיעורי עזר פרטיים, געגועים למשפחה אחזו בי. לא ידעתי מה ללמוד, לא ידעתי כבר ללמוד, וכל לימודי יהיו מסורבלים עד כושלים. לא יכולתי להתפלל, לא ידעתי כבר להתפלל. היהדות הצטמצמה לשלוש מגילות הכפירה: שיר השירים, ספר איוב וקהלת. היא התהפכה לניהיליזם מפוכח ללא כל אשליה. נותר לי רק לשחק אותה ולשכלל את כושר העמדת הפנים שלי. סבלתי אז מכאבי שיניים ופניתי לרופאה. היא עקרה שן וביקשה שאחזור לסתימה אחרי תקופת מה. ובאותם שבועיים הכול נסגר: נטישת בית הילדים, התפטרות מהמרכז הקהילתי, הליכים מול הסוכנות היהודית, פרידה מהחברים הבודדים. כאשר חזרתי לרופאה ובישרתי לה שאני נאלץ להפסיק את הטיפול, היא לא הסתירה את עצבותה: "אשים לך ציפוי זמני על העקירה וברגע שתנחת פנה לרופא שיניים."

הציפוי הזמני החזיק שני עשורים עד שקרס במונטריאול. רופא מקומי הוציא את הרסיסים וציפה את השן מחדש בליווי אותה המלצה. כעבור חמש עשרה שנים הציפוי שוב נפל. החלה התרוצצות מצילום לצילום ומשיננית לשיננית לקראת טיפול כללי. אפילו שילמתי מראש את עלות הטיפול כדי לא לסגת. אבל השארתי את מלא התשלום למרפאת השיניים של בית חולים איכילוב והחור בשיניים נשאר חשוף עד עצם היום הזה. הוא נעשה לסמל העמידה הנפשית בפני החולי והכאב ובפני קריסת כל מקצועות הרפואה, לרבות הרפואה המונעת. החולי היה בגדר גלגול של מועקה נפשית ונותר כזה; הריפוי היה בגדר התגברות נפשית ונותר כזה גם אחרי אירועים לבביים, מוחיים וסרטניים. עליתי לארץ, כמנהג הדורות הקודמים, כדי להיקבר בה.

לא הספקתי למצוא את מקומי בחבורת סטודנטים מהגרים דוברי צרפתית, מוכי הלם עליה גם הם, מי פחות ומי יותר, כשהפנתרים השחורים התפרצו לחיי. תופעת האפליה לא הייתה זרה לי, אבל היא הייתה באוויר יותר מאשר בסביבה הסטודנטיאלית שלי או אפילו בשכונת המהגרים בה התגוררו הוריי. נסחבתי לפעילות במסגרת תנועת "עודד" שהוקמה ביוזמת בן גוריון על-ידי קומץ סטודנטים שהוזמנו לעלות לארץ במטרה להוות מאגר או עתודה למנהיגות עבור המונים-נטולי-הנהגה. התנועה הגבילה את פעילותה למתן שיעורי עזר לילדים בשכונות עוני ובארגון סמינרים בהם הוצאנו קיטור נגד הממסד האשכנזי. במבט לאחור, התנועה לא תרמה הרבה לא לחברה ככלל ולא למרוקאים בפרט, להוציא אולי את הרחבת מעמד ניצולי השואה למג'רבים שנולדו בארצות המוצא שלהם לפני 1942. כאשר מחיתי קלות נגד הצעד, נאמר לי: "אל תאמר שאתה מתנגד לתוספת של כמה אלפי שקלים עלובים בשנה לקשישים שחיים מדמי ביטוח לאומי בתנאים מחפירים!"

למרות שהם צדקו בכל, בטענות ובדרישות שלהם, הפגישה עם הפנתרים לא צלחה. האפליה הייתה מובנית בכל המערכות. השלטונות התייחסו למזרחים בעדיפות שנייה ושלישית אחרי התושבים האשכנזים בקיבוצים ובמושבות, בכפרים ובערים. הממסד האוניברסיטאי התייחס לחוקרים הבודדים בבוז; הממסד הדתי – להמונים המסורתיים כאל מפגרים; הצבא לבני עדות המזרח כאל בשר תותחים. האשכנזים היו ונותרו גזענים עד לשד עצמותיהם. אבל לא יכולתי לעשות שקר בנפשי ולהתגבר על אותה מחיצה שחצצה כבר במרוקו בין היהודים דוברי צרפתית, שלמדו בבתי ספר של "אליאנס" ובבתי ספר פרטיים, ויהודים דוברי יהודית-ערבית, שלמדו בחדרים או בכל מיני תלמודי תורה. אם כעס הפנתרים היה כעסי, ביטויו אצלם היה שונה מביטויו אצלי. לא האשכנזים הפרידו בינינו אלא רשת "אליאנס". מצד אחד, לא התכחשתי כלל למוצאי המרוקאי ואף פיארתי אותו; מצד שני, לא יכולתי להכיר את עצמי בהמוני העולים דוברי ערבית ו/או שלוחית שלא ידעו את צרפת, את תרבותה ואת לשונה. המחיצה הזאת הייתה – (אני חושף אפיון שטושטש על-ידי הפטפוטים האינסופיים על עדות ושדים או על שבטים משבטים שונים) – יותר נוקשה מהמחיצה בין מערבים למזרחים, אשכנזים לספרדים ואפילו בין יהודים לערבים. שלמה ניסה להתגבר עליה בכל מאודו, מחבק כל משורר שהפריח שיר בעברית, כל סופר שהטיל ספר, כל חוקר שהגיע לכותרות. אבל המחיצה נמסה כליל רק כאשר החל לחקור בשורשיו הברברים ונטל חלק בהתעוררות השלוחים ברחבי המגרב. ספק אם אצלי המחיצה הזאת נפלה אי פעם, למרות שדיברתי ערבית יותר טוב מכל אותם יהודים שלא ידעו את צרפת. היא רק התחזקה עם עליית ש"ס שלקתה בהתחרדות אפלה מבית מדרשה של החרדיות האשכנזית, ובעיקר עם עליית עסקנים פוליטיים מתבהמים בליכוד.

ליהודי מרוקו לא הייתה ממש "שפת גלות", הם התענגו ביהודית-ערבית או ביהודית-ספרדית, ואילו הצרפתית הייתה עבורם, כפי שכותב שלמה בחיבוריו, בגדר "שפת מקלט" שלא הותירה הרבה מקום לעברית אלא כשפת תפילה – כנרתעים מהמרת שפת קודש לשפת יצירה. מרבית החוקרים מקרבם לא הוסיפו להם יוקרה. הם גאלו משכיחה כל מיני כתבים אפלים שלא אמרו הרבה, אפילו לא לדתיים, שלא לדבר על קוראים זרים. זאת לא הגות ולא קבלה – אלא אם קבלה משולה לדרשנות מטולאת ומגומגמת. רוב מורשתם הייתה בעל פה ורוב חוכמתם התנקזה לפתגמים. כל השאר – להוציא משורר פה ופייטן שם – היה בבחינת הווי של חגיגה, אכילה, תפילה. רוב יצירת יהודי המגרב הייתה בצרפתית או בספרדית ולמה שנכתב בעברית או בערבית לפני עלייתם לארץ ערך תיעודי שולי ביותר. מאז המרוקאים פילסו את דרכם בשדה הצבאי והפוליטי, הכלכלי והרפואי, התרבותי והאקדמי, מי בתור טעון טיפוח ומי הודות להישגיו. צאצאיהם נעשו לדיפלומטים, למדענים, לסופרים ואפילו – שומו שמיים – לטייסים. אבל לא כולם התאוששו מההשפלה שהגורמים הקולטים בשנות ה-50 וה-60 הסבו להם, והם אף הנחילו את טינתם לדורות אחריהם. הם ממשיכים להתנקם באשכנזים בדרכם העליזה והמעצבנת, מצביעים בעד נוכל פולני-אמריקאי כדי לחבוט בהם. אבל יכול להיות שהאמת יותר פתטית וצורבת: הם כה הפנימו את השם הרע שהוציאו להם ואת התדמית השלילית שהדביקו להם עד שהם קרובים לשנוא את עצמם ושנאתם מעוותת את פניהם ואת נשמתם. איני מסביר אחרת למה הם נרתעים מלהיכנס לשיח אמת עם הערבים על מנת להוות את הגשר ששלמה הועיד להם ולחתור להשכנת שלום איתם – ובקרבם.

המפגש המפוספס עם הפנתרים דחק אותי עוד יותר להרגיש זר ומנוכר בארץ – יהודי נודד בין יהודים שהגיעו, יהודי תלוש בין יהודים תקועים. לא התגברתי על המחיצה, אפילו עיביתי אותה, בקריאה ובכתיבה בצרפתית. בשמירת מרחק מההמולה הציונית-משיחית שהחלה לחשוף את כפייתה השבתאית בחוגים החילונים לא פחות מאשר בדתיים. הרגשתי אנוס בכל התחומים. אנוס בזהות המינית שלי. הדתית, הלאומית, האזרחית, המקצועית. היות שלא ידעתי מה לחשוב ומה להיות, השלמתי עם אנוסיותי: בפנים כזה, בחוץ כזה. לא ידעתי מתי אכריע ומה אכריע. שום דבר לא דחק בי. הייתי צעיר ורווק, שום אחריות לא רבצה על כתפיי, יכולתי לתת לנדודים להוביל אותי. השלמתי עם העובדה שיהודי שרווה נחת מהגלות לא נגמל ממנה. לא הייתי מרוקאי, לא הייתי צרפתי, לא הייתי ישראלי. לא הייתי דבר. אבל כאשר פנו אלי בתור מרוקאי – נעניתי, בתור צרפתי – נעניתי, בתור ישראלי – נעניתי. ללא חיבוטים וללא ייסורים. הלהט של דינור עשה את שלו, הנברוטיות של יהושע את שלה, הטעימות הפיוטיות של שלמה את שלהן. אפילו מצאתי מסתור ונחמה במעמדי כאנוס. הכפילות רק חידדה את תובנותיי. מאז אני מסתובב כאנוס בקרב בני האדם. נושלתי מגלותי, המצאתי לי גלות מחתרתית. הגרמנים הם שכפו את האנוסיות עלי. לא יכולתי להתעלם מפשעיהם המחרידים, לא יכולתי להתנער מיהדותי. הגרמנים אנסו אותנו יותר מכל עם אחר. הם שחטו ביהודים והכריחו את השורדים להתייחס לעצמם כאל ניצולים ולחייב אותם להסתגר בגבולות כת דתית ללא חזון אוניברסאלי. לא הייתי צריך להמית את עצמי באוהלה של תורה כדי לקבוע שאלוהים שראוי למעמדו לא יכול להיות יותר יהודי מנוצרי, מוסלמי, בודהיסטי או הינדואיסטי. אם הוא אל מצווה, מצוותו הראשונה היא לטשטש את הגבולות בין הדתות. אבל הגרמנים סיכלו כל אפשרות של התבוללות מושכלת. לתחושת האנוסיות נלוותה, אני מודה, הרגשת אונס שלא משה ממני וספר זה – בין אם הסיפורים שבו מדויקים בין אם לאו – מקל עלי במקצת. הגעתי לגיל שבו אני יכול לשאת את האונס ולדבר עליו.

אהבתי את שלמה אלבז אהבת בן והוא החזיר לי באהבת אב. הוא אימץ אותי. בלי לומר מילה, בלי לצפות לדבר. באותה תקופה לא היו לו ילדים. הוא ניהל חיי גרוש עליז, עובר מאישה לאישה, ללא הפגנתיות, עם כל האדיבות, האצילות והעדינות שהיו חלק טבעי מאישיותו. לא הייתי בנו היחיד, הייתי בין המיוחסים. אולי בגלל שהוא חש במחסור אב ממנו סבלתי. אחרי כמה קיצים בהם הדרכתי קבוצות, הוא הציע לי לצאת לשליחות בצרפת. התגובה הראשונית שלי הייתה:

"אינני רואה את עצמי משכנע יהודי כלשהו לעקור לישראל."

"אני לא מציע לך להיות שליח עליה."

"אלא..."

"שליח תנועת נוער."

"תנועות נוער מכשירות להגשמה ולעליה."

"לא מדובר בתנועה חלוצית, אלא בתנועה קהילתית, תנועת הצופים היהודים בצרפת..."

ככל שהשתעשעתי ברעיון הוא קסם לי. לא היה לי מה לעשות בארץ. הייתי בן 26 והתגעגעתי לניחוחות השדרות, הפארקים ו... המעדניות של פריס.

בספטמבר 1977, הגעתי לתנועה מפולגת בין חסידי הצופיות ובין המתנגדים לה, בין אוהדי ישראל ובין המתנגדים לה, בין חסידי תפילה מעורבת ובין המתנגדים לה. התנועה לא התאוששה מהתקוממות התיכוניסטים ששטפה את צרפת בעקבות מרד הסטודנטים במאי 68. הם ערערו על כללים ועל דפוסי התנהגות, על תכני הלימוד, על שיטות ההוראה, על סמכויות ההורים והמורים. התנועה הייתה שסועה ומפולגת, ושבטים ברחבי צרפת לא קיבלו את מרות המשרד המרכזי בפריס. ניסינו במאמצים מרוכזים לאחות את הקרעים, להחזיר מקצת מהטכסים ומהמשמעת. העלנו בהדרגה את התנועה על פסים בריאים ושקולים. לא עסקתי בעליה ואני חייב לומר שאיש לא ביקש ממני לעסוק בה. קרה ששני מדריכים החליטו על דעת עצמם לעלות ולהשתלב במכון למדריכי חו"ל ואפילו התגייסו וחזרו להדריך בתנועה. בתום לימודיהם, שניהם עזבו את הארץ. אחד חזר לצרפת ונעשה עיתונאי ואילו השני המשיך בלימודיו בארצות הברית, התקבל לסגל אוניברסיטה יוקרתית ונמנה עם החוגים הכי ביקורתיים על עצם קיומה של ישראל.

התאהבתי בשדרות הרחבות של הרובע השביעי שבו שכנו המשרדים. היה בהם רוגע אצילי ורוחב אופקים. נהגתי להחליף תחנות מטרו. לעתים ירדתי ב-Ségur, לעתים ב-Saint François Xavier ; לעתים ב-Ecole militaire, לעתים ב-Cambronne. אלה היו תחנות יחסית שקטות ונקיות וביציאה מהן הייתה מן התעלות, בין אם פריס זהרה ובין אם התעננה. הגחתי לשדרת ה-Invalides, ביקרתי שוב ושוב במוזיאון רודין. עצים התערטלו מעליהם ושוב לבשו אותם, פרחים נבלו ושוב פרחו. ספרים התחלפו בחלונות הראווה, טעמים נפלטו מהמעדניות. אי אפשר להיות בוגר "אליאנס" ולא לחוש ברומנטיקה של פריס כאשר חוצים גשר על הסיינה, מסתובבים בפארקים וצועדים לאורך שדרת ה- Champs-Élysées. לקראת ארוחת הצהריים, סיירתי בין המסעדות להשוואת תפריטים, נמנע מבשר חזיר ומבשר בחלב אמו. נעשיתי בדרכי קלושר חובב, עוצר כדי להקשיב לקטע נגינה או כדי לקרוא שלט תקוע בקיר על מפורסם כזה או אחר. קרה לא אחת שישבתי בתחנה של המטרו כדי לראות רכבות נכנסות ויוצאות, נוסעים מתרוצצים בכל הכיוונים מאיימים להתנגש זה בזה מחטיאים האחד את השני ברגע האחרון. אהבתי במיוחד את תחנת ברבס (Barbès) העממית. היא וויסתה גזעים, צבעים, פרצופים, גלימות. ערבים יורדים, שחורים עולים, סינים הולכים לאיבוד. העולם היה רחב ויפה, נינוח ושלוו.

בימים רגילים הכנו חומרי הדרכה, אירחנו נציגי סניפים, תכננו מחנות הכשרה וגייסנו עבורם מועמדים. לעתים, באו לביקור אנשים מבוגרים, בוגרי התנועה, שהיו מדריכים או חניכים לפני המלחמה, השתתפו בפעילות המחתרתית שלה במהלכה, פעלו לשיקום התנועה אחריה. הם סיפרו את סיפורם ורצו לשמוע על מצב התנועה. חלקם ביקשו להתנדב, חלקם השאירו תרומה. על כולם עלתה גברת גבוהה וחסונה, עם מבטא הונגרי כבד וגינונים של אשת אצולה. היא חלשה ביד רמה על טירת La Versine, בעיר מירוצים בקרבת פריס, אתר שנתרם על-ידי איני יודע איזה רוטשילד כדי לשמש בית לילדים ששרדו את השואה והפך עם השנים לבית לילדי מהגרים קשי יום. היה לה משרד לרישום מועמדים בקומת הקרקע של מרכז הצופים. ניהל אותו משום מה פליט פוליטי ספרדי שהרבה לספר על חלקו במלחמת ספרד ובילה את זמנו בכתיבה ובתרגום שירה. שטה – Shatta היה כינוי הטוטם של הגבירה ששמה האמתי נודע למעטים בלבד – הגיעה למשרד פעם בשבוע, בדקה תיקים, קיבלה הורים, ראיינה ילדים ואחרי שסיימה, עלתה, בליווי המשורר הספרדי, לקומת המשרדים של הצופים. היא רשמה את חוסי הטירה לתנועה, רכשה תלבושות ושאר אביזרי צופיות, ליקטה דפי פעילות והתעניינה במחנות השונים. היא הקשיבה יותר משהשמיעה ובשתיקתה הדהדה איני יודע איזו כוויה. אולי האבל על הריגת כמה מעמיתיה וחניכיה במחנות ההשמדה, אולי מבוכתה בעקבות שובה של אחיה, רופא במקצועו, שהיה אחד מסגניו של מֵנגָלֶה. רק כעבור שנים, בבואי לכתוב את סיפורה, אגלה את סודה. היא נחשבה לגיבורת מחתרת, לאשת ברזל ולפעילה חברתית למופת. נמנתה עם מקימי התנועה ובשנים הראשונות של המלחמה, חלשה על קבוצת בתים בעיר קטנה בדרום צרפת בשם Moissac. רשמית הם נועדו לארח קייטנה, רק שהקייטנה ארכה... שנתיים, עם תחלופה של החניכים, ביקורי מפקחים מטעם רשויות הממשל ששיתף פעולה עם הגרמנים וביקורי פתע של הגסטפו שהביאו בסופו של דבר לפירוק המחנה. כל עוד הוא היה פעיל, הוא גם שימש מקום מפגש של מנהיגי התנועה ומדריכיה, שעסקו בפעילות מחתרתית, מקלט עבור אינטלקטואלים בעלי אזרחות זרה שנרדפו על-ידי הרשויות הצרפתים, מסתור לאנשי המחתרת החמושה נגד הגרמנים ועוד. כאשר הנאצים פלשו לדרום צרפת, שטה הובילה בעצמה את הילדים לשוויץ וכולם ניצלו. כל אותה תקופה, היא לא פשטה את תלבושת הצופים, אפילו לא בפגישותיה עם פקידי ממשל, הנהיגה את הכללים שרווחו בצופים והרביצה תורה עם צופיות לכלל החניכים. אחרי המלחמה, היא פתחה מחדש בית ילדים והיה אך טבעי שלא תרצה לשמוע על שיטה פדגוגית אחרת, שתשרה אווירת התנועה בטירתה ושתחייב את החוסים בפעילות צופים סדירה. בקיץ, היא הקפידה לפזר אותם בין מחנות שונים כדי לאפשר להם ליצור קשרים עם צעירים אחרים מאלה שאיתם חסו בטירה.

פעם בשנה, ביום חמישי הראשון שאחרי סוכות, ותיקי התנועה התכנסו לתפילה לזכרם של הלוחמים שנפלו בקרב, נספו במחנות ההשמדה ולזכר כל אלה שהסתלקו במרוצה השנה האחרונה. האולם היה מלא בדמויות עצובות ומאפירות שהסתפקו בלחיצת יד רפה או בהנעת ראש. הן לא דיברו ביניהן והקפידו לשוות להתכנסות מעמד של טכס זיכרון. שטה הגיחה ממשרדה דקה לפני הטכס והוא תמיד התחיל בזמן. התפללו במסורת התנועה, בקהל מעורב ובהובלת רב. בתום התפילה, הרב אמר מילים ספורות לזכר הקורבנות וסיכם באמירת קדיש. הוא נמנע מלהטיף, להצדיק או להוקיע. הוא היה סתם "שר משרת" בפני הקהל. אחריו, נשיא עמותת ותיקי התנועה נשא הספד קצר מאוד וציין את כל שמות הנפטרים שהלכו לעולמם מאז ההתכנסות האחרונה, תוך שהוא מדגיש את כינוי הטוטם שלהם ואת פעילותם במלחמת העולם השנייה. הטכס כולו ארך כ-20 דקות וכולם התפזרו, כל אחד לעיסוקיו ולזיכרונותיו. נשיא עמותת הוותיקים היה אז גנרל בדימוס, בוגר כל המכללות היוקרתיות ולטכס קראו על שמו של רוברט גמזון, מייסד התנועה שטבע בימה של הרצליה שנים ספורות אחרי שעלה לארץ. הם לא התרעמו על העדרם של חניכי התנועה, הם הבינו, בניגוד לשרי החינוך של מדינת ישראל לדורותיהם, שאי אפשר להעמיס על זיכרונם שלושת אלפים שנות היסטוריה.

בקיץ סיירתי בין עשרות המחנות ברחבי צרפת. השכבה הצעירה, בני 8 עד 11, התמקמה באוהלים גדולים מסביב לבית מאבן שנועד לשמש מקלט במקרה של תנאי מזג אוויר חריגים. שכבת הביניים, בני 11 עד 15, הסתפקו בשדה שהוחכר להם או הועמד לרשותם בחינם. לפעמים ללא נקודת מים ולבטח ללא חיבור לחשמל. השבוע הראשון הוקדש להקמת המחנה על אוהליו ומתקניו שבהם לא נעשה שימוש; השבוע השני למסע תגלית באזור המחנה; השבוע השלישי לבטלה לשמה. לעתים האוהלים היו מעורבים, לעתים נפרדים; לעתים השולחנות שימשו את החניכים, לעתים העדיפו לשבת על הרצפה. כללים הופרו, לוחות זמנים שובשו. לא הייתה השכמה ולא לינה. נרדמו מסביב לשרידי מדורות אחרי שעות של שירה לצלילי גיטרות וחליליות והתעוררו כאשר ניערו אותם לתפילת שחרית לקראת הצהריים. עתים התפללו בצרפתית, עתים בעברית, תפילה מקוצרת עד חטופה. אכלו ארוחת בוקר בשעת ארוחת צהריים, ארוחת צהריים בשעת ארוחת ערב וארוחת ערב בחצות הלילה. הם זללו כמויות אדירות של לחם עם ריבה או חמאת שוקולד, פתחו קופסאות שימורים למכביר וכאשר הטריחו את עצמם עד לכפר הקרוב ביותר הם התפנקו בפירות טריים. בשר כמעט לא אכלו כי נמנעו מלהפר את העיקרון המקודש ביותר של התנועה: "המינימום המשותף" אפשר להם לדור ביחד, דתיים ולא דתיים, קרי: כשרות, תפילת שחרית ושמירת שבת. ספק אם התרחצו, ספק אם בישלו, ספק אם אכלו. כאשר ירד גשם, הם מצאו מחסה באולם בכפר הקרוב ביותר. כולם היו בני טובים שיכלו להרשות לעצמם לנפוש בקייטנות יוקרתיות אבל הם מאוד נהנו מבטלתם – ולא ראיתי מימי ילדים יותר מאושרים ויותר בריאים בנפשם ובגופם.  

*

שלמה נהג לבקר בפריס אצל אחיותיו שהדביקו אותו בשדי פרויד ולאקאן. ביקוריו היו בגדר אתנחתא אינטלקטואלית. הוא סייר בין בתי הקפה ברובע הלטיני, רץ מהרצאה להרצאה ומהצגה להצגה, ביקר קרובים ומכרים, חידש קשרים. כאילו פריס הייתה איזה הר סיני שאליו הוא היה צריך לעלות מדי פעם בפעם כדי להתחדש. הוא היה זר וגולה מחדש, הוא היה אדם חופשי מחדש. הוא היה מוסטקי, סרטר, קנטי. הוא גם התבשם מנינוחות פריס, ממעדניה וממסעדותיה. הוא לא הותיר דבר בעולם שממנו לא טעם, עם או בלי כיפה על הראש. הוא אפילו נהג לטעום מאכלים לא כשרים בעודו מברך "מתיר אסורים". הרי ישראל הייתה בעיניו הארץ המובטחת ואותם ימים – ימי המשיח. לא הייתה שום סיבה שלא לבטל מצוות ולאכול מכול טוב. הוא טעם נשים מכל העולם, תבשילים מכל התפוצות, שירה מכל האומות, הוא נשא תפילות מכל הדתות ונטל חלק בכל הכנסים שירושלים אירחה.

באחד מביקוריו בפריס שלמה לקח אתו את ארז ביטון שהיה בראשית דרכו. שיריו – כמו כל פירורי שירה – כבשו אותו מיד. הוא לא שמע על ספק משורר או ספק סופר שהוא הוא לא ביקש להכיר ולהציע לו את שירותיו בתור סוכן מתנדב. הוא לא תלה תקוות בעסקנים הפוליטיים, לא במנהיגות הלאומית ולא במנהיגות המקומית, אלא בתחייה תרבותית ורוחנית. אוסר על עצמו להבחין בין שירה לשירה, מחבק את כול המשוררים, ללא הבדל גזע, דת, עדה והשראה. הוא מאוד הצטער על פטירתה של מירי בן שמחון (1996-1950), שהייתה בעיניו התגלמות הדרמה המרוקאית. גם יופי, גם חושניות, גם שפיות, גם הפרעה, גם אהבה, גם שנאה. מסוכסכת עם יופייה, עם כישרונה, עם רגישותה ועם מילותיה. בת קטמון שהלכה לאיבוד במרחבי התסכול של שכונתה ומרחקי הניכור מהוריה. גם אחרי ששכחו אותה, שלמה המשיך לתרגם משירתה ולהקריא אותה, בין שיר של לאה גולדברג ושיר של יונה וולך. הוא נתלה בר' יהודה הלוי כדי להדגים את ההתלבטות הגאו-תרבותית של ישראל, לא מפסיק לפרוט על החרוז המפורסם: "ליבי במזרח ואני בסוף מערב." "אני במזרח וליבי בסוף מערב." "ישראל במזרח וליבה במערב." ישראל הייתה בצומת תרבויות ובמקום לנצל את מיצובה היא התכחשה לו. צומת מזרח-מערב, צומת צירים, צומת השפעות, עם אוכלוסייה שבאה מארבע כנפות תבל. ישראל בחרה, לטוב ולרע, להיות מובלעת מערבית במשרק (مشرق(. בחירתה פגעה בסיכויי ההשתלבות שלה במרחב, בסיכויי השלום ובעיקר באוכלוסייתה שרובה היה מזרחי ויישאר מזרחי.

לא הכרתי את ארז ביטון, לא את הדמות ולא את התופעה. פגשתי אדם פשוט ונעים הליכות, בוהה באפלה, חורז את דבריו, ללא כל יוהרה או יומרה. כאשר קראתי את שיריו, הבנתי את אופיו ואת עוניו. הוא לא היה משורר בכתב, אלא בעל פה. הוא חיבר את שיריו בראשו. הוא חרז את הדי הקולות, את רסיסי הזיכרונות ואת הנהי שתפס את מקומם של הכיסופים. קולו בקע מתהומות החשיכה והאבל. קול אנחה, חד גוני למדי, ללא ברק וללא הארה. לא הבנתי את ההתלהבות של שלמה. הרי הוא ידע את השירה העולמית יותר טוב מכל אחד אחר בארץ. אבל זה היה שלמה. אהבתו הונעה מרחמנות, הערכתו מאדיבות. כבר בפגישתנו הראשונה ביטון שידר מסכנות ועם השנים וההצלחה, קולו ברדיו או בטלוויזיה רק עיבה אותה. למרות זכייתו בפרס ישראל, הוא נותר טרובדור שבכה על גורלה של זוהרה אל-פסיה שעברה מחיי הוללות בקזבלנקה לחיי דוחק וזקנה באשקלון. ביטון ייצג בכבוד את כל אותן מאות אלפי דמויות רעועות שנעקרו, הושתלו ולא נקלטו. עיוורונו הוסיף לארעיותו ולאופיו הדחלילי. לו לפחות היו תירוצים, הוא לא ראה, הוא רק שמע.

איני יודע איך שלמה היה מגיב להענקת פרס ישראל לארז ביטון. לבטח היה צוהל גם אם נתניהו הוא שהבטיח, בתור ממלא מקום שר החינוך, את בחירתו אחרי איני זוכר איזו שערורייה. נתניהו לא רצה אותו יותר משרצה סופר או משורר אחר, הוא רצה את נקמתו האישית בפרס ישראל. הוא העניק אותו לטרובדור שאיש לא יכול היה לערער על נכותו והכתיר משורר עיוור על עדה בעלת נכות פוליטית. בניגוד לדתיים השבתאים המתגרים באומות, לאזרחים הארעיים הרוסים ולגזלנים מנשלים הפולנים, עיקר נכותה באה מזה שהיא לא יודעת מה היא רוצה. הענקת הפרס לביטון הזניקה אותו לקדמת הבמה הציבורית. הוא מונה לשמש ראש ועדה לשילוב מורשת המזרח בתכני הלימוד ובתרבות. המלצות הוועדה לא היו יותר מטלאי על גבי טלאי, ללא הצעה מקורית, ללא ראייה מפוקחת של החברה הישראלית, ללא חזון על עתיד טוב יותר. חבריה – כולם חד-לשוניים עד כדי חד-גוונים – התחרו עם האשכנזים: "להם מבשרי הציונות, גם לנו מבשרי הציונות, להם עמוד האש, גם לנו עמוד האש, להם ביקורים באושוויץ, גם לנו מגיעים ביקורים בספרד." יותר מאשר נפגעתי מאפליית האשכנזים כלפיי, נפגעתי מבורות אותה ועדה ומקנטרנות דרישותיה. הם לא הכירו את מרוקו והם דברו בשם המרוקאים כאילו היו מקשה אחת. להוציא ביקורי שורשים, לא היה דבר בהמלצותיהם. הציעו לכלול בתוכניות כל מיני רבנים חשוכים וכל מיני משוררים זוטרים בתוכם שני המשוררים הלאומיים שהמרוקאים הכתירו על עצמם – שניהם דלים ביותר, עיוורים ביותר, לא משכילים במיוחד. קריאת ההשתפכויות של ארז ביטון על גבי העיתונות, תהומות הרהב העצמי אליהם שקע, חיזקו בי את ההחלטה להסיר ממנו אפילו את רחמי שלמה שעמדו לו עד אז. אני בטוח שאם שלמה היה חי, גם הוא היה מתרעם על זילות המגרב בכלל ומרוקו בפרט בפי ועדה שהסתנוורה מעיוורונה. עכשיו משמת, כאשר נבוא לקבץ את מיטב מאמריו, נגלה עד כמה שירה זרמה בעורקיו והוא הפיח אותה בקהל שומעיו וקוראיו. המילים נצבעו צבעי מרקש וירושלים ועטו נגינת קולו הערב. לא היה משורר גדול ממנו והוא כילה את זמנו בשבחי משוררי חצר.

*

בתום ארבע שנות שליחות, החזרה לארץ הייתה בגדר עליה שנייה שרק חיזקה את הלם העליה הראשונה. הפעם לא הייתה לי ברירה, לא יכולתי להישאר, לא הייתה לי עבודה ולא... בית ילדים. ערב שובי לארץ, פרסמתי קובץ סיפורים העוסקים בהווי תושבי המלח באסואירה. כדרכו, שלמה התפעם והחליט שמדובר ביצירת מופת. למעשה, אלה היו 5 או 6 סיפורים שלא חידשו דבר – לא בתכנם ולא בסגנונם. כל מקוריות הספר היתה אולי בראשוניותו, הספר הראשון, אם איני טועה, שפורסם על שגרת החיים ברובע היהודי ערב עזיבתם לארץ. הוא לא חסך ביקורת משליחי הסוכנות שבמרוקו כונו "הציונים", הן בקרב המועמדים לעליה והן בקרב המסתייגים. אבל שלמה כשלמה. התענג, המליץ, הקריא ואפילו הקדיש לספר מאמר שלם בכתב עת. היחסים ביננו רק הלכו והתהדקו והיות שבצרפת לא היו אז עורכים, מצאתי בו יועץ ספרותי לעילא ולעילא. כבר אז, התחלתי לעבוד על דוקטורט. רציתי לעסוק בהרמנויטיקה. הכול היה תלוי ספר, איש לא המציא דבר שלא דלה אותו מספרים, וכל הוגה, יהיה המתוחכם ביותר, אינו אלא אדם עם תכונותיו ומגרעותיו. קראתי בשפינוזה, ניטשה, ויטגנשטיין בחיפוש אחרי תפיסת הפרשנות שלהם. לקראת הקיץ חזרתי לעבוד במחלקה לנוער והחלוץ. הפעם, כולם ידעו שאיני ציוני מוצהר ואיש לא ציפה ממני להרביץ ציונות. העריכו את כושר הארגון יותר מכושר ההטפה שלי וסמכו על התושייה התכנונית שלי, וכעבור שנים כאשר אתקל ביועצים ארגוניים ואסטרטגיים למיניהם שפשו במדינה מסורבלת והתעשרו על חשבון מוסדות שעיקר ליקויים היה בהעדר כל זכות קיום אחזיק את עצמי שלא להתפקע מצחוק למראה מצגותיהם ולמשמע עצותיהם.

יו"ר מחלקת הנוער והחלוץ היה באותם ימים איש הליברלים בליכוד. אדם נוח ואדיב, אבהי ואוהב. הוא מילא את מישרתו בנוסף לתפקידיו כחבר כנסת ויושב ראש ועדת החוץ והביטחון שלה. בשבילו, ראשות המחלקה הייתה צ'ופּר שאפשר לו לחלק צ'ופרים לפנים משורת הדין. הוא נהנה במיוחד להרחיב את סיוריו לקהילות ברחבי העולם כדי לתהות אחר רתיעת היהודים מלהיענות לקריאה הציונית לעלות לארץ. ככלל, פיזור היהודים – תפוצתם – הייתה ברכה עבור בכירי הסוכנות היהודית. הם הגיעו לכל מקום שבו אפשר היה להציל נפש יהודית אחת. האיש היה די משעממם ומשועמם מכדי להפריע. אבל הוא החליט להצעיר את המחלקה ולהוציא את שלמה לפנסיה. הוא לא תפס ששלמה היה הנציב הבלתי רשמי של העולם הפרנקופוני ושכל דובר צרפתית, בין אם מן הארץ בין אם מחו"ל, ביקר במשרדו כדי לשמוע ציונות מפיו. שלמה ביקש להישאר בתפקידו – כץ סירב. שלמה ביקש ארכה – כץ בשלו. שלמה שידל – כץ התעלם. כאשר גמר לבחון מקרוב את מצבן של הקהילות היהודיות, הח"כ המהולל התפנה להתאוורר באפריקה. הוא יצא לספארי וכאשר ליבו בגד בו, לא נמצא בסביבה רופא שיציל אותו. הבשורה הרעה הגיעה אלי וחיפשתי את שלמה כדי להודיע לו. הוא לא היה במשרדו, לא בפרוזדורים, לא בהרצאה. לבסוף מצאתי אותו במזנון בקומת הקרקע של בניין מס הכנסה ברחוב קרן היסוד שם אירחו אותו מנהליו שהיו ממרקש כיאה למלך הפרנקופונים:

"כץ מת."

"הוא בריא כשור, הוא יקבור את כולנו."

"אריות טרפו אותו בג'ונגל."

הוא שינה את ארשת פניו והחל להרביץ בי את דרשת "אחרי מות..." שלא שכנעה אותי יותר משהיא משכנעת כל אחד אחר בארץ הפסוקים והמדרשים. מנכ"ל המחלקה, אדם נעים וחביב, "מנטש" אמתי, השעה את ההחלטה על הוצאת שלמה לפנסיה עד... שיחפוץ בה.  

*

אחרי מלחמת לבנון הראשונה ומעשי הזוועה של הנוצרים בסברה ושתילה הארץ רעשה ואמיל גרינצזויג נרצח על-ידי מתנקש קיצוני בהפגנת "שלום עכשיו". הוויכוחים פילגו את האוכלוסייה לשני מחנות. מצד אחד, המתנחלים הדתיים וההמונים המזרחים שנתפסו כמחרחרי מלחמה ושונאי ערבים; מצד שני, האשכנזים למיניהם שהופיעו כרודפי שלום. לא דיברו בפירוש על החלוקה העדתית, כולם חשו בה וחששו ממנה. אבי רביצקי, איש מחשבת ישראל, הוביל מחנה שלום מקרב הדתיים, הם היו מתי מעט ונותרו מתי מעט. מקרב המזרחים כמעט שלא נשמע קול שפוי ושלמה הרים את הדגל המזרחי לשלום. קרוביו, מכריו, ידידיו, תלמידיו, כולם הופתעו. אף אם לא הסתיר את דעותיו הסוציאליות, הוא לא גילה כל ענין בפעילות פוליטית ועוד פחות מכך בפעילות מפלגתית. הוא חשב לתומו שכיבוש השטחים היה זמני ושכמיהת ישראל לשלום תביא אותה לוותר עליהם תמורת שלום קר או חם. עד אז, הוא היה ציוני נטו; מאז, נעשה לאיש שלום נטו.

שלמה הצליח ללקט קומץ אוהדים, לא יותר מכמה עשרות. משוררת צעירה מצאה שם לתנועה: "המזרח אל השלום". היות שהתקשורת הישראלית והזרה חיפשה בנרות דמות מזרחית שתדבר שלום, היא עטה עליו מכל עבר. הוא השתתף בשלל תכניות אירוח ברדיו ובטלוויזיה, נפגש עם כתבים זרים בירושלים, נטל חלק בכנסים שעסקו בשלום. הוזמן לחו"ל, לאוניברסיטאות ולמכונים, כדי להרצות בפני אולמות מלאים ובפני חוגים מצומצמים של מקבלי החלטות. כולם האמינו שהנה קמה לה תנועה המונית שתשנה את הלכי הרוח ותחזיר את ישראל לשפיות. הוא הרבה להרחיב על התפקיד ההיסטורי שנועד ליהודים שמוצאם מארצות ערב ושירטט דגמים שונים כנודד ביניהם. הוא רצה באנדלוסיה חדשה, בלבנט פורה ומפרה, בצומת במשרק. הוא היה דוברה של הים התיכון וראה בברודל (Braudel) את הכומר הגדול שלה. ישראל הייתה צריכה להשלים עם מיקומה, עם מורשתה ההומניסטית ועם כמיהתה לשלום. הוא פרסם מאמרים וכתבות במיטב העיתונים וכתבי העת בעולם. לא הייתה עצומה העוסקת בהשכנת שלום שהוא לא חתם עליה בתור יו"ר התנועה, לא הייתה משלחת לקידום השלום שהוא לא צורף אליה, לא הייתה הפגנה למען שלום שבה הוא לא השתתף. בהתחלה הוא גרר איכשהו את קומץ חסידיו, כעבור שנים ספורות הוא נזקק רק למניף נוסף של כרזת התנועה שהונפה בכל הפגנה והפגנה. הוא כלל לא נעלב כאשר הדביקו לו את הכינוי דון קישוט של השלום...

כעבור שנתיים, לקיתי בליבי ואני בשנות השלושים הראשונות לחיי. את הסיבה הכרתי היטב. היא נגרמה מרוב אונס עצמי. האנוסיות שכפיתי על עצמי התחילה לתת את אותותיה. זה היה אחרי קיץ מרתק כאחראי על מפעלי הקיץ הפרנקופונים של מחלקת הנוער והחלוץ. התגוררתי בירושלים, היינו ערב ראש השנה, עמדתי לנסוע למשפחה לחגוג את החג. את הימים האחרונים ביליתי בהשמדת מסמכים. הערות שלא ביארו דבר, מחברות שלא התחברו לכדי ספר, התחלות שלא הניבו דבר. הורדתי כמה שקי אשפה והם היו כבדים במיוחד. לא ידעתי, שוב, לאן מועדות פני. הכאבים התחילו באוטובוס שהוביל אותי לתחנה המרכזית, בידיים ובחזה, מלווים בזיעה קרה. לאוטובוס הייתה תחנה בכניסה למשרדו של שלמה, כעבור דקות ספורות התפתלתי על הרצפה. שלמה  הזעיק אמבולנס שפילס את דרכו בתחבורה הסואנת של ערב חג כששלמה דוהר במכוניתו בעקבותיו. חדר המיון היה כה עמוס עד שכלל לא התייחסו אלי. הדבר הרגיע אותי אבל הדאיג אותו והוא החל להתרוצץ בחיפוש אחרי רופא. הוא הצליח לסחוב אחות שיותר משדאגה לי התעניינה במצב תנועת השלום שלו:

"אתה מייסד תנועת השלום המזרחית?"

"המזרח אל השלום", תיקן אותה וחזר אל עצמו.

היא הרעיפה עליו שבחים והסיטה את תשומת ליבו ממצבי. שאלתי את עצמי מתי הוא יוציא את העצומה שלו ויחתים אותה. היו לה כל הנתונים כדי לכבוש אותו, אשת שלום בלונדינית עם עיניים תכלת-מדיטרנה שלמדה תואר שני בספרות כללית. היא התעניינה במטרות התנועה, בפעילות שלה, במספר חבריה. אבל הוא התעשת והאיץ בה למצוא רופא:

"אם לא תעשי משהו, מחצית התנועה עלולה ללכת לעולמה."

האחות איתרה רופא שהזעיק קרדיולוג שגייס צוות שלם, ואז החלה התרוצצות בפרוזדורים. לא הספיקו לגלגל אותי למיטה כששקעתי לאותו תהום שאליו נהגתי לשקוע לעתים קרובות בחלומותיי. כאשר התעוררתי, הייתי מחובר לכל מיני מכשירים, אנוס על פי הלב להיות אנוס לכל ימי חיי. איש לא התעניין לדעת למה לקיתי בליבי. הרופאים האשימו את הכולסטרול, את הסיגריות, את האלכוהול. הם לא שאלו את עצמם למה הם פעלו. באותו זמן החזיקו מוכי לב בבית חולים במשך חודש. בכל יום ביקר אצלי רופא אחר, שליחו של שלמה, שבא לתהות אחר מצב... התנועה המזרחית לשלום. לא הספקתי להתאושש כשלשלמה אירעה תאונת דרכים באחד ממסעות השלום שלו במצריים. מכונית נכנסה בו והיה צריך להסיע אותו לבית חולים בארץ. שלמה נפגע בגפיים ובפנים. הוא יצא מבית החולים עם צליעה קלה ברגל וצלקת שעיוותה במקצת את פניו. הפציעות רק הוסיפו להילתו. הוא נודע בין מוקיריו אוהביו כ... פצוע שלום.

שלמה למד בדרך הקשה שהמרוקאים היקרים שלו יותר נחשלים ומדוכאים ממה שהוא חשב. הם שנאו אנשי שלום וראו בהם בוגדים. הם שנאו ערבים וראו בהם רוצחים שפלים. בעיקר הם שנאו את עצמם עד כדי הכחשת מזגם הערבי, חיתוך דיבורם הערבי, תווי פניהם הערביים, אורחות חייהם הערביים והתלהמותם הערבית. הם לא יכלו לשנוא את הערבים מבלי לשנוא את עצמם ולא יכלו לשנוא את עצמם מבלי לשנוא את הערבים. את השנאה העצמית הזאת חבו לחרדתם למדינת ישראל לא פחות מאשר לדיכוים על-ידי ממסדים אשכנזים עוינים ומבזים. הם לא התלבטו הרבה לפני שקיללו וגידפו את האיש אשר כל היופי האנושי היה בו – רעמת שערו הלבן, פניו הטובות, דרשנותו הרבנית, כנות אהבת הרֵע שלו.

כאילו לא היה די בכך, שלמה למד על בשרו שהאויבים העיקשים ביותר של המרוקאים היו המרוקאים עצמם. במשך שנים, הוא נהג להעביר את הקורס הפופולרי ביותר באולפן הקיץ של האוניברסיטה העברית בו השתתפו סטודנטים מחו"ל שבאו ללמוד עברית לתקופה של חודש. עברית לא למדו כי היה קשה להם להתעורר לשיעורים שהתקיימו בבוקר, אבל שירה הם למדו, כי שלמה נתן הופעה מרשימה על השירה העברית החל מביאליק וכלה בארז ביטון. הוא אפילו נהג להזמין משוררים בולטים, לרבות יהודה עמיחי וחיים גורי. הוא דקלם שירים שתרגם בעצמו. איש לא ערער על איכות ההוראה, איש לא שקל לשלול ממנו את השיעור הזה. הוא נהנה מהאווירה הקלילה, מיופי המשתתפים, מתשומת ליבם. הוא לא הסתפק בשיעוריו אלא לקח את הסטודנטים לסיורים בעקבות ביאליק או אלתרמן, ללא תשלום, על חשבון זמנו החופשי, בתור  שליחות... ציונית. הוא היה מאוד מעורה בהווי שלהם, הצטרף אליהם לסיורים ולא פספס אף מסיבת סיום. ואז התמנה מרוקאי לתפקיד מנהלו האקדמי של בית הספר לתלמידי חו"ל, וכל מה שהוא מצא לעשות כדי לשפר את בית הספר היה... לסלק את שלמה. הוא לא פיטר אותו – שלמה היה מורה מן החוץ במשך כל תקופת עבודתו באוניברסיטה – הוא פשוט ביטל את שיעורו. איש מעמיתיו בחוג לצרפתית לא היה נוגע בו – כי הוא היה מורה בחסד עליון – אבל אותו מרוקאי, חוקר שלא הותיר חותם בשום תחום בו עסק, רצה לעסוק ב... מחקר. צעירים באו לבלות חופשה באוניברסיטה העברית, נהנו מהאווירה ומההיכרויות ביניהם, טעמו שירה מפי שלמה-אמרגן-משוררים והמרוקאי האקדמי הזה רצה שיעסקו ב... שיטות מחקר. מעולם לא הבנתי מה ההבדל בין מחקר ובין מסה, מלבד העובדה שמאמר מחקרי הוא מסורבל ועמוס לעייפה בהערות שוליים ואילו מסה היא מעשה יצירה. אותו ברנש הרחיק את שלמה באמתלה המגוחכת שהוא לא עוסק במחקר: "הוא לא חוקר, כל כולו משורר." הוא התייחס אליו בזלזול אופייני למדי לטפילים קטנים שלקו בסחרור האקדמיה ובהבלות השוליות. זאת לא הייתה תופעה חריגה. הדבר חזר עם רוב המרוקאים שבהם נתקלתי בפרוזדורי האוניברסיטאות. מה שהם עשו היה מחקרי, מה שכתבו אחרים היה בולשיט. כל כך הפנימו את הוקעתם על-ידי האוניברסיטה היהודית-נוצרית של ישראל, עד שלא הגיעו לתפקידים מבלי להשתכנע שהם היו באמת חריגים, יחידי סגולה ומבלי לשלול מכל מרוקאי אחר את האפשרות להיבחר – לכל הפחות בחמשת העשורים הראשונים לקיום המדינה. להגנתם ייאמר שכולם היו חמורים ומכסת הספרים שהם נשאו הייתה כה חלקית שאפילו לא יכלו להפעיל שיקול דעת ביקורתי ולתהות אחר המתודה – אם הייתה להם בכלל – בה נקטו לגיבוב השטויות שכתבו. מהכעס כלפי מחסלו של שלמה לא נגמלתי והיו לי נסיבות מקלות – הוא היה האדם היחיד בעולם ששלמה עצמו שנא.

*

שלמה נולד למשפחה ותיקה במרקש. סבו מצד אביו נעלם בדרכי הסחר ובשווקי הממכר של דרום מרוקו וגווייתו לא נמצאה מעולם. בצר לה, ביקשה סבתו לסיים את ימיה בירושלים והיא בשנות הארבעים לחייה. בנה ליווה אותה לטנג'ר ומשם הפליגה לארץ. גם עקבותיה לא נודעו. צאצאיה לא גילו אם הגיעה לארץ או נפטרה במסע. יתמות יהודית כזאת ששלמה העליז סחב כל חייו בלי לדבר עליה. אביו היה בן למעלה מארבעים כאשר נשא את אשתו והיא בת שלוש-עשרה בלבד. אגדה משפחתית מספרת שהשיאו אותה צעירה כדי להצילה מבית הספר של אליאנס. שלמה נקם את נקמתה ונעשה למורה אליאנס.

את מרקש עזב שלמה בפעם הראשונה בצעירותו, עת נסע לבית הספר להכשרת מורים של אליאנס בפריס. הוא חזר ב-1939 וכבר בראשית דרכו, הוא לא הסתיר את חששותיו פן הימור היהודים על צרפת ועל שלטונה יערער את האיזון העדין בינם לבין המוסלמים ושבבוא היום, כאשר צרפת תפנה את מרוקו, המוסלמים יבקשו לנקום ביהודים על עוולות צרפת במרוקו. היהודים – הוא כתב – החליפו חסות: במקום להיות בני חסות של האסלאם, עם ההשפלות הנלוות לכך, הם נעשו בני חסות של צרפת, עם הבוז שנלווה למעמד זה. הוא גם קבל על הרחבת הפערים בין מוסלמים ויהודים בגלל שפתם: המוסלמים חושדים ביהודים שהם מעוותים בכוונה את הערבית שבפיהם כדי להתבדל עוד יותר משכניהם ורק שיעורי ערבית ספרותית בבתי ספר של אליאנס יוכלו להקהות את ההבדלים בין הניבים שבפיהם.

ב-1943, שלמה עבר לעיר סלא (سلا  Salé) שנמצאת מצדו השני של הנהר המפריד בינה לבין רבאט הבירה. היא נודעה ברובע היהודי שלה שהיה הנקי והמסודר ביותר בממלכה. שלמה נעשה לבן בית אצל משפחת מואיל והתיידד עם שני האחים אלי ודוד, לימים פעילים בולטים בעליית יהדות מרוקו. אלי הגיע לארץ כבר בשנת 1945, התגייס להגנה, נעצר על-ידי הבריטים, נשלח על-ידי הסוכנות היהודית לבדוק את מחנות העקורים בקפריסין ולאחר מכן למרוקו להקים את תנועת הנוער "הבונים". באותה שנה, שלמה ביקש חופשה ללא תשלום מאליאנס ועבר לקזבלנקה, והיות ואביו חלה וכל נטל המשפחה עבר אליו חיפש עבודה בסוכנות תיווך למסחר עם האמריקאים. במקביל לעבודתו הושיט עזרה לאלי מואיל והיה מחלוצי תנועת הבונים בעיר. הוא לא צפה עתיד ליהודים במרוקו, רצה לרתום אותם למפעל חברתי גדול. בכפרים, מצבם היה לא פחות או יותר טוב משל שכניהם המוסלמים והם השתלבו במרקם החברתי הברברי-ערבי הנעים יחסית. לא היו להם  ציפיות, לא ריצות, לא דוחק. בערים, מצבם של אלה שדיברו צרפתית היה טוב; מצב שוכני המלח – גרוע. האחרונים סבלו מצפיפות, חולי ופיגור, לא זכו להכשרה מקצועית כלשהי, וחיו מהיד לפה. הציונות של שלמה הייתה מלכתחילה סוציאליסטית והומניסטית ונותרה כזו עד יומו האחרון. הוא היה הומניסט במשמעות של הרנסנס לפיה שום דבר אנושי אינו זר לו, ולא במשמעות של אהבה נבובה של האדם.

ב-1950, שלמה ביקר לראשונה בארץ במסגרת המכון למדריכי חו"ל. הוא מיהר לפגוש את מה שכונה "הגרעין המרוקאי הראשון". חברי הגרעין היו צופים, בני טובים, מיטיבי לכת ומיטיבים לשיר, שהתארגנו בכוחות עצמם, ללא תמיכה מוסדית כלשהי ונקלטו בקיבוץ מצובה, בקרב גרמנים והונגרים, לפני שהקימו את קיבוץ "צאלים" – סנונית ראשונה של מרוקאים דוברי צרפתית שנבלעה בתוך המולת העלייה ההמונית. שלמה ראה אל מול עיניו את היהודי המרוקאי החדש, את הסוציאליזם במלוא הגשמתו, חריצותו ותפארתו, וחזר למרוקו כגדול המטיפים לחיי קיבוץ. היות שאלי מואיל היה ממקימי קיבוץ "דורות" היה אך טבעי ששלמה יצטרף אליו עם עלייתו ב-1955. הקיבוץ ניאות להעמיד לרשות אמו חדר עם מטבח להכנת אוכל כשר.

מרקש כמעט ונשתכחה משלמה תחת המכבש הציוני-משיחי-סובייטי שהאיץ בעולים ממרוקו לטשטש – כמה שרק ניתן – את מוצאם, לבלוע את מבטאם, לשכוח את תרבותם הצרפתית (כאשר הייתה כזאת), ולהשתיק את געגועיהם הפוגעים בזכר הקורבנות, יהיו אשר יהיו. היה עליהם למהר להיות 'אחר', מתנכר לערבי, לברברי ואפילו ליהודי, ולשוות לניכור סממנים של נורמאליות. אהבתו של שלמה לארץ הייתה עזה. הוא אהב כל חבל בה, כל כפר, כל חפירה. לא היו פינת חמד או חור נידח שבהם לא ביקר  ואתר שאליו הוא לא לקח את אורחיו. הוא ראה במדבר את מקום ההתגלות האולטימטיבית: "פה המקום, המקום הוא השֵם, מקום ושֵם הם תאריו של אלוהים." הוא נקלט באזור, שר אותו, הגה אותו. המדבר, התנ"ך, הים: "המדבר חושב, האדם חושק. גורלו של העם העברי העתיק היה לבעור מרוב חשקת מדבר. אי שם, בין הרוח והתבונה, גורלנו לבנטיני." הוא המיר את הסהרה בנגב. הקשיב לו, עקב אחרי מלמוליו, דלה ממנו את תחושותיו ואת גילויו. המדבר דיבר אליו אחרת מאשר לבן גוריון שרצה לכבוש אותו, בלי לחשוד שחזונו עוד עלול להתגלות כסיוט אקולוגי. שלמה לא בא ככובש – כי הוא היה ממרקש – אלא כאורח בארץ שאינה סובלת אלא אורחים.

שלמה נשאר בקיבוץ דורות כ-5 שנים לפני שעבר ללמוד בירושלים. את הדוקטורט החל בהנחיית לאה גולדברג. אני רוצה להניח שהמשוררת התאהבה בדרכה בגבר הנאה שדיבר עברית רהוטה בעגה מזרחית מודגשת כדי לדכא את מבטאו הצרפתי. איני יודע אם תהתה אחר חיבוט תווי פניו ואם היא חשדה שהם מוטבעים מלידה בפניהם של אצילי מרקש. תכול עיניו לא היה מארצות הכפור אלא ממעמקי ארצות השלוחים. אני גם מניח שהיא הופתעה להיווכח שהוא ידע לדקלם ממיטב השירה העולמית.

שלמה בחר לעבוד על משורר המוכר כ-סן-ג'ון פרס (Saint-John Perse, 1975-1887) שנולד כאלקסי לז'ה ב-Pointe-à-Pitre- המוכרת כבירת גוואדלופ (Guadeloupe) שבאיים האנטילים. הוא נודע כמשורר וכשגריר, איש משרד החוץ שהתנגד לממשל פטן שהחרים את רכושו ושלל את אזרחותו. שלמה התחקה אחרי הדי התנ"ך בשירתו ובעודו שוקד על כתיבת העבודה, לאה גולדברג נפטרה. הוא המשיך בהדרכת Claude Vigée, ממיטב המשוררים שקמו לישראליטית בצרפת ולישראלים בארץ, רק שהארץ לא הכירה בו כי היא הייתה בת ערובה של שירי מולדת, לכת וגעגוע.

גם שלמה חלם להוסיף רובד דיפלומטי לפועלו. הוא לא ביקש להיות שגריר אלא נספח תרבות. הוא ניסה את מזלו במרוקו עת נפתחה נציגות ישראלית ברבאט. הוא גם התעניין בפריס ונהג להגיש את קורות חייו למשרד החוץ שלא ניאות להיענות להצעותיו. הוא פנה ישירות לשגרירים, החל מעובדיה סופר שהשתקע בפריס ועד לאליהו בן אלישר שנפטר בתנאים מחרידים ומבישים בזמן מילוי תפקידו. לרגע נראה שגברו סיכויו לקבל את התפקיד הנחשק עם מינוי יהודה לנקרי שהיה מתלמידיו. ממליצים לא חסרו ולבטח הוא היה עושה עבודה נפלאה. כי הוא היה מטבעו פעיל-תרבות. אבל נציגויות ישראל בחו"ל נעשו יותר ויותר פוליטיות עם שלל מינויים פוליטיים ודיפלומטים מקצועיים שכל תפקידם הצטמצם בהדרגה להשתתפות בקוקטיילים.

*

אחרי שגמר ללמד באוניברסיטה – מעל ל-15 שנה – ולעבוד בסוכנות היהודית – קרוב ל-40 שנה – שלמה שב למרקש. לשורשים, לצבעים, לזריחת השמש ממזרח ולשקיעתה שריפתה במערב. ההמולה התיאולוגית-פוליטית של ירושלים התחלפה בהמולה הקרקסית של ג'מע אל פנה, שכולה ריקודים וניתורים, חשקים ומחשקים, קסמים ולחשים, ניגונים ושירים, סיפורי לילה ולילה, רעשים מסמרי אוזניים וקריאות הרגעה של מואזינים, החל משעות הערב המוקדמות ועד לשעות הלילה המאוחרות. להקות המסדרים הסופיים המרוקאים, מספרי סיפורים, סופרים ציבוריים, מרפאים מסורתיים, עוקרי שיניים, בולעי מסמרים ויורקי אש, מאלפי נחשים ומרקידי קופים, שלל קוסמים, מטיפים ונביאים, כולם מציגים, כדברי שלמה, מחזה מבהיל "של יצירה אומנותית פוסט-מודרנית, בארוקית, רבת-קולות, מביכה". השיבה למרקש הוציאה אותו במקצת מהמולת ירושלים: "לא מצאתי מנוחה לא בירושלים ולא במרקש. שני מקומות, שני עולמות, שמתמזגים זה בזה במרחב דמיוני בלתי מודע. החומה שסוגרת על שתיהן מקרבת אותן ובונה בליבי חומה כפולה. שתי ערים בקצוות חיי. בראשונה נולדתי, בשנייה אסיים את חיי. הן תלויות זו בזו, קשורות בצורה כה הדוקה שלפעמים איני רואה את ההבדלים ביניהן..." אהבתו למרקש שבה אליו בפרץ של שירה: "עיר-כוורת. עיר-מערבולת. רבת פנים, רבת צבעים. ברברית בתוך תוכה, בת מופרעת לאסלאם." הוא לא שכן במרקש, מרקש שכנה בקרבו, והוא נעשה מהר למרצה הפופולרי ביותר בסיורי קבוצות במרוקו. הוא לקח גם מיוחסים, לרבות פרופסורים, ולא שכח את תגובת אניטה שפירא: "למה כאן המרוקאים שקטים ובארץ הם רעשנים?" הוא נמנע מלהסביר לה שהמרוקאים בישראל רכשו את התלהמותם עם אפלייתם ותסכולם ובתור תגובה לאלימות הסימבולית – התרבותית, הדתית, הציונית – שהופעלה נגדם. נקעה נפשו מלנסות לשים מול השונאים מראה ומלהראות להם עד כמה הם מעורערים בנפשם, גזענים מיסודם, נעקרים בהווייתם, בין אם התגוררו בבתי חלומות בארץ פלישתים ובין אם בבתי הזיות בארץ הגזלה. הם התייחסו לים התיכון כאל אגם ג'נבה. כה רצו להיות מערביים והם היו רק פולנים או רומנים כאשר בניהם יורשיהם מתגלגלים להכלאה מכוערת של צלבנים-שבתאים. על עצמו הוא העיד שנמנה עם הבודדים שמוצאם בקצה מערב ועתידם במזרח הקרוב.

בשנותיו האחרונות שלמה חיפש את שורשיו בקרב השלוחים. הוא פיאר את הדו-קיום היהודי-שלוחי. הוא החל ללמוד אמזיג כדי לדבר עם מארחיו ומכריו בשפה שכפתה את עצמה עליו. הוא סייר בין השבטים, רקד עם השבטים, אכל עם השבטים. הוא לא היה מודה בכך אבל הוא היה מוצא מפלט משאונה של ישראל במרחבי ברבריה ובשלוות הסהרה. הוא יצא למרוקו כאילו יצא לגמילה. מכל הלחצים המשיחיים, הוויכוחים הפוליטיים, השערוריות הכלכליות. הוא שב לגלות ספורדית, מקוטעת, מהנה. במקביל, הוא גם חזר במקצת לדת. הוא לא ויתר על הכפירה שלו, אנשים בשיעור קומתו, יודעים לגלות אלוהים בתהומות שהחורים השחורים או משריפות אושוויץ הותירו בקרבם, הם לא חוזרים בתשובה אלא מקצינים את השאלה. הם לא נכנעים לרבנים אלא מרחמים עליהם ומתגלגלים מצחוק לשמיעת דרשותיהם ולמראה כישופיהם. שלמה חזר להתפלל בדרכו, מתענג על הפיוטים, כפי שרק כופר המתגעגע לאלוהים יכול להתענג על סליחות ועל תהילים ועל זמירות, ובאותם רגעים הוא האמין באמונה שלמה שאל כל חי שוכן במרומים. ללא לבטים, ללא ספקות, ללא פרדוקסים. אפילו מתנענע כאילו הקשר לאלוהים חודש ויד עלומה היא שמנענעת אותו. השתדל לבקר בבית כנסת בערבי שבת ובימי חג, התפלל ממש, התפלל בשקיקה, ללא כחל ושרק, בלהט, באמונה, כאשר קולו הערב היתמר מעל לשאר קולות המתפללים. לא היה אירוע של פיוטים שעליו הוא דילג. הוא היה אתיאיסט גדול ואי קיומו של אלוהים רק עיבה את תחנוניו ואת מזמוריו. חילוני ישראלי מצוי לא יבין זאת כי הוא נטול רטט דתי והוא עם הארץ.

שאלת אלוהים שעממה אותו. כאשר נשאל אם הוא מאמין בו, הוא ענה ללא משוא פנים:

"איך אפשר להאמין באלוהים!?"

"אז למה אתה מתפלל?"

"מה זה קשור? אני יהודי. אני מתפלל לאלוהי חז"ל. הם כבר גילו לפני אלפיים שנה שהוא לא קיים. למה שאאמין בדחליל של הרבנות הראשית, או, יותר גרוע, של הרבנות הצבאית?"

התלהבותו לא התמוגגה מעולם, עוברת מאליאנס לקיבוץ, מנשים לפיוטים, ממרקש לירושלים ושוב למרקש, מהכמיהה לשלום להשכנתו בקרבו. כל הזמן מדביק בהתלהבותו את אורחיו שעלו אליו לרגל לשמוע את שירתו.

*

בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא שכב על מיטת דווי בחדר שנחצב בתוך ההר. הוא לא השלה את עצמו, הוא ידע שהוא עומד למות. באותו ערב, אחייניתו שהכירה בינינו באה מפריס להיפרד ממנו. היא הקריאה קטע על מרקש ועוד קטע על ירושלים. הגיע הרגע להיפרד ממנו. נישקתי לו את היד כיאה לקדושי המגרב. הוא היה הצדיק שלי. אלוהיו – ורק אלוהיו – היה אלוהיי. יהדותו – ורק יהדותו – הייתה יהדותי. גלותו – ורק גלותו – הייתה גלותי. השלום שלו – ורק השלום שלו – היה השלום שלי. הרי חתמתי על העצומה שלו – ורק על העצומה שלו. לקח לו 50 שנה לפחות כדי לשוב ולהשלים כליל עם מה שהוא היה, ברברי-ערבי-יהודי-מרוקאי-ישראלי קשור בטבורו למרקש ובמותו לירושלים – ומשפחתו עוד הייתה צריכה להגניב את גווייתו באמבולנס מירושלים כדי לקבור אותו בקיבוצו, בפינה מוצלת, ממנה הוא משקיף על שאר המייסדים. הוא הותיר צוואה שמפריכה את כל מה שאני אומר עליו. בצורה של אני מאמין:

"האמנתי באדם

האמנתי באלוהים

האמנתי באהבה

האמנתי בצדק

האמנתי בייעודו של העם היהודי

האמנתי בביאה הבלתי נמנעת של המשיח

האמנתי ביופי הדקלים, השמיים, עצי הזית

האמנתי בעינוגים הפשוטים

האמנתי בטוהר האנשים הפשוטים

האמנתי בזכויות הבלתי נמחות של המדוכאים

רציתי לעזור, לאהוב, לצעוק, ליהנות

רציתי להעשיר את חיי

רציתי לשנות את חיי

רציתי למצוא איזון בין כוחות סותרים

בסופם של חיים ארוכים, לאן הגעתי?"

לישיבה של מעלה, ר' שלמה, לישיבה של מעלה. אני יודע שבישיבה של מטה לא תמיד יושבים צדיקים וחכמים. אבל אני משוכנע שישיבה של מעלה היא נחמה בשביל אנשים כמוך שלא זומנו לישיבות של מטה. לצערי לא אשמע שירה מפיך כי הרחקתי לכת ויצאתי לנדוד מחוץ לירושלים...

רק בבואי לרשום רשימה זו אני מבין למה אימצנו זה את זה – אני הכופר בעיקר והמדקדק בפרטים, הוא המאמין בעיקר והממעיט בחשיבות הפרטים: אחרי מותם של שלושת הילדים הראשונים ולקראת לידתו של שלמה, הוריו פנו לקדוש הקבור בעמק אוריקה, ר' שלמה בוגנים בן אל חנס (ילוד-נחש), השומר על מרקש, שממנו אבי מולידי, שלמה בוגנים, ירש את כינויו.

הפרק הבא: בעקבות שלמה פוקס