דבר אחר: אלישע בן אבויה

איני יודע מי היה אלישע בן אבויה. למה התפקר, קיצץ בנטיעות (?), נעשה לאחר הפרדיגמטי ביהדות – הכופר בעיקר בלי שנדע מה עיקר ומה טפל. הוא לא הפר את המצוות שעליהן נאמר ייהרג ובל יעבור. לא רצח, לא חטא בגילוי עריות, לא עבד עבודה זרה אלא אם קריאה בספרי מינים נחשבה לעבודה זרה. משפט קצר המופיע בתלמוד הבבלי, מסכת חגיגה ט"ו, ב': ""אחר" מאי? זמר יווני לא פסיק מפומיה. אמרו עליו, על אחר: בשעה שהיה עומד מבית המדרש, הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו." הדרשנים לא הותירו סיבה להתפקרות שלא ציינו. אביו אשם, לימדו תורה שלא לשמה; אימו אשמה, היא התבשמה מריחות קורבנות אסורים: "והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה." אולי פשוט הוא נוכח לדעת שאלוהים לא קיים. ששכר מצווה יכול להיות מוות כמו בפרשיית שילוח הקן: "פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גינוסר, וראה אדם אחד עולה לראש הדקל, ונטל אם על הבנים, וירד משם בשלום. למחר ראה אדם אחר, שעלה לראש הדקל, ונטל את הבנים ושילח את האם, וירד משם והכישו נחש ומת. אמר: כתיב: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך, למען ייטב לך והארכת ימים." איכן היא טובתו של זה? איכן היא אריכות ימיו של זה? ולא היה יודע שדרשה ר' יעקב לפנים ממנו: "למען ייטב לך" – ליום שכולו טוב. "והארכת ימים" לעתיד שכולו ארוך." סיבה נוספת: אלישע התרעם על גורלו של ר' יהודה הנחתום: כשראה את לשונו "נתון בפי הכלב שותת דם" אמר: "זו תורה וזו שכרה? דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים."

אלישע השתכנע, כבר אז כמו עכשיו, שלימוד תורה אינו מניב הרבה. שעולם הבא לא מצפה לאיש. שהמציאות בלתי מובנת. הוא לא שעה לאזהרות, לאיומים, להפחדות... לקריאות לחזור בתשובה. לא שמע ממש בת קול, לא פנימית ולא חיצונית, אפילו התגרה בה. לא נתן לדרשנים לבלבל לו את המוח אפילו לא תלמידו ר' מאיר שהתעקש להחזירו בתשובה. הוא לא היה מוכן לסגת מהתפקרותו, להקריבה בעד שום אשליה, הסוואה, דידקטיקה. אלישע בן אבויה היה בדרכו אביר ההתפקרות, ההתבוללות, ההיטמעות. היום, בדיעבד, אפשר לחשוד בו שהתפקר בגלל שהתקשה להבחין בין עבודת ה' ועבודה זרה. עבודה זרה לא מתאפיינת בהשתחוות לפסלים אלא באדיקות נטולת ביקורת עצמית, בקנאות עיוורת, בהיצמדות ללא אבחנה להשגחה עליונה, בשימוש בניסים כדי להצדיק את הבלתי ניתן להצדקה. אז כמו היום.

החטאים בהם חטא לא חשובים בעיני אפיקורוס כמוני, למרות שאיני מגיע לקרסולי ביאליק או אחד העם, שפינוזה או חומסקי. בשורה התחתונה הוא לא הבין למה מתמידים בלימוד תורה, בין אם בגלוי בין אם במסתור, בקיום מצוות בלתי מובנות בלתי מנומקות בלתי מוסברות שאינו מוביל לדבר מלבד לפרישות לשמה. למרות ההאשמות המוטחות בו כאילו מסר את עמיתיו ושאר "רבי תורה" לשלטונות הוא לא שיתף פעולה עם אויבי ישראל. אחרת ר' מאיר לא היה מתרועע אתו קבל עם ועדה, חז"ל היו מקיאים את דמותו. הוא היה כנראה הראשון שהוקיע את התרמית של בני ישיבות. לא כולם לומדים, רובם נועדים לעבוד. הירושלמי, חגיגה ב', א', מגביל במקצת את הנטיעות שקיצץ לתינוקות בית רבן או לתלמידי ישיבה: "כל תלמיד שהיה רואה אותו עוסק בתורה, היה הורג אותו. ולא עוד, אלא שהיה עולה לבית המדרש, והיה רואה תינוקות לפני ספריהם, והיה אומר: מה אלו יושבים ועושים כאן? אומנותו של זה בנאי, אומנותו של זה נגר, אומנותו של זה צייד, אומנותו של זה חייט. וכיוון שהיו שומעין כן, היו עוזבים והולכים." איני יודע מה היו רגעיו האחרונים. האם נטרפה עליו דעתו. האם שם קץ לחייו. האם חזר בתשובה כבקשת ר' מאיר. אולי ידע מות נשיקה. אני לא מקשה על המדרש, אני גם לא מתבסס עליו. אני מלא הערכה על עורכי התלמוד על שלא השמיטו את הקטעים העוסקים בו. כמבליטים את האופי הדרמטי של הטיפולוגיה הנשקפת ממשל הפרדס שלא מעט רואים בו נבואה על הגורל המצפה למשכיל היהודי.

לעומתם, הדרשנים המסורתיים נוטים לשכוח שאלישע מככב עם שלושה רבנים אחרים שנכנסו לפרדס, כולם דמויות טרגיות. בן זומא הציץ ונפגע, השתבשה עליו דעתו; בן עזאי הציץ ומת. מארבעת אבות היהדות הפרושית, איני יודע איזה מהם יצא באמת בשלום. היהודים הימרו על ר' עקיבא שהתפרסם הודות לפעלוליו הפרשניים ולמרות התרחקותו-בגידתו ברחל והתרועעות עם נשים נוכריות. הוא זכה למעמד של משה, בפי משה המתפעל מכושר דרשנותו לא פחות מאשר בפי חוקרים שהתלהבו מדמותו הססגונית. נוטים לזקוף לזכותו את עריכת התנ"ך, את יסודות לימוד התורה, והוא נחשב לאבי המשנה וספרות חז"ל. חיברו עליו שלל הגדות לפיאור דמותו. מנו אותו עם עשרת הרוגי המלכות, הבולט שבהם, גם אם מסופר שהוא נפטר בבית סוהר. החל ללמוד מאוחר, נמנה כנראה עם החוזרים בתשובה. אלישע בן אבויה עוקץ אותו במקצת: "הלומד ילד, למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק" (פרקי אבות ד', כ'). אילו באבות דרבי נתן הוא אומר: "הלומד תורה בילדותו, דברי תורה נבלעין בדמיו, ויוצאין מפיו מפורשין. והלומד תורה בזקנותו, אין דברי תורה נבלעין בדמיו, ואין יוצאין מפיו מפורשים." לא יכולנו לשמוע מפיו התגרות גדולה יותר בר' עקיבא וניפוץ גדול יותר בבועת החזרה בתשובה.

לא בכדי המשנה ננעלה והחלה תקופת הגמרה. האמוראים נפרעו מרבני המשנה, טמנו אותם בבליל פירושיהם ופסיקותיהם. הם לא דימו לעצמם שהם מחוללים ציוויליזציה אלא משמרים שריד בישראל עד שיבוא משיח. כלומר עד שההיסטוריה תתבהר למעצמות המחוללות אותה מאחורי גבו של בורא עולם. הם הניחו, ספק ביודעין ספק בלא יודעין, מעמד של אדם בפני שמיים וארץ המתחקה אחרי דבר ה'. נגמל ממהמורות ההיסטוריה, ממקם את עצמו על ספסלי בית המדרש. מאמץ בהשלמה את עול המלכויות לפי דינא דמלכותא דינא, תולה את שחרורו אם בכלל בהתערבות אלוקית. תורת הפרושים שהחלה עוד בתקופת בית שני, שלבשה צורה ופשטה צורה, מצאה את ביטויה הבולט ביותר אצל האמוראים – כפרישות הלכתית מהסביבה. היהודים ירדו בדרכם למחתרת עולם. הם אימצו להם אורחות חיים שעשו מהם מתנגדים – למלכויות ולשמיים. המלכויות לא עניינו אותם, השמיים ריתקו אותם. הם לא היו מודעים לאתגרים שהנצרות והאסלאם יציבו בפני היהדות. אפילו הרמב"ם לא התמודד ממש עם האסלאם, אפילו קרשקש לא התמודד ממש עם הנצרות. יהודה הלוי תרם את משל הגרעין המאדיר את הגזע היהודי ממנו צמחו ענפי הנצרות והאסלאם וכולם חזרו אחריו, לרבות המהר"ל ורוזנצוויג שלא לדבר על עברות המשל בדרשותיהם של הרבנים קוק ושל ממשיכי דרכיהם.

איני מנסה להתגרות אלא לפלס את דרכי במדמנה של הדרשנות המבולבלת המבלבלת המסיטה לעבודה זרה בכיסוי של חזרה בתשובה. לא ראיתי חוזר או חוזרת בתשובה שתרם דבר למחקר, להגות, ליצירה – להוציא בפרסומות ותשדירי שרות. לעומת זאת שמעתי על יוצאים בשאלה שהקימו מדינה, הגנו עליה והעפילו לשיאים במחקר וביצירה – גם במקצועות היהדות. שוכחים לעקיבא את הלהט המשיחי-פוליטי שלו. לא מקרה הוא שבניו יורשיו מובילים אותנו בימים אלה למלחמת אחים ולמלחמת גוג ומגוג. הוא לא היה איש שלום ולא רדף שלום אלא מחרחר תכונה משיחית תמידית. עם חתימת המשנה נחתמה תקופתו. היא חזרה ביתר שאת עת החלו להיאחז בהרהורים משיחיים-ציוניים. עשו ממנו משה חדש. כאילו לא יכלו לדמותו האדירה האצילית והנוראית של משה ולתורתו שאותה הם מפרים בשם העבודה הזרה שלהם. לא עשרת הדיברות לא אהבת הגר. משה לא כבש את הארץ, הוא ידע אולי שכיבושה משחית ומפלג. הוא העדיף לנדוד במדבר. כעבור 3000 שנה בהתייחסו ליהודים ויטגנשטיין יעיר: "היהודי הוא אזור מדברי, רק שמתחת לשכבה דקה של סלע שוכבת לבה אימהית של רוח ואינטלקט." ר' עקיבא טעה והטעה, ר' אלישע צדק בכול וכשל בכול – כיאה לכל בני תמותה שיודעים שהם חוזרים לעפר בלי שקיבלו תשובה. סביר להניח  שבימינו הוא היה חוקר מוח וציוני שפוי ואילו ר' עקיבא היה חבר במועצת גדולי התורה או מושתל בצמרת השב"כ...