זאת הברכה

איני יודע כיצד לפרש את הזמנתו של האל למשה לראות את הארץ מנגד לפני מותו. האם כה התפקרתי עד שאני חש בה נקמה קטנונית ושמחה ראוותנית? האם האל אינו יכול לסלוח או לשתוק או לדבר ביתר רכות? כיאה לאל כל האלים הנפרד-נפרע מנביאו-מכוננו? מה קרה לתוראי שנקט לשון נקמנית משהו? אם הדבר היה תלוי בי, הייתי משמיט גם קטע זה מן התורה. קטעים אחרים – כדוגמת השמדת העממים – אפשר עוד לשייך לתקופה קדומה. על איומיו הנוראיים אפשר עוד לסלוח לאל, הוא הרי נטה לכעוס ולהכעיס. את נבואות הזעם שלו אפשר עוד לרשום על חשבון אהבתו הנכזבת והפרנויה האגדית שלו. אבל על קטע זה אי אפשר לעבור לסדר היום. במיוחד אם הדברים נאמרו ביום מותו של משה:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר מט. עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה נ. וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף, אֶל-עַמֶּיךָ:  כַּאֲשֶׁר-מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ, בְּהֹר הָהָר, וַיֵּאָסֶף, אֶל-עַמָּיו נא. עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר-צִן-עַל אֲשֶׁר לֹא-קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נב. כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא-אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לב, מח-נב)

מותו של משה היה צפוי והתורה לא מפסיקה להזכירו כאילו האל היה צריך להצטדק, וכאילו מי מביננו ציפה שמשה יזכה לחיי נצח. איש לא השלה את עצמו – למרות גורלם הלא ידוע של חנוך ואליהו שעלו לשמים בסערה – אבל לתת לו דריסת רגל בארץ אפשר היה בהחלט לצפות מאל כל-יכול. כמה מדרשים דנים בתחינות משה להיכנס לארץ. בהתנצחות חז"לית אופיינית, משה מציג בפני האל את מעשיו הרבים. בסופו של דבר:

"אמר לפניו, אם רצונך אכנס לארץ ואהיה שם שתיים ושלש שנים ואח"כ אמות? אמר לו (הקב"ה) "וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא." אמר לפניו, אם לא אכנס בחיי, אכנס לאחר מותי? אמר לו, לא בחייך ולא לאחר מותך" (תנחומא ואתחנן ו).

ביננו חטאו של משה – מי מריבה – לא היה נורא ואפשר היה לתת לו לצעוד כמה צעדים בארץ המובטחת. החטא אינו משכנע לא את המאמינים ולא את ה"אחרים". היו מי שהתעלו על עצמם והציעו סיבה אצילית יותר ואופיינית למדי לאל של חז"ל, פחות קפריזי מאל משה: משטען שהוא לא חטא וממילא אינו ראוי למות, השיב לו האל: "'כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי"?!

פשוט הגיע יומו ואם להתבסס על חז"ל זה לא בא לו בקלות ובלי התנגדות:

"באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא למלאך המוות: "לך והבא לי נשמתו של משה." הלך ועמד לפניו. אמר לו: "משה תן לי נשמתך." אמר לו: "במקום שאני יושב אין לך רשות לעמוד ואתה אומר לי תן לי נשמתך!? " גער בו ויצא בנזיפה. הלך מלאך המוות והשיב דברים לפני הגבורה. שוב אמר לו הקדוש ברוך הוא: "לך והבא לי נשמתו." הלך למקומו ובקשו ולא מצאו. הלך אצל הים אמר לו: "משה, ראית אותו?" אמר לו: "מיום שהעביר את ישראל בתוכי לא ראיתיו." הלך אצל הרים וגבעות, אמר להם: "משה, ראיתם אותו?" אמרו לו: "מיום שקבלו ישראל את התורה על הר סיני לא ראינו אותו." הלך אצל גיהינום אמר לה: "משה, ראית אותו?" אמרה לו: "שמו שמעתי, אותו לא ראיתי." הלך אצל מלאכי שרת אמר להם: "משה, ראיתם אותו?" אמרו לו: "לך אצל בני אדם." הלך אצל ישראל אמר להם: "משה, ראיתם אותו?" אמרו לו: "אלוהים הבין דרכו אלהים גנזו לחיי העולם הבא ואין כל בריה יודעת בו, שנאמר: (דברים לד, ו) 'ויקבור אותו בגיא'" (ספרי לספר דברים, פיסקה שה, ד"ה).

מלאכים – כולם – הם יצורים פתיים. הם סתם מתרוצצים לשמחת הדרשנים ולצחוקו הדק של קפקא. לרוב, הם נכשלים בשליחויותיהם – אפילו מלאך המוות שמלאכתו קלה יחסית, שאינו חושש להיכשל בה. חז"ל ממקדים את פרשנותם בהמצאה הכי גאונית, מבטיחה ומפוקפקת כאחד: עולם הבא שעין לא ראתה ושכל לא תופס. תרצה – תיגנז בעולם הבא; לא תרצה – תיטמן בגאי בעולם הזה שאיש לא ידע את מקומו. אפילו פסקל לא התקרב לקרסוליהם עם ההימור שלו. עולם הבא הוא גולת הכותרת של הפרשנות החז"לית. בלעדיו ספק אם אפשר להשתכנע בדבר כלשהו...

משה לא וויתר – כדרך כל חי – וחז"ל ספק לועגים לו, ספק לועגים לעצמם ולכל מי שמשתעשע בחיי נצח. הוא מבקש רחמים על חייו, אפילו במחיר ייסורים:

"אמר לפניו, ריבון העולמים עמוד מכיסא דין, ושב בכיסא רחמים עלי ולא אמות, ועוונותיי יהיו נמחלים ביסורין שתביא בגופי, ואל תתנני בחבלו של מלאך המוֶת. אם אתה עושה כך, אגיד שבחך לכל באי עולם, כשם שאמר דוד, "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה" וגו' (תהילים קיח, יז). אמר לו: "זֶה הַשַּעַר לַה' צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ" (שם כ). מוכן הוא לצדיקים ולכל הבריות, מוֶת מתוקן מימות עולם."

האל של חז"ל נותן שיעור בענווה לאיש העניו משה (אם היתה תכונה שלא היתה בו זו הענווה אלא אם נפרש אותה כענווה של כותב סתרים...):

"אמר לו משה: ריבונו של עולם, אחר כל אותו כבוד ואותה גבורה שראו עיני אני מת!? אמר לו הקב"ה מי גבר יחיה? אמר ר' תנחומא: מי גבר כאברהם, שירד לכבשן האש וניצל ואח"כ "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם" (בראשית כה, ח). מי גבר כיצחק שפשט צַוָארו על המזבח ואח"כ אמר: "הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי" (שם כז, ב). מי גבר כיעקב שנתפגש עם המלאך, ואח"כ: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת" (שם מז, כט). מי גבר כמשה, שדיבר עם בוראו פנים בפנים ואח"כ, "הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת." (דברים רבה, ט, ד).

האל קובר את משה בעצמו כעושה לו טובה ומקפיד להציב אותו על שמירת ישראל מפני... האל האחר:

"וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה ז. וּמֹשֶׁה, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה-בְּמֹתוֹ; לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה" (לד, ו-ז).

רשי מסכם את המחלוקות בקרב חז"ל:

"'ויקבר אותו' – הקב"ה בכבודו. רבי ישמעאל אומר הוא קבר את עצמו, וזהו אחד משלשה אתין שהיה רבי ישמעאל דורש כן. כיוצא בו (במדבר ו, יג) ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו, הוא מביא את עצמו. כיוצא בו (ויקרא כב, טז) והשיאו אותם עוון אשמה, וכי אחרים משיאים אותם, אלא הם משיאים את עצמם."

חז"ל גם חלוקים על מקום קבורתו. לעניות דעתי, הרתיעה מן המת – המסמל את הטומאה – נותנת את אותותיה גם במקום הקבורה. איני מכיר את נהלי הקבורה שהיו נהוגים במדבר ואפילו לא בראשית ההתנחלות. אבל סביר להניח שלא רצו להתקרב למקום הקבורה יותר מאשר אל המת. חז"ל מלגלגים בדרכם על מחפשי ועובדי קברים:

"שלחה מלכות בית קיסר שני סרדיוטות אמרו: "לכו וראו קבורתו של משה היכן היא." הלכו ועמדו למעלה וראו אותו למטה, ירדו למטה וראו אותו למעלה. נחלקו – חציים למעלה וחציים למטה, עליונים ראו אותו כלפי מטה ותחתונים ראו אותו כלפי מעלה. לכך נאמר: 'ולא ידע איש את קבורתו.'" (ספרי דברים פסקה שנז, ד"ה).

אבל גם ההסבר הנפוץ ביותר סביר למדי. עורכי התורה לא יכלו שלא לראות את מה שאני חש – שמשה היה כה אחוז באל שלפעמים הוא נעשה ליותר מאשר פיו. הסכנה של שבירת המחיצה בין האל לנביאו היא ממשית והיא קרתה, סביר להניח, עם נביאים אלה או אחרים. הנטייה המיסטית להתאחד עם האל, לגלם אותו, להיטמע בו או אפילו לדבוק בו גלומה בכל דת, והדת המתיימרת להישמר ממנה ולשמור מרחק – אינסופי – ללא תיווכים כלשהם, מהאל היא לכל היותר פילוסופיה דתית מעניינת הגובלת באפיקורסות (במשמעות המקורית של המילה). ביהדות, התופעה שבה ומופיעה עם המשיחים למיניהם, לרבות ישו, הצדיקים והבאבים. האלהת או אפילו האדרת מנהיג דתי לא נעשית בחייו כמו לאחר מותו – במיוחד אם היה שופרו של האל וקולו של האל עומעם או נדם אחרי מותו. בספרי לספר דברים, בהמשך למדרש שהובא לעיל, כתוב:

וכיון שמת משה היה יהושע בוכה ומצעק ומתאבל עליו במרד והיה אומר: "אבי אבי רבי רבי אבי שגדלני רבי שלמדני תורה." והיה מתאבל עליו ימים רבים עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא ליהושע: "יהושע עד כמה אתה מתאבל והולך וכי לך בלבד מת משה והלא לא מת אלא לי שמיום שמת אבל גדול הוא לפני שנאמר: (ישעיהו כב, יב) 'וַיִּקְרָא ה' אלהים בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וגו', אלא מובטח לו שבן העולם הבא הוא..."

היה חשש שאחרי מותו, העם יעלה את משה לרמה של אל ויהפוך את קברו למקום פולחן. מה שלא יהיה, ניכרת נטייה מסוימת להשכיח במקצת את משה. לא מבינים ממש למה מקום קבורתו לא ידוע – כאשר יודעים איפה קבורים האבות כולם – ולמה שמו לא מוזכר כלל בהגדה של פסח? אולי ההשכחה הייתה יוזמת... משה שרצה להנציח את תורתו יותר מעצמו – ואולי בנקודה הזאת טמונה ענוותנותו. מורתע מפולחן הפרעונים שכולם נעשו לאלי מצרים, הוא נשמר מכל סכנת האלהה שאצל המצרים מצאה את ביטויה המוחשי והבולט ביותר בממדי קבריהם. מכל מקרה, היינו צריכים לחכות לחז"ל כדי להחזירו לקדמת הבמה הפרשנית, לרוב כדמות אגדית שנעשתה בפיהם למקור התורה שבעל פה.

*

משה מברך את השבטים והוא הרבה יותר נוגה מיעקב. ללא קללות, ללא הוקעות. כאילו סולח להם את כל הרע. פרידה גדולה, ספוגת עצב, עם מילים נצחיות, אף אם לא מבינים את שלל המטפורות. חתימת ספר דברים מתארת את קִצו של דור המדבר ומנהיגיו: "אמר לו (האל) כך מנהגו של עולם, דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו" (תנחומא ואתחנן ו). לגמרא עצמה יש גרסה משלה לא פחות יפה ומשכילה:

"רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלושה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה, אהרֹן, ומרים. ושלוש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר, ענן ומַן. באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרון, מן בזכות משה. מתה מרים – נסתלק הבאר... מת אהרון – נסתלקו ענני כבוד... מת משה – נסתלקו כולן [הניסים?]" (תענית ט, א).

הפסוקים האחרונים היוו ערעור על אחת הדוגמות הפתטיות יותר בקרב אדוקי האורתודוקסיה הרבנית, שלפיה משה הוא שכתב את התורה. אני שפטור מלעסוק בשאלה איני יכול להישאר אדיש לפירוש לפיו משה כתב אפילו פסוקים אלה... בדמע. התוראי מחזק אותי בעמדה שלפיה ההתגלות היתה פנים פנים – פניו של משה היו פניו של האל, על כל המשמעויות הטמונות בדו-פנימיות הזאת: וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה, פָּנִים אֶל-פָּנִים (לד, י).