חדשות סבוניה: בלב הקורונה

ליבי ליבי עם שליחי המוסדות הלאומיים שבזמנים רגילים עושים ימים כלילות במטוסים ובבתי מלון להידוק הקשרים בין ישראל לתפוצות. הרחק מבתיהם וממשפחותיהם, מתרוצצים ללא הפסקה, בין שיעור לשיעור, בין פגישה לפגישה, בין טכס לטכס. בבוליביה ובארגנטינה, באוסטרליה ובהודו, ואפילו במדינות שרגל יהודי לא דרכה בהם מעולם, ועל ישראל לא שמעו. הם נעשו, בעד כורחם, לאסירי ציון שהפסיקו לרכוש נשמות יהודיות אבודות ולהציל את העם היהודי מההתבוללות המאיימת עליו בכליה.

ליבי ליבי עם הח"כים שלא הספיקו לחמם את כיסאותיהם, שהקורונה מוטטה את תכניות התענוגות והכיבודים שלהם ומנעה מהם מלפעול בנכר בשירות העם והמולדת. נאסר עליהם ליטול חלק במסעות פרלמנטרים חובקי עולם, על הארוחות הנוצצות שלהם ועל נאומיהם חוצבי הלהבות שאילו היו משמיעים אותם בארץ היו ממהרים להכניס אותם למחלקה סגורה. מעולם, ח"כים מכל הקשת הפוליטית לא קיזזו זה את זה כדי לאפשר לעצמם לתור את העולם זה עם זה. הרי הכנסת נעשתה משכבר הימים לסוכנות הנסיעות היוקרתית ביותר של סבוניה עם דמי אש"ל מרופדים שמשלימים את המשכורות העלובות המגיעות למשרתי הציבור המקריבים את עצמם למען עצמם. הבית לקה בדיכאון כה עמוק ששוקלים להקים שירות ייעוץ פסיכיאטרי לתמיכה בח"כים שמתעוררים לימים אפורים של בטלה ושל התקוטטות ללא מפלטים פרלמנטריים באופק.

ליבי ליבי עם הרופאים הבכירים המרותקים למחלקותיהם, מטפלים בחולים מרודים, מבוקר עד ערב, מצילים את אלה, ממיתים את אלה, וכל בילוייהם בקפטריה העלובה של בית החולים עם תפריטי קיבוץ מימי הצנע האגדיים. ללא כנסים רפואיים באיים אקזוטיים באדיבות ובחסות חברות התרופות החושפות בפניהם תרופות פלא חדשות שעולות יותר גם אם הן יעילות פחות. הם לא מתוודעים לטיפולים חדשניים, לא מרחיבים את מסכת היחסים שלהם, לא מסמנים עוד אתרי תיירות בקורות החיים ה(מ)הוללים שלהם. הם למדו קרוב לעשר שנים, עשו תורנויות שהדירו שינה מעיניהם לעולמי עד, התמחו עשר שנים ועכשיו שהגיעו לנחלה ולהנאה, הם תקועים עם חולים טורדניים ומשפחותיהם המתדפקות על דלתותיהם בשעות המנוחה שלהם.

ליבי ליבי עם הפרופסורים אבירי המחקר וההשכלה שלא ידעו תקופה כה משמימה. לא מפרסמים – כי מי יקרא את פרסומיהם, לא מתכנסים – כי קולות קוראים נדמו. אפילו לא מלמדים אלא בזום. כאילו כל חדוות ההוראה לא הייתה במפגש הבלתי אמצעי עם הסטודנטים ובהתמקחויות על גובה הציונים. כאילו כל גדולתם לא הייתה בלהרביץ הרצאה באנגלית עילגת בפני קומץ קשישים שהחליטו לצאת לגמלאות בתור שומעים חופשיים באולמות האוניברסיטה הקרובה ביותר, בפני שניים או שלושה אובדי דרך, בפני שני סדרנים ובפני המארח שעוד יקבל את גמולו בצורה של הזמנה חוזרת. כל חייהם, פרופסורינו נעולים בספריותיהם, עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, שלוש מאות ושישים וחמישה יום בשנה, ולהוציא אולי את תווי הנסיעה לאוניברסיטאות שלהם, הם מכירים רק את הכביש המוביל לנמל התעופה לעוד כנס המרבה את החוכמה שתחתיה קורס העולם.

ליבי ליבי עם השנוררים למיניהם הפועלים לגיוס משאבים עבור ארגוני מחקר, הצלה וצדקה. ילדים בסיכון, נשים מוכות, אנשים עם מוגבלויות. בדרך הם עושים גם לפרסתם ולפרנסת מקורביהם. הם לא מבקשים פגישה אצל התורמים אלא נוחתים ללא התרעה, משאירים את כרטיס הביקור לשוער וחוזרים כל יום כדי לדעת אם התורם נאות לקבלם. שנוררים הם אנשים עיקשים והם מחזיקים מעמד רק תודות לבוז שהם רוחשים לתורמים. מרגע שאלה מסכימים לקבל אותם הם יודעים שחצי מלאכתם נעשתה. לא מחזירים שנורר כלעומת שהוא בא. במיוחד אם בפיו אמירת קדיש על אבות התורם לדורי דורות, סיפור מרגש על חולה שנגאל מייסוריו או סיפור מופלא על עילוי שנפטר לפני שמימש את הפוטנציאל שהיה גלום בו. להיות שנורר, האמינו לי, זה מקצוע קפקאי ולא מגיע למי שעוסק בו להתנזר ממסעות שנור.

ליבי ליבי עם הגברים התקועים עם נשותיהם. הם כנראה הסובלים ביותר מהישיבה הכפויה בבית, עטורי צאצאיהם, תחת עיניהן הפקוחות של נשותיהם. אי אפשר להעלות על הדעת כמה גהינומיים יכולים להיות החיים עם אישה שכל חינה בריחוקה. אחרי שנים של גיחות חלומיות "במסגרת העבודה", הם צריכים לשאת אותה מחדש, בוקר וערב, בימי חול כבימי שבת, לערוך קניות, להוציא את הכלב ולסבול את הערותיה: "מה אתה עושה כל היום מול הטלוויזיה, אולי תחפש לך עיסוק כלשהו." אפילו היא – בעיקר היא – כמהה לחידוש הטיסות כדי להחזיר לעצמה את מלכותה ריבונותה.

ליבי ליבי עם ראש ממשלתנו המהולל שמנוע מלהסיח את דעת הקהל מכתבי האישום שלו בנסיעות ראווה, בליווי שרה ויאיר, להתייעצות קרמלינית עם פוטין, לחתימה על הסכם סרק עם טראמפ, לביקור מלכים בהודו-סין לביטול הסכמים קודמים, לראיון מאולתר-צפוי בכרס המטוס כדי לומר עד כמה סבוניה נהדרת ועד כמה הוא אשתו ובנו זכאים לכל מנעמי השלטון, כולל כביסה מגוהצת ומבושמת במיטב בתי המלון. ליבי ליבי עם גדול הפוליטיקאים בעולם, על שהוא נאלץ לעסוק במאות אלפי מובטלים צווחנים ועשרות אלפי חולים מכחכחים כאשר הוא עסוק כל כולו בהחזרי מיסי גזלה, בהשגת שלמוני מקרובים למימון הגנתו בפני שופטים שמתנכלים לו ובמעיכת ההפגנות נגדו בגלגלי הכלכלה הארורה שלו.

מעולם לא נמצאו בארץ כה הרבה אנשים בעד כורחם. לקורונה – מחלה זיהומית שפוגעת בשגרת החיים, בשיקול הדעת, בתוכניות הפנאי והנופש, בקסמי הנוכל הראשי – תופעות לוואי שנותנות את אותותיהן אצל כל פראיירי סבוניה שאפילו להתפלל ולשבות אסור להם. מעולם פניה של סבוניה לא נראו כה מעוותים – עיוותי כיעור אצל כל אוכלי חינם שממשיכים לקבל את משכורותיהם בלי לעשות דבר ועיוותי כאב אצל המתקשים לאכול שמבקשים רק לעבוד.