חדשות סבוניה: הגנרל האמיץ תיבון

אני שמח בחלקו של תיבון. מכל המועמדים החדשים לכנסת הבאה עלינו לטובה הוא נראה לי כברירת המחדל האופיינית סבונית ביותר. גנרל ללא טעם וריח, לא מוריד ולא מוסיף, במקום ריאלי ברשימה ללא טעם וריח. הימים הראשונים של המלחמה ההיא שלא הייתה, (כי נתניהו קבע שלו היו מעירים אותו היא לא הייתה מתרחשת כלל, והרי כל מה שהוא חקוק בסלע מוח חסידיו שוטיו), דמו משום מה לפני הגנרל תיבון האמיץ המריר האבהי. בהתחלה הוא נראה ונשמע כעוס ונחמד, נסער ושלוו, לא מספיק לגמור משפט שהוא חוזר להשתלח בנתניהו כאילו היה דמון שהשתלט על רוח האומה. אם הייתי צריך להעניק אות כבוד כלשהו לגנרל בדימוס הייתי בוחר בו, מריץ אותו מקצה ארץ לקצה ארץ, מצמיד לו את הגנרל זיו הקורא לאיני יודע מה והגנרל איילנד שלא פוצה פה בלי לחלק את דבריו לשלוש נקודות שלוש הערות שלוש השגות – ושוכח לרוב את השלישית. מעולם לא הסתובבו כה הרבה גנרלים באולפנים, חושפים עד כמה הם אובדי עצות מול דמון שעוד יככב כגלגול הנבזיות הפוליטית שלא יודעת גבול, לא מפסיק לעבור מ-chicken shit ל-con man וחוזר חלילה עד קיצו או קיצנו.

 

הגנרל האמיץ לא הפסיק לשחזר את מעשה הגבורה שלו ביום הנורא מכולם בחייו. שהה עם אשתו בשחייה בחוף תל ברוך כאשר נשמעו ההתרעות הראשונות. חזר מהר לאוטו ומצא הודעת בנו לפיה מחבלים מסתובבים בנחל עוז, "תנעל את הבית מבפנים, תכנסו לממד, תהיו בשקט, אני שולח את הצבא". הצבא לא ענה הצבא לא הגיע הצבא נעלם. כאילו מעולם לא היה או שהיה, בדומה לעוד הרבה דברים, דימוי דמיוני בעולם הפנטזמגורי של סבוניה. הוא נכנס עם אשתו לג'יפ ושעט אל עבר נחל עוז, בדרך הוא הזעיק את ידידו ישראל. מאז הוא לא יצא מהמסע ההרואי שלו להצלת בנו ונכדותיו. בכל שלב הוא פגש את המפלה, המחבלים, השוטרים, החיילים, הקורבנות, הצעירים המבוהלים מהמסיבה, משוטטים בשממה שנפערה ברחבת הריקודים. אלוהים לא ענה בודהה לא ענה נתניהו לא ענה, הצבא איבד את עשתונותיו עם הפיקוד שלו. תיבון הצטרף פה למגלנים שם לצנחנים, מטהר בית ועוד בית עד שהגיע לבית בנו, "אמיר זה אבא סבא בא". ההתנגדות לפלישה הפראית התגלמה בגנרל המגושם ששמר על רוח וכושר קרב. באותם רגעים הרואים הוא ספג את אותה תחושה של הפקרה שלא תמוש במהרה מהדור הנוכחי – אף לא מהדור הבא, אם יהיה דור הבא, כלומר אם לא כולם יעזבו לגרמניה אנגליה אמריקה אפילו לקולוניות הברון הירש בארגנטינה.

 

בעוד הדמון מתאושש וחוזר להאשים לשקר לשסות לפלג, משנה שוב את עורו, הסתובב האלוף האמיץ תיבון בין האולפנים שהפכו לחמ"לים של הקצונה הבכירה במיל. לא הבנתי מה הוא עושה שם כאשר מקומו היה בפלחה, על שפת הים, בחצר ביתו. נכנס כשלומיאל צבאי לנעליו האבודים של נתניהו שהוכרז פרסונה נון גרטה בכל המקומות שבהם התאבלו על מעצמת הרוק שהחלה לפזר איומי נקמה שלא מוצו עד היום הזה. הוא הביא למסכים את הלב הרחב שלו עם פניו הקמוצות. לא הפסיק להצדיע לרמטכ"ל, כאילו לא כשל, למפקד פיקוד הדרום, כאילו לא נעדר, לממונה על שחרור החטופים שהיה פקודו. "אני מעביר לו מסר תעשה את העסקה הטובה ביותר אנחנו נתמוך בה." אוצר המילים שעמד לרשותו היה כה דל עד שהוא לא מצא מה לומר. לזכותו ייאמר שהוא לא איש מילים, אז הסתפק בכותרות. לא ידע לנקד את דבריו וכאשר קרה לו לסיים משפט הוא לא הסתיר את קורת רוחו מעצמו. כשאר עמיתיו הוא הפך בהדרגה למומחה לשיטוח עזה ואחרי שהיא שוטחה הוא נמנה עם העותרים בעד גיוס חרדים, "מעולם לא היה מאבק צודק יותר". כבר באותם ימים הוספתי את תיבון לרשימת המועמדים לתפקיד נשיא המדינה. כל מועמד יהיה יותר מוצלח מהנשיא הנוכחי שהתגלה במלא גמדיותו.

 

לא ידעתי מאיפה הוא בא לאולפנים ותהיתי אחרי מניעיו. לו יכולתי הייתי, גם אני, ממהר לאולפן כדי לחבק אותו, ללוות אותו חזרה הביתה, לשכנע אותו שרק ירוויח אם יסתכל בטלוויזיה במקום להופיע בה, לשים לו ספר ילדים ביד ולתרגל אתו קריאת סיפור לנכדים. הוא התחרה עם בכירי צה"ל המוסד השב"כ וכל מה שמסתתר מאחורי משרד ראש הממשלה. לא העליתי על דעתי שחלקם לוטשים עין למקום ראלי ברשימה זו אחרת לכנסת הבאה שתהיה לבטח ימנית כי כולם נסחפים לימין הארור כאל מערבולת התהום. הרי רוב הפאנליסטים הביטחוניים הם העלוקה המוקצפת למופת של החברה העובדת היוצרת החוקרת. לא זו בלבד שהם נהנים מפנסיה חלומית הם גם מתברגים בכל מיני קונצרנים בינלאומיים הממלאים את כיסיהם עד לדור העשירי. כבשו את המושבים המגדלים האחוזות שכונות היוקרה, להוציא אולי את הגנרל האמיץ תיבון, את הגנרל הגרעיני ידלין ואת הגנרל סנשו איזנקוט. בערבי שבת הקפיד תיבון ללבוש חולצה לבנה, "המלחמה קשה מאוד, כל זה לוט בערפל, להגדיר יעדים ברורים, אני רוצה להגיד בזה משהו ביושר, צריכים לחשוב מחוץ לקופסא". הוא לא הפסיק לחזור על עצמו, בדלת אמות קופסתו, ולמרות כל המאמצים שהוא השקיע בהופעותיו לא מצא מה לחדש. קרא לבנייה מחדש של... צה"ל, יותר טנקים יותר תותחים יותר חיילים, לא צבא קטן וחכם אלא צבא גדול וחזק בדמותו. כאילו לא למד דבר מצבא באמת קטן ונחוש כחמאס. מיהר נתניהו לשמוע לו ולדומיו, הקצה תוספת של מיליארדי שקלים לביטחון (מאיפה כל המיליארדים הללו, ריבונו של עולם, מאיפה כל הרזרבות הללו?!), כדי לרצות את הגנרל האימתני גליק, את הגנרל המשכיל מכולם בעל העיניים המתגלגלות הכהן ואת הגנרל האמיץ תיבון, ולהפקיר עוד יותר את דרך השלום הבלתי נמנעת. כאשר תיבון הצטלב עם נועה תשבי באולפן הוא פתח בהצדעה לפעילותה ההסברתית למען ישראל. כה חיבבתי את הופעתו עד שנתפסתי לאשליה הספרותית שמשהו נרקם באותו אולפן משמיים ושגם הוא מתאהב בה.

 

כשאר עמיתיו, לקה תיבון בסחרור תקשורתי, עבר מערוץ לערוץ, חורג מפרשנות צבאית, פולש לפוליטיקה עולמית לדיפלומטיה לממשל, "אני מדבר עם חיילים אני מדבר עם מילואימניקים אני הייתי שם ב-7 באוקטובר". באותם ימים החוכמה כולה הייתה מצויה אצל אלופי האולפנים, גם אחרי שהתגלו ללא מכנסיים דבורי התיישר לפי הערכותיהם. המעצמה המודיעינית צבאית קרסה ולולא קומץ נערי חובה וחיילי מילואים האויב היה מפרק גם את קולוניות יהודה. איש לא הסיק את המסקנה היחידה המשתמעת מהאירועים – אפילו לא אלוף השמאל. לא נוכל לחיות על חרבנו כי הם נטלו אותה ממנו, היא לא הייתה מברזל, הייתה חלודה. מצידה, הממשלה הייתה מושחתת עד לשד עצמותיה. רבני יהודה מנוונים. ללא תקנה, ללא שכל, ללא רוח אלוהים. רק בימים אלה אנחנו מתחילים לקבל אותות התעשתות ראשוניים מצד אותו שר חוץ מהאצולה היהודית הבריטית שמתניע מסע דיפלומטי שאולי יחזיר את סבוניה לאיפוק לאצילות ולכבוד...