חדשות סבוניה: מבצע עדנאן

חושיי כה קהו עד שנעשיתי עוכר מורשת ישראל על צדדיה הנבואיים-ערכיים היפים ביותר. אחרת איך להסביר שלא התרגשתי כלל ממותו בכלא של חאדר עדנאן שנודע כ"הוגה שביתות הרעב בכלא". הוא נמצא ללא רוח חיים בתאו לאחר שביתת רעב של שלושה חודשים. שייח בן 45 מעראבה ליד ג'נין שנעצר בעבר כ-12 פעם בחשד ל"חברות בארגון טרור, בתמיכה בטרור ובהסתה". הוא ניסה לשכנע את האסירים הביטחוניים לנקוט בשביתות רעב בכלא כדי להשתחרר ולהשיג זכויות, והוא נחשב לגיבור בעיני הפלסטינים שכינו אותו "לוחם הקיבה הריקה". לפי שירות בתי הסוהר, ובניגוד לעורך דינו ולאשתו, "סירב לבצע בדיקות רפואיות או לקבל טיפול רפואי".

איני יודע הרבה על האיש. אולי דגל בפגיעה בחפים מפשע, אולי היה לוחם חירות. אולי קנאי דתי מהסוג הגרוע ביותר, אולי איש התנגדות – אפילו לא מחתרתית – מהאצילים ביותר. אולי ראה את עצמו כיורש של שייח יאסין, אולי גלגול ערבי של גנדי. כל מה שאני יודע הוא שהיה אופה במקצועו והחזיק בתואר ראשון במתמטיקה. הוא בילה במצטבר 8 שנים בכלא הישראלי, היה אב ל-9 ילדים ואשתו רנדה אמרה ביום היוודע מותו: "מי שלא קם לתמוך בבעלי, אנחנו לא רוצים שהוא יהיה נקמה עבורו.]...[ אחסנו את הנשק שלכם עד שיחליד." כל מה שיש לי לומר הוא שחבל שהג'יהאד האיסלאמי לא כיבד את צוואתו ולא נצר את נשקו. הוא היה חוסך מאיתנו את הסבב האחרון שערבב מחדש את הקלפים הפוליטיים בישראל. המנצח העיקרי הוא ללא ספק נתניהו, המפסיד העיקרי הוא ללא ספק אהבל בן גביר.

מעולם דמות של לוחם פלסטיני לא סקרנה אותי כמו אותו עדנאן. אומנם אנחנו נוהגים לחסל אותם ולהתרברב  בתושייה ובתחכום שאנחנו מגלים באיתורם ובחיסולם. לאלה דם על הידיים – אני רוצה עוד לשמור על אשליותיי, לעדנאן הייתה משנה מתוחכמת יותר – אני רוצה להיתלות באשליות חדשות. הוא לא היה מחבל, הוא דגל בהתקוממות. אחרת היינו מחסלים גם אותו, מרשיעים אותו, לא משחקים לידיו. איני יודע אם הוא היה מסכים לפגוש אותי בעראבה, בירושלים או בתל אביב. מה הוא היה חושב אילו פוסט זה היה מגיע לידיו. אם כלל היה קורא אותו, אם היה חש במועקה האצורה בו. אני לא אמיץ במיוחד, אני סתם ישראלי משותק. על-ידי מנגנוני התעמולה של מדינה קלריקלית-גם-אם-חילונית שמשכנעת את תושביה היהודים, מגיל ינקות עד גיל שיבה, שאנחנו צודקים תמיד ושהפלסטינים רוצחים בכוח אם לא בפועל. אנחנו הטובים – מכל הבחינות; הם הרעים – מכל הבחינות. אנחנו האדונים, הם העלובים. אנחנו הצודקים, הם הטועים. אנחנו המשכילים ביותר, הרגישים ביותר, הסבלניים ביותר, ההומניים ביותר; הם המפגרים ביותר, האטומים ביותר, הקנאים ביותר, הרצחנים ביותר. הנרטיבים ידועים לעייפה. כל עוד לא נשנה אותם המצב רק ילך ויחמיר. ולא חשובה יעילות הכיפה ולא הישגי הקלע. השוני הפעם הוא שעם הגיל, אני נעשה פחות ופחות מורתע. כי אין לי כבר מה לחשוש. לא פעולת תגמול מצד הביטוח לאומי ולא מצד גבירי עוצמה יהודית. משהו מעיק עליי. אם הייתי יותר מוסרי הייתי מאשים את מצפוני.

יותר מאשר קהו חושיי נקעה נפשי מהפטפטת הבלתי נלאית של רשתות השידור בימי סבבים ללא תוחלת ותועלת. הפעם התעלו על עצמם והתגלו במלוא מערומיהם. לא היה להם מה להגיד ואלה שיכלו לומר שהלוחמה לא משנה דבר ולא תשנה דבר כי הוא לא מתמודד עם שורש הבעיה לא העזו לדבר. במקומם קיבלנו את נער הגבהות הקרוי סמוטריץ' שחזר כמו טוקי על הנימוק הנקמני האווילי שלו: "לו לא הייתה התנתקות זה לא היה קורה..." לא הוא ולא רבניו מבינים שכל הרהב על מיטוט תשתיות המחבלים, כניסה לעזה, גירוש ערבים, ספג מכה "קטלנית". איש, אפילו במחנה שלהם, לא יקנה יותר את הסחורה שלהם. אלא אם יגייסו את השם לצידם. במקרה זה, איני רואה הבדל בינם לבין חסידי עדנאן. רק שאלה חוגגים על הצלחות חיל האוויר ואלה על פגיעותם של תושבי היישובים הגובלים בעזה.

הכי מעיק עלי, אני מודה, היו ההרהורים בנושא הרפורמה-הפיכה. התפתיתי לחשוב שהעימות האזרחי לא מסב על הבחירה בין דמוקרטיה ודיקטטורה. הרכבו ומעמדו של בית המשפט העליון – כי בזה מדובר בשורה התחתונה – לא משנים הרבה. הרי אנחנו חיים במדינה טוטלית למחצה שמעצבת את תודעתנו בכול. בכל דור ודור עומדים לכלותנו, ואילו לא נפולת טובי טייסינו היו שולחים את רבי המרצחים לעזאזל במחיר אגבי שולי גם אנו ובנינו ובני בנינו היינו מובלים למשרפות באושוויץ. בסופו של דבר המאבק סביב הרפורמה הוא בגדר התלהטות הרוחות בקרב אצולת התאגידים והוועדים הגדולים, מפונקי המקצועות החופשיים, שמנת הפקידים הבכירים, אבירי ההייטק שתפרו להם דמוקרטיה לפי מידתם – ללא הפרדה בין דת ומדינה, ללא הפרדת הרשות המבצעת והרשות המחוקקת, ללא צמצום הפערים הסוציו-אקונומיים השערורייתיים, ללא התמודדות עם ההשפלה הלאומית של הערבים ועוד. לא מפריע להם שהדמוקרטיה שלהם גלשה למשטר של אפרטהייד כלפי 5 מיליון פלסטינים לפחות. אני לא עובר צד – אני מתחלחל מלוין שטוב יעשה אם יצא ללונדון, בתור שגריר או סטודנט לתואר שלישי כדי להתמנות בבוא היום לעליון, ומתעב את רוטמן וכל מה שהוא מסמל – אני חוזר על המנטרה שלי. לא תהיה פה דמוקרטיה ללא פתרון של שתי מדינות עבור שני עמים, יהיו התלאות והסיכונים שילוו הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל אשר יהיו...