חדשות סבוניה: מבראשית

היות שסבוניה אוהבת לגרד את הפופיק שלה, היא משופעת בפרסים. היא מחלקת פרסים על ימין ועל שמאל לפי העיקרון הסבוני: "תן לי, ואתן לך." פרופסורים דוחפים את תלמידיהם או מנדים את יריביהם, סופרים מתגמלים את כותבי שבחיהם, אמנים מרחיקים את מבקריהם. איני משלה את עצמי, העיקרון הזה אוניברסאלי יותר מסבוני. אחרת עמוס עוז וצרויה שלו היו מקבלים את פרס נובל מזמן. סבוניה לא המציאה את השיטה, היא המציאה את ריבוי הפרסים. פרס רוטשילד, פרס א.מ.ת, פרס דן דוד... פרס ישראל. לכשייכתבו הסיפורים שמאחורי פרס ישראל – החל מהענקתו לישעיהו ליבוביץ' וכלה בבחירת ארז ביטון - נקבל ספר מרתק על תולדות סבוניה.

פרס בראשית רצה להיות שונה. קרן ג'נסיס לא ידעה ממש מה לעשות עם כספה. היא חילקה פה, חילקה שם. ללא סיפוק רב. פערים רק התרחבו, בניינים נותרו ריקים. כמו שאר הקרנות היא התפתתה לחלק פרסים. היא רצתה לחלק את הפרס היוקרתי ביותר בעולם היהודי, והיות שהיתה מודעת ללחצים המופעלים בסבוניה על-ידי כל מיני עסקני תרבות, מתווכי אקדמיה, מגיסי משאבים, יחצנים למיניהם... יועצים אסטרטגיים מבית היוצר הגדול ביותר בעולם ליועצים אסטרטגיים, היא המציאה פטנט פילנטרופי. חלק מתרומותיה היא לא תחלק בעצמה אלא תטיל את המשימה האצילית – והמתסכלת – על דמויות בולטות בעולם היהודי, עשירות בפני עצמן, אנשים שיותר מלהתכבד בפרס שיוענק להם, יכבדו אותו בקבלתו ויחלקו אותו כראות עיניהם למטרות פילנטרופיות. כולם יוצאים נשכרים ובעיקר הקרן שיכולה להתגאות בפרס היוקרתי ביותר בעולם היהודי ("פרס נובל היהודי") מבלי להשקיע פרוטה אחת נוספת ממה שבין כה וכה היא מחלקת.

נטע-לי הֵרְשְׁלַג היא אישה יפה וכשרונית, יהודייה ללא תסביכים, יודעת ספר, מבנות ירושלים, ללא תסמינים של שנאה עצמית. כאשר הייתה צריכה לבחור לה שם במה, היא בחרה לקרוא לעצמה בשם הנעורים של סבתה מצד אביה, וכך נעשתה לנטלי פורטמן. היא ספגה אהבת הארץ גם בבית אביה וגם אצל אלן דרשוביץ, סנגורה של סבוניה. היא התייצבה לימין ישראל במאבקה נגד הטרור ושום דבר סבוני לא היה זר לה – החל מספריו של עמוס עוז וכלה ברזי הפוליטיקה הסבונית. לבן הבכור שלה היא קראה פשוט... אלף. יהודייה מרתקת מכל הבחינות, פעילה גם למען סבוניה וגם למען זכויות נשים. לראיה, חבר השופטים של פרס בראשית מצא אותה ראויה לקבלת הפרס. היא יכלה לבוא לסבוניה ולקבל אותו, לתרום אותו לצדקה ולחזור לביתה. היא פשוט לא היתה מסוגלת. לנאום אחרי הרמא"ז (ראש הממשלה האדיר והעזוז) ללחוץ את יד אשתו, להשתתף בארוחה החגיגית, וכולי. למרות הכבוד – והיא נאותה בעבר לקבל דוקטורט לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית – ולמרות הכסף – היא כבר החליטה לחלק את הסכום לארגונים לשוויון נשים – היא לא היתה מסוגלת. היא לא נרתעה מהחרם – לרוב מדומה – נגד ישראל; היא לא חששה לאבד תפקידים. היא פשוט לא יכלה מוסרית. בניגוד אליי היא לא יכלה לעמוד בשמאלץ וברהב שמרעיפים על מדינה שיכלה להיות אצילית לולא מלכות יהודה השתלטה על מדינת ישראל ולולא השת"פית (שרת התרבות הפרחחית הישראלית) החליטה לחלק אותות אור וחושך.

פורטמן אינה הראשונה שזוכה לשבט לשונה הגסה של השת"פית. קדמה לה מזכירת אונסקו, בת אסואירה, לור אזולאי, היודעת מה זאת יהדות מבית סבא ובעיקר מה זאת תרבות...