חדשות סבוניה: מלחמת מפוחלצים

הבחירות האחרונות הסתיימו בשני נאומי ניצחון. הנאום של המפסיד והנאום של המצליח. הנאום השני היה ראוי לקוסם בשיעור קומה בינלאומי: "זה לילה של ניצחון אדיר." הוא היה כהרגלו כה זחוח וכה בטח בעצמו שיצליח להקים ממשלה, עד שלא טרח להסתיר את הפיכת הנגד שהוא רוקם כדי לחמוק מהדין ולהשלים את תהליך הסבוניזציה של ישראל. קוסם כמותו, המשמש נציב אמריקאי בחסדי תורם מלאס-וגס עבור המוני מדוכאים שסוגדים לו כאילו היה דחליל מפוחלץ מאופר מהוקצע, בוגר בית הספר הגבוה לנוכלים פוליטיים, כבר לא יבחל בפעלולים כדי להקים ממשלת סמרטוטים לרגליו. הוא יחלק תפקידים ותקציבים לשותפים הקואליציוניים ואת השאריות לסמרטוטים – ובלבד שיציל את עורו. דבר לא יעצור בעדו, איש לא יעמוד בדרכו. הוא לא ציפה שיתקל בנוכל שצמח בבית מדרשו שייאלץ אותו להכריז על בחירות חוזרות. כמו במולדתו של מקיאבלי. כמו ברפובליקה סובייטית שטרם מצאה לה צאר משלה. כמו בכל מדינה בה המנהיגים משקרים, מתאפרים, מתאבקים מול המצלמות. כמו ב... סבוניה.

הפעם הקוסם איבד את עשתונותיו. רק לפני חודשים ספורים הוא הכריז: "כל מה שאני רוצה, אני משיג." ואומנם לא היה דבר שהוא לא השיג. שמפנייה, סיגרים, מניות, עיתון, ערוץ טלוויזיה... ילידים מרוקאים מבולבלים שהצביעו בעדו כאילו היה נציב... חצר המלוכה המרוקנית. הוא כה השחית את דרכי הפוליטיקה עד ששידרג את הסטייה הפוליטית לרמה של תכונה פוליטית אולטימטיבית. איני יודע מה עומד ביסוד כישלונו להקים ממשלה – אם הוא היה רוצה הוא היה מקים אותה, איני קונה את סיפוריו על ליברמן – נוכל ברמתו היה מוצא דרך לקנות פרחח. הוא היה מפעיל את פוטין, הוא היה מפעיל את התורמים שלו, הוא היה מפעיל את... בנו. משהו השתבש. איני יודע מה. אולי ההשגחה.

בסבוניה, הפוליטיקה התדרדרה לרמה של סטייה. הציבור שוכנע שככל שפוליטיקאי שולט באומנות הסטייה הפוליטית הוא פוליטיקאי גדול יותר. הסטייה רווחת בכל המחנות – לא אצל כולם אלא אצל הבולטים שבקרבם. עכשיו שנתניהו ניסה לשחד את השמאלנים והכניס את ליברמן לרשימת השמאלנים עזבו אותי עם האבחנה בין ימין ושמאל. דברו על שומרי חוק ופורעי חוק, חסידי שופטים – למרות מגרעותיהם – וחסידי פוליטיקאים – על סטיותיהם. והגידו לי מי צריך פוליטיקאים אם יש מנהל ציבורי בלתי משוחד ושופטים יושבים בירושלים. אולי הגיע הזמן להיגמל כליל מפוליטיקאים ולעבור – כן – לדמוקרטיה משפטית – דיקרטיה. העולם משווע אליה. לא רק סבוניה המוכה על-ידי הפוליטיקאים שלה. אנחנו בשלים – יותר מכל מדינה אחרת – למהפך שלטוני ברוח אלטנוילנד של הרצל...

נ. ב. מדובר, אתם צודקים, במאבק ממוקד נגד נתניהו. כי הוא נשקף אצלי כסכנה החמורה ביותר על קיומה השברירי של ישראל, על הישגיה ועל אורחותיה, ובעיקר על ההסכמה האזרחית הרווחת – עדיין – בין המגזרים השונים בחברה שלה.