חדשות סבוניה: מפקק לפקק

היה היה שר תחבורה אגדי שכל אומנותו הייתה בחילוץ פקקים. בכל מקום שהיה פקק, הרחיב את הכביש. בכל מקום שנוצר מחדש פקק, הרחיב עוד יותר את הכביש. בלי לחשוב, בלי להתלבט. על גב הנכים, הקשישים, החולים הסיעודיים. אפילו במקומות שבהם לא היו פקקים, הוא הזרים משאבים כדי לחלץ פקקים דמיוניים או עתידיים. העיקר להראות שהוא בולדוזר. במקום לאלץ אותו לחשוב מחוץ לכביש, נתנו לו לסלול כבישים, ולא נמצא מומחה אחד לרפואה כדי להמליץ בפניו לגלם קטר במקום בולדוזר ולרשת את סבוניה ברכבות מהירות וברכבות פרברים. אחרי שהוא נתקע ברכבת לירושלים, ולאנחת הרווחה של הסבונים, הוא הועבר מתפקידו למשרד החוץ ז"ל כדי ליצור פקקים דיפלומטיים שלהם סבוניה כה מכורה.

במקומו מונה שר תחבורה מארץ המתנחלים. אי אפשר לצפות ממנו להבין דבר וחצי דבר בסבוניה. הוא לא מצוי בכבישיה ולא ברכבותיה, לא בנחליה ולא בחופיה. הוא לא יודע מה זה פקק, איפה יש פקקים ומה היה – לפני שהחל לפקוק לנו את השכל – במסלול התחבורה הציבורית. היות שהשר הנמהר – קל כצבי – מבין רק בהתנחלויות, בגבעות ובכבישים מהירים, בטוחים ונפרדים, הוא ביקש מאנשי משרדו להוציא את כל תכניות המגירה שאפילו קודמו לא העז ליישם. הוא העלה מכוניות עם שני נוסעים על מסלול התחבורה הציבורית או שריין להן מסלול על חשבון שאר מסלולי המכוניות והצליח רק לפקוק את מסלול התחבורה הציבורי ולגרום לנוסעים לחזור למכוניותיהם ולפקוק עוד יותר את שאר המסלולים. אבל סבוניה הייתה פקוקה לפניו וסביר להניח שתהיה פקוקה עוד יותר אחריו.

פשעו החמור של השר הפוקק במקום אחר. הוא מאיים לחנוק... נהר. לא פחות ולא יותר. הוא הודיע שהוא עומד לבנות מסלול רכבת רביעי על תווי נחל איילון. כאילו אפשר לסתום נהר ולנקז את מימיו – יהיו דלילים ועונתיים ככל שיהיו – באגמים מלאכותיים מבלי שהנהר לא ימצא באחד הימים דרך להתנקם במצריו. שלא לדבר על הריגוש הפיוטי שאוחז בסבונים בכל פעם שנחל זה מתעורר מהתייבשותו הקיצית ואפילו שוטף את כביש איילון כדי למחות נגד סלילת גדותיו. הדורות הבאים – איפה קברו את נציביהם – עוד ישפטו את השר בחניקת נהר שמשקה מורשת אבות.

לעומת הפקק הסותם את החיים בסבוניה אנחנו יכולים רק להתגאות בקדחתנותה היצירתית של חברה קדישא למראה כריית היכלי קבורה תת-קרקעיים מתחת להר המנוחות ושמם בסבוניה: "מנהרות עולם". כאשר נשאל מנכ"ל הכרייה למה ישמשו אותם היכלות כאשר המתים יקומו לתחיה, ענה באותו חיוך ליטאי שמראה שלפעמים אפילו רבנים מפוקחים: "ישמשו היכלי שמחה". הפליא להכריז ראש עיריית ירושלים: "כי מציון תצא תורה..."