חדשות סבוניה: צחוק לגויים

תמיד ידעתי שהזחיחות שלו תכה בנו קשות. לא ידעתי מתי, לא ידעתי איך. לא חששתי ממלחמה – הוא לא שש אלי קרב; לא חששתי מהסתבכות בינלאומית – השתתפות בצער הגנה עלינו. חששתי – ואני עדיין חושש – מהשיסוי הבלתי פוסק שלו. חמומי מוח, מוסתים על ידיו ועל-ידי אנשיו, יכולים להתפרץ נגד הדמוקרטיה, מערכת המשפט, טוהר המידות. חששתי – ואני עדיין חושש – ממשבר ביחסים עם ארצות הברית שיפקירו אותנו למוסדות הבינלאומיים. חששתי – ואני עדיין חושש – מהתקוממות הדרג הצבאי נגד שלטונו המסואב והמשחית. בשנים האחרונות הוא דאג למנות בראשות המוסד את "יורשו", סיפק לו אמצעים כדי לבצע פעולות ראווה עבורו, על חשבון משלמי הפעלולים שלו, רק כדי לפצל ולנטרל את הדרג הצבאי.

לנציבים יש מעצורים ודחפים שונים מאשר לראשי ממשלה. הם לא דואגים לילידים כפי שהם דואגים לעצמם, לביצור מעמדם, להנצחת שלטונם. הנציב הנוכחי לא הפסיק לדבר על מדינה שלא קיימת. מעצמה בינלאומית בכל התחומים. צבאית, כלכלית, הייטקית. כה הרבה להתרברב שהוא שכנע את הילידים, האוונגליסטים, הסינים וההודים. היות שהוא נבחר על-ידי השכבות המרודות ביותר, הוא אפילו לא נאות לראות מקרוב את העוני, את הדוחק, את העליבות. לא פטריוט של קריית שמונה שמשעממת אותו, ולא של תל אביב – שמעוררת בו חלחלה. הוא מתרווח על ילידים מפגרים, על מוסדות מחקר והשכלה שמקבלים ממנו את דמי השתיקה שלהם, על מתעשרים שסמוכים לכלכלה הנואלת שלו כדי להתעשר עוד יותר.

הפעם הוא נתקל ביריב עיקש. הוא לא שמאלני, לא ערבי, לא בוגד. לא אשכנזי ולא ספרדי, לא שחור ולא לבן, לא נציג של תנועת החרם ולא שכיר של הקרן החדשה. הוא לא יכול להוקיע אותו, לנגח אותו, לשסות בו. אפילו בנו פרחחו לא יכול לצייץ נגדו. הוא ניסה להמיס אותו בהבל פיו. לנפץ אותו, להעלים אותו, לרכוב עליו. כהרגלו הוא עשה בו קסמים. כהרגלו, הוא איתר הזדמנות טובה לעשות סיבוב עליו, ללכת לבחירות נוספות ולהיפטר מחמורו משיחו. הוא כה השתכנע בהצלחתו עד שקרא לילידים לצאת לחופשה – לא לפני שקצר את תהילת הגויים שהתקשרו אליו כדי ללמוד איך הוא שיטח את העקומה בלי ללמוד רפואה או מתימטיקה. לא לפני שהוא שיווק את תרופותיו, חיסוניו ו... כלי המעקב שלו. אפילו ראש ממשלת יוון נפל בקסמיו ומיהר להגיע כדי להבטיח לעצמו נתח בתיירות היוצאת מידי שנה את גבולות סבוניה.

זה הורג. זה מייאש. זה מדכא. בעיקר זה משפיל. אפילו אני – שאיני תולה תקוות גדולות בסבוניה – מרגיש מושפל. כל הרהב, הזחיחות, השיסוי כדי לקרוס בפני וירוס שמכרסם בבריאות, בכלכלה... בסיפוח האומלל שיכול היה לחשוף את משטר האפרטהייד של המתנחלים. הבו לו את האיום האיראני – הוא יוכל לו. הבו לו את השמאל, את השופטים, את המשטרה – רק הסירו מעליו את קורונה. בשורה התחתונה, הוא לא דיקטטור, הוא סתם דקדנט. עם אשתו ובנו. עם שריו מלחכי הפנכה. עם נומנקלטורת החרטא ברטה שלו.

הקוסם נעשה אולי למוקיון אבל אני מוריד בפניו את הכובע. הוא הצליח לעשות את מה שאפילו אני נכשלתי בו. להפוך את סבוניה לצחוק לגויים...