חדשות סבוניה: שעיר לרופאים

בכל פעם זה קורה – ורק לי. משהו בהופעה שלי מפריע להם, משהו בתווי הפנים, אולי החיוך הדק שלא מש משפתותיי. אני משדר משהו שמעורר עויינות. משהו בוגד בי שאיני שולט בו. כי לא יכול להיות שכולם זוכים לאותו יחס מצדם. הרי מרבים לדבר בשבחם, מזדעקים להגנתם כל אימת שמתנכלים להם. מנקים אותם מכל חטא התנשאות, יוהרה או – חס חלילה! – זלזול. המוספים גדושים בסיפורים על מסירותם, הקרבתם ועל הימים והלילות שהם עושים בשרות החולים. אני צריך להשלים עם העובדה המרה והממיתה שהם לא אוהבים אותי.

מרגע שאני נכנס לאחד החדרים – שדומה לרוב למשרד של חברה קדישא מצויה, ללא ציור על הקיר – אפילו לא של בית קברות, וללא פרח – אפילו לא מפלסטיק, וללא פרסומת – אפילו לא על מקום קבורה חלופי, הם צוללים לתוך המחשב שלהם, מקלידים באצבע אחד, לרוב באצבע עצמה, אבל גם בשאר האצבעות, כולל האמה והקמיצה. אפילו נתקלתי באחד שהקליד באגודל. הם לא אומרים דבר, הם עסוקים בהקלדה. הם לא מסתכלים עליך, עיניהם נעות בין המקלדת למסך. הם כה מרוכזים בחיבור מכתב השחרור הגואל הממית שלהם שאתה כבר לא מעז להפריע להם. לספר את סיפורך, להעלות את השערותיך, לשאול את שאלותיך. אתה מרגיש שאתה עלול לשבש את ההקלדה שלהם. אתה חושש שהם יתפרצו נגדך, יזעיקו את אנשי הביטחון, יוציאו אותך מהחדר. יושב מולך איש או אישה שלמדו עשר שנים לפחות כדי... להקליד מחדש את מה שבלאו הכי נמצא במחשב.

אתה נאלץ להתחפר בשתיקתך ועד שהוא מסיים את מכתבו, אזל הזמן שהוקצב לך. אתה מנסה בכל זאת להשחיל שאלה אבל הוא עסוק בקריאת מכתבו – כאילו מדובר ביצירה ספרותית – וצולל למקלדת כדי לתקנו. הרי זה מה שמצופה ממנו בשורה התחתונה, זה מה שיישאר מהמפגש ביננו. הוא כרטיס הביקור והמומחיות שלו, עליו יישפט ולפיו יקודם. תוך כדי עריכה, הוא פולט פה מילה בעברית – שאתה לא מבין, מילה בלטינית – שהוא לא מבין. אתה כבר לא מנסה להבין את מה שהוא עצמו אינו יודע, כי הרי אפילו לא שמע את השתלשלות האירועים שהביאה אותי אליו, ועם כל הכבוד לבדיקות, הן רק משקפות מצב, הן לא מתמודדות אתו. ואתה חייב לחכות עוד שישה חודשים – במקרה הטוב ביותר – כדי לקבל תור אצלו, אצל מחליפו או אצל שיבוט שלו.

האמת היא שאיני מחזיק מהם. לא מהשכלתם ולא מהתנהלותם. שלא לדבר על הקלדתם. אבל אני משתדל להסתיר את החשד של מולייר שהתייחס אליהם כאל "שרלטנים נצחיים". אצלי הוא רק הלך והתחזק עם השנים ככל שאכזבתי את התחזיות שלהם על הצרות עורכיי... ואופקיי.

רק אחרי שיצאתי מחדרו, אני מעכל שהוא כלל לא בדק אותי הערכתי אליו  עלתה. הוא נמנה כנראה עם הבודדים שהבינו שהם כבר לא צריכים לבדוק חולים. לא הרופאים מרפאים אלא הטכנולוגיה הרפואית. אבל את שכרו הוא קיבל ואני מתייסר אם לא הייתי צריך להשאיר לו טיפ כלשהו...