לקראת שלום: אלטנוילנד

מאוד הייתי רוצה לכתוב אלטנוילנד חדש. לפתוח אשנב לעתיד טוב יותר, בטוח יותר, שלוו יותר. במיוחד עכשיו, כאשר הכול מתערער. הרי מדובר בארץ האפשרויות הבלתי אפשריות. האדמה נגאלה ביזע ובדמעות. העברית הוצאה מהספרים והתפילות והורצה ברחובות ובשווקים. המדינה הוקמה בהיסח הדעת. גלויות קובצו מארבע כנפות תבל בדרך לא דרך. עיירות צצו באמצע החלום, התסכול והנחת. יכול להיות שלא הגענו לאלטנוילנד של הרצל ושבתחזיות הקודרות ביותר גם לא נגיע אליה. אבל איננו פטורים מלשכתב כל העת את הטיוטה שלה. ככלל, איננו יכולים לוותר על חזון במולדת החזונות. ללא אוטופיה, אנחנו נידרדר למדינה רעועה, לחברה מטולאת, לתרבות רדודה ולממשל מסואב. בעיניי הציונות, אם למילה עוד משמעות, היא משנת אלטנוילנד, ללא דרשנות ללא סחיטות, ומי שאינו רוקם חלום עבורה עלול להיקלע לתחושת החמצה ואיבוד תקווה. ישראל נידונה להוות חממה לאוטופיות, אם היא חפצה לשרוד ולשגשג.

לצערי, כתיבת אלטנוילנד חדש מתגלה לעת עתה כמשימה קשה עד בלתי אפשרית. אנחנו מסוכסכים מדי עם עצמנו. רודפים במקביל אחרי הטוב והרע. מגלמים את כל היופי שבעולם מחד ואת כל הכיעור מאידך, את כל התום ואת כל הרשעות, את כל האמונה ואת כל הכפירה, את כל האהבה ואת כל השנאה, את כל ההגינות ואת כל האלימות. יכולנו לשוות לחיינו את האצילות שאנחנו יוצקים לטכסים שלנו, אך איננו מפסיקים לעוות את דרכנו ולהעכיר את דמותנו. המחאה היחידה, הכנה והאמיתית, היא בחלום ובשירה; היופי היחידי נמצא בנעורים והם אינם תלויי גיל; התקווה היחידה דורשת תעוזת שלום. המדינה משתנה ואיננו יודעים מה תהיה דמותה בגלגול הבא. חלפה לה המדינה החלוצית, המדינה במדים ואילו המדינה המתנחלית עושה שמות בציונות המתגלה מיום ליום כמשיחיות שקר שכולה גזלה ונישול. נותרה רק הכמיהה למדינת החלומות כפי שהיא רווחת בקרב קומונות, שנות שירות, מכינות קדם צבאיות, קבוצות לימוד, חוגי יצירה. אלטנוילנד חדש נרקם לנגד עינינו, אך משום מה אינו מצליח לפרוץ מבעד לשרידי חלומות העבר, רסיסי הזיות משיחיות ושברי עסקנות פוליטית. כאילו שבוי בקליפות ישנות, מתקשה להשתחרר מאזיקים נושנים. אלטנוילנד תוסס יותר, קדחתני יותר, מפוכח יותר. תושבו מפעיל את דמיונו בעזרת שכלו, אינו מתפתה למלל מגי ואינו נרתע מלהיכשל במאמציו לשינוי פני המציאות. מצד אחד, מדינת פנסיה עבור כל אלה שמיצו את האפשרויות בחו"ל, הרוצים להיגמל מהתזזית היהודית ולהירתם לחיבור מדרש חדש; מצד שני, מדינת נעורים, המתחדשת לבקרים, ומחפשת לה נתיבים לעולם הבא.

אינני חושב שאלטנוילנד החדש צריך להידמות לאלטנוילנד של הרצל. הוא יהיה פחות רדיקלי ופחות קוסמופוליטי ממנו. יותר מתחשב במציאות שהתגבשה עם השנים ומחובר לסיפורים הנרקמים בעצם ימים אלה. אם הרצל היה קם לתחייה ומסתובב בקרבנו, הוא היה ממהר להוכיח אותנו על הצרחות ועל הריחות. קובל על ריבוי הכבישים ומאיץ בנו לפתח רשת של רכבות תחתיות, עיליות, עוקפות ו... "מרחפות". הוא היה נחרד מפולחן ההישגיות הרודה בכול, מחפה על כל העוולות ומתגמלת לא מעט בריונים: "ההישג", הוא היה אומר, "אינו מענין אותנו עוד" (81). בגילויו שהפוליטיזציה מקלקלת את הכול, הוא היה שב כלעומת שבא או – אולי – מתפקד לכל המפלגות כמחאה: "בכלל אין הפוליטיקה אצלנו לא עסק, לא אומנות, לא לגברים ולא לנשים. ממגפה זו ידענו להישמר. הבריות הללו, שמבקשים להתפרנס מהכרתם זו המוטפת מגבוה לאחרים, במקום להתפרנס מעבודה, אנו מבחינים בהם מיד, מביטים עליהם בשעט-נפש, ואין בכוחם עוד לגרום נזק לחברה. בתי-המשפט פסקו כבר לא-פעם במשפטים על דבר עלבונות, שהביטוי "פוליטיקאי מקצועי" הוא ביטוי של עלבון. ועובדה זו הרי אומרת הרבה" (81). עם זאת, אם הוא היה בוחר להתגורר בחיפה, אכזבתו הייתה קלה יותר. העיר כפי שהיא די הולמת את התחזיות שלו וסביר להניח שעם השנים, כאשר יגמרו להקים גורדי שחקים בעיר התחתית, היא תדמה לעיר חלומותיו בה "החיים עולזים לקראת שמש" (76). הוא היה נהנה מהקניונים ומההמולה המאפיינת אותם.

האמת היא שהרצל לא הרבה לדבר על מדינה כמו על חברה וליתר דיוק על חברת מניות, שהופכת הודות לאינטרסים של מחזיקי מניות אציליים במיוחד, לחברה שיתופית אליה מצטרף כל המעוניין. חברה על-לאומית הפתוחה ללאומים אחרים והנמצאת בכל התחומים בקדמת הקדמה, מטפחת את המדע ואת הטכנולוגיה. הרצל הפיח בחברה שלו את הרוח הקואופרטיבית שרווחה בזמנו. הקואופרטיבים היו אמורים לאזן את הכוחות בין הבעלים והפועלים, הקבוצות והיחידים. להאיץ בפועלים להתארגן, להוות מוקד כוח והשפעה ולהתחלק ברווחים עם הבעלים: "על-ידי השותפות שלנו לא נהיינו לדלים יותר גם ביחידים אמיצים, אלא להפך. היחיד אינו נחשק בתוכנו מצד אחד על-ידי אבני הריחיים של הקפיטליזם, ומן הצד השני אין גולגולתו נערפת על-ידי אותה השוויוניות של הסוציאליזם. אנו מכירים ומעריכים את ההתפתחות של היחיד, כשם שאנו מכבדים ומוקירים את בסיסו הכלכלי, את הרכוש הפרטי" (94). בחזונו, לא מדובר בחברה יהודית כמו בחברה קוסמופוליטית. הקוסמופוליטיזם מנקז לתוכו את המיטב שבתרבות האנושית: "החברה החדשה הזאת מבוססת כולה על אותם הרעיונות, שהם עצמם יצירה קיבוצית של עמי-התרבות כולם. [...] אי-מוסרי יהא זה, אפוא, אם אנחנו נבוא כיום ונמנע את ההשתתפות בכיבושינו, אשר רכשנו לנו, מכל אדם, שיבוא ויאמר לתת ידו לנו, ויהא הוא מאיזו דת או מאיזה גזע שיהיה. גם אנחנו נשענים על כתפי אחרים; על כתפי עמי-התרבות. כל הבא ונותן ידו לנו ומתחבר אלינו, מודה בחוקת-חברתנו ומקבל עליו את החובות של עדה זו שלנו – הרי הוא רשאי ליהנות מייד גם מכל זכויותינו" (153). כולם יכולים להגיש את מועמדותם לחברה החדשה, כולם יכולים להתקבל אליה: "בשעת קבלת ההצעות לא שמנו לב כלל ועיקר ללאומיות ולדת. כל מי שרצה לעבוד את אדמת ישראל, טוב היה ורצוי לנו" (218). המוטו של נשיא החברה, רופא עיניים מבוגר, הוא לא אחר מאשר: "ירגיש נא את עצמו הנוכרי טוב בתוכנו" (114). מדובר בחברה ללא גבולות, בעשייה ללא גבולות. דובר אז בארץ שוממה הזקוקה למים, לצל ולקדחתנות היהודים: "ארץ-הניסיונות למען האנושיות" (55).

החברה של הרצל מושתתת על אצילות רוח וכולנו יודעים שאצילות היא נחלתם של בודדים, המעדיפים לשמור מרחק מההמולה החברתית והפוליטית. חברה אמיתית מושתתת על אינטרסים של בודדים ושל קבוצות ואם אינם חולקים אינטרסים משותפים, החברה תקרוס. ספרו של הרצל לא היה אוטופי, הוא היה תמים. התמימות ניכרת בדמות האדם שעמדה מול עיניו. הוא הוקיע את רודפי הבצע והכבוד. התנער מחברת השפע המפקירה את העניים לגורלם: "החברה הישנה הייתה כבר בסוף המאה האחרונה עשירה למדי, אלא שסבלה מן המבוכה הגדולה ללא-דרך. היא הייתה אוצר מלא על כל גדותיו, אבל בשעת הצורך אי-אפשר היה למצוא בו את כף-המרק הנדרשת" (83). הרצל רצה חברה ללא מדינה, הוא קיבל מדינה ללא חברה. כישלון הקואופרציה היצרנית, במושבים ובקיבוצים, גרר אחריו את החברה. דיכוי האינדיבידואל על-ידי הכלל הוציא את הרוח מן המפרשים הקואופרטיביים. באירלנד לא פחות מאשר בישראל. הטפילות הכלכלית התגנבה לקולקטיביזם מהרגע שהתגנב החשד ללב כל אחד שהוא עלול להיות מנוצל לרעה ולצאת קירח מכל הצדדים. הקיבוציות קרסה, כי לא ידעה לסייג את השוויוניות ולהבדיל בין העצל והחרוץ. היום אפשר לומר שאם קיימת חברה שאינה מאמינה באגודות, בעמותות ובקואופרטיבים, זו החברה הישראלית.

הרצל לבטח היה מסתייג מעיסוק היתר באופייה היהודי והלא יהודי של המדינה כי הוא לא רצה להבדיל בין בני אדם. הדחקת הממד היהודי לרשות הפרט היווה תנאי הכרחי לקימומה של החברה הקוסמופוליטית עליה חלם. הוא היה נבעת מצרות הלאומניות היהודית ומן ההתפתלויות של העוסקים בניסיונות ליישב בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. לאחרונה ניכר בקרב הציבוריות הישראלית, אנשי המוסדות הלאומיים כאנשי אקדמיה, ניסיון לייהד את הרצל. אבל בעיניו הדת הייתה עניין פרטי. כל דת, לרבות היהדות: "אין זה עסקה של החברה, אם פלוני מבקש לו את רגע ההתעמלות שלו, המקשרת אותו עם האלוהים, בבית-המקדש, בבית-היראה, במסגד, במוזיאון האומנותי או בקונצרט הפילהרמוני. עניין זה נתון לליבו של כל אחד" (257). להוציא ספק רהביליטציה, ספק משפט של שבתאי צבי באופרה, הנהגת שנת היובל לפיה קניין הקרקע יחזור כעבור חמישים שנה לחברה החדשה וסדר פסח הפתוח לנציגי כל הדתות, גיבוריו של הרצל לא מגלים קשר מיוחד ליהדות.

באימפריה האוסטרו-הונגרית הקורסת, כל אחד רצה להצטיין במשהו, יהודים ולא יהודים. פרויד המציא את התת-מודע והשכיב מיליוני אנשים על הספה. ויטגנשטיין פתר את כל בעיות הפילוסופיה בחוברת של כמה עשרות עמודים, התכחש לפתרונותיו ועורר מחדש את כל השאלות הפילוסופיות. היטיב לעשות רוברט מוזיל שהחל לתאר את קריסתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית – אותה הוא מכנה קקניה – בספר של אלפי עמודים אודות אדם נטול-תכונות. הרצל היה דמות אוסטרו-הונגרית למופת. חבר בגלריה מכובדת למדי שמנתה דמויות גאוניות נוספות כקרל קראוס, קרל פופר ועוד קרלים למיניהם. הוא החשיב את עצמו לגדול התסריטאים של האימפריה ומשלא עלה בידו לשכנע את בני-זמנו בכישרונו, הוא החליט לביים את גאולת העם היהודי. הוא הצליח חלקית ונכשל חלקית. אלטנוילנד שלו נראה באמת כ"חד-גדיא חדש" (210) ונשמע באמת כ"סיפורו של פונוגרף" (211). אין יודעים עד כמה הוא כתב את ספרו במצב רוח נבואי או הומוריסטי. אין יודעים אם להתפעם מסיפורו של ג'ו לוי, מחולל המבצע, או לצחוק ממנו. לא במקרה גיבוריו, כולם דוקטורים ופרופסורים, הם אנשים שמאסו מהחיים והתייאשו מן האנושות: "אילו אני הייתי במקומכם", אומר קינגסקורט לפרידריך לוונברג, "הייתי מנסה דבר-מה גדול ואדיר, שיפער גם את פיותיהם של האנשים מרוב השתוממות" (47). יותר מכול, הרצל כשל בהנחה הבסיסית לפיה עליית היהודים תעלה את רמת החיים הכללית באזור ותרתום את הערבים להצלחת המפעל הציוני כולו. דבריו של רשיד-ביי לקוחים מאופרה הזויה: "כלום תהא מביט על אדם, שלא נטל ממך כלום אלא בא ונותן לך משהו כעל שודד? היהודים העשירו אותנו, ומדוע נתרעם עליהם? הם חיים אתנו כאחים, ומדוע לא נאהבם? "(128) אבל יכול להיות שהוא היה נכשל עוד יותר לולא היה משלב חלום עם מציאות, אגדה עם תקווה, קדחתנות עם ייאוש. אוטופיה היא לא לוקסוס, היא כורח מציאות חיינו. בהעדרה – האימפריה הישראלית עלולה להתגלות כקקניה חדשה, עם אזרחים ללא-תכונות מחד ואזרחים עם תכונות מפלצתיות מאידך.

קורה לי יותר מפעם אחת לחלום על מדינת ישראל שנייה, אי שם בין זיתי הגליל וארזי הלבנון, והיא דומה להפליא לאלטנוילנד של הרצל והיא מסוכסכת עם מדינת ישראל-יהודה. חולם תרתי משמע, בשנתי, על משכבי בלילות. מבלי לומר אם זה חלום ורוד או חלום בלהות ומה פשרו. אני יודע שבאחד הימים נשוב ונקרא באלטנוילנד על מנת לחבר אלטנוילנד חדש. ללא תמימותו של הרצל, ספק אם היינו מקימים מדינה; ללא חידוש התמימות, ספק אם נשמור על המדינה.

הקטעים לקוחים מ-"אלטניילנד, ארץ עתיקה-חדשה", בתרגומו של דב קמחי, הוצאת מרדכי נוימן, תל אביב, תש"ג.