פרשת בא

העברים לא היו עבדים אלא גרים שהוטלו עליהם מיסי עבודה. אפילו כבשים היו להם, אפילו מקנים לא חסרו להם. הם היו בעלי רכוש וסביר להניח שאת רכושם המירו בזהב ובשמלות לפני שעזבו את מצרים – אלא אם בזזו אותם. השהות במצרים נופחה לממדים של שעבוד על-ידי האפוס שעומד ביסוד גיבוש ערב רב לכדי אומה. זו לא היתה גלות – כי לא היתה לעברים ארץ מוצא שאליה אפשר היה להתגעגע כפי שהתגעגעו גולי בבל; זה לא היה שעבוד – כי הם לא חוו סבל ממשי ממשטר העבודה של המצרים; לכל היותר זו היתה ארץ שהתנכרה והתנכלה להם כי היא החלה לראות בהם מיעוט מאיים על ההגמוניה הפרעונית. היה להם אל שונה משאר המצרים אבל אל זה לא הפריע למארחיהם כל עוד הם לא ערערו על סמכותו האלוהית של פרעה. הם נהנו מהטבות שונות עד שפרעה התנער ממורשתו הכלכלית של יוסף, שלל את כל הטבותיהם והטיל עליהם מיסי עבודה. פרעה לא היה רשע אלא דמגוג פופוליסטי אנטישמי בטרם עת שהסית את עמו נגד יורשי יוסף.

בהקשר זה, משה מתגלה כדמות בבואה של יוסף. הזהות הכפולה של יוסף היא של יורד שרוצה להגשים את חלומותיו ולהצליח כדי לנצח את לגלוגי סביבתו המשפחתית. הוא נוסע הרחק, עובר כל מיני מבחנים, יורד לבורות ועולה מהם, מעפיל לתפקיד בכיר ועושה למלכו לא פחות מאשר לבני משפחתו. הוא גדל כעברי והצטיין כמצרי. לעומתו משה לא השתחל לבית פרעה אלא יצא ממנו. יוסף שיעבד את העברים – עם שאר גרי מצרים – לפרעה, משה שחרר אותם משעבוד. יוסף היה פוליטיקאי ממולח ששילב קסמים חושניים וחנופה פוליטית, משה נחוש והחלטי. יוסף עבד את עצמו יותר מאשר את אלוהיו, משה עבד את האש הבוערת בקרבו והתמסר כל כולו לשליחותו. יוסף הוא נפל של עברים, משה מנהיג עבדים שסיפחו אליהם את העברים. הזהות הכפולה של משה הפוכה. הוא גדל כמצרי והצטיין כנביא בני ישראל. לפי ראב"ע, נפשו היתה צריכה להיות "על המדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים" (ד"ה "ולא יכלה עוד הצפינו" (שמות ב, ג)). אחרת הוא לא יכול היה להתעלות ולראות בשעבוד בני ישראל. הוא לא הוריד אותם אלא ניער אותם מכבליהם והעלה אותם.

*

מכת בכורות מסבכת עוד יותר את היחס הדו-משמעי של התוראי לבכורים. מצד אחד, הוא פוסל את כל הבכורים לברכת הבחירה, מצד שני הוא מכתיר את עם ישראל כבנו בכורו של האל. הוא מכה בבכורי מצרים וחס על בכורי ישראל. הוא מצווה את פדיונם ומקדיש אותם לאל ופוסל אותם לכהונה. ניכר על פניו שהתוראי לא יודע מה לעשות עם קדושת הבכור שהונהגה בעת העתיקה לפי: "קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל-בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה:  לִי, הוּא" (שמות יג, ב). הוא לא מרפה וחוזר על ההקדשה פעמים נוספות במקרא: "כָּל-הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ, הַזָּכָר-תַּקְדִּישׁ, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ (דברים טו, יט). העיסוק בנושא כה כוללני שהוא תובע גם... פטר חמור. החמור הזה עורר לא מעט תמיהות הן בקרב גדולים הן בקרב קטנים:

"אמר ר' חנינא: שאלתי את ר' אליעזר בבית מותבא רבא: מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים? אמר לי: גזירת הכתוב היא. ועוד שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים" (בכורות ה, ב).

*

הפרשנות המסורתית לוקה לפעמים בפיקסציה והיא תלויה לא מעט בכל מיני פיקציות. רבו הפירושים אודות השימוש במילה "בא" בפסוק: " וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה; וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו" (שמות ט, א). אפשר היה לומר שהתוראי פשוט טעה ואמר "בא" במקום "לך" (אם כלל "לך" עדיף על "בא") ולסגור את הסוגיה. אבל בעולם החלמאי למדי של חלק מהפרשנים, השימוש במילה "בא" הניב תילי תילים של פירושים, והתמוה ביותר הוא הפירוש הקבלי של הזוהר. הוא נוטה לפרש את "בא" כ"רד" לעולם הרוע כדי לגאול את האלוהות השרויה בכלא מצרים. אנחנו מקבלים את "דרוש התנינים" שכל כולו נועד להציל את האלוהות מן הרוע. ככל שאני מקשיב למקובלים, אני שואל את עצמי למה האלוהות שבויה ברוע, ואם היא אכן שבויה למה היא לא משחררת את עצמה וזקוקה לעזרתו של ייצור הקרוי... מקובל, בין אם מדובר במשיח ובין אם במשה. אני יודע שחידושם הגדול של המקובלים היה לפרש את גורל האל לפי גורל ישראל – התיאוסופיה נגזרת מישראלסופיה במחיר שביית האל בגורלו של ישראל.

משהו בקבלה מטריף את דעתי. בניסיונם לפרש סיפור משובש, המקובלים יוצרים סיפורים תמוהים עוד יותר. חז"ל, הם לפחות, ניסו להתחכם עם הכתוב, והציעו כל מיני מדרשים שעושים אמת עם המציאות הפוליטית העגומה ועם הקיום היהודי המתכחש למציאותו כדי לשמור על אלוהיו. לעומתם המקובלים מתפרעים וזורים חול קדוש על כל במה ועל כל ספר. במקום להתייחס לסתירות המהותיות, הם מורחים מיתולוגיה פנטסטית עליהן. הם לא שואלים את השאלה הבנאלית ביותר: "מי צריך אל שצריך אותי כדי להצילו מהצדדים האפלים שלו?"

אני מודה שאני לוקה בנכות קשה חריגה באווירה הקבלית שבה שרויה היהדות ולה היא זקוקה כדי לנשום: איני מבין את רז הרזים ואת סוד הסודות. היות שהמקובלים וחוקריהם נוטים לחלק את האנשים לשני סוגים – מקובלים שמתפרעים ותינוקות שנשבו – אני בוחר לי להיות... "אחר." בכאב, בצער ובהשלמה. אני קיים ואיני סובל בלבולי מוח, לא של הרמב"ם ולא של הזוהר. במקום להתנער מגיבובי הזיות אלה, החוקרים המהוללים מתבוססים בהן. הם לא מפסיקים לשאול את קהל שומעיהם: "האם אתם עוקבים אחרי? האם אתם איתי? האם אתם מבינים?" אם הם מתקשים להבין את עצמם, איך אפשר להבין אותם? נראה לי (גם אם החשד הזה עלול לקצר את ימיי בעולם שכולו קליפתי) שהמקובלים הם אנשים בלתי שפויים הרואים באי שפיותם התנסות עליונה. אעז לומר: משל הפרדס לא בא אלא כדי לשלול כל פרשנות גנוסטית ולהציגה כפתח לכפירה או כמסוכנת לבריאות הנפש. היחיד שיצא בשלום ממנו היה "אחר" שקיצץ בנטיעות – הגנוסטיים – והחל לקרוא בתורה כפי שמשכילים קוראים בהומרוס ובמקרא.

הקבלה דרדרה את היהדות לדרגה של מיתולוגיה ולולא ענתה על מאוויים נפשיים פגניים ונתנה ביטוי לתובנות פסיכולוגיות כאלה ואחרות ספק, אם  היתה קוצרת את ההצלחה שהיא יודעת בקרב מקובלי האקדמיה. היא מכשירה את הקרקע לעבודה זרה מתוצרת היהדות ומעניקה לגיטימציה יהודית לנימים הפגניים המצויים בתשתית כל כמיהה דתית. הפרשנות הקבלית היא סטייה הזויה וכל המאמץ אותה אינו רואה יותר את הכתוב אלא כתירוץ לפסיכולוגיה מיסטית או למיסטיקה פסיכולוגית. ספִרות לא היו ולא יהיו. צמצום לא היה ולא יהיה. רק שבירת הכלים לא מפסיקה להתרגש עלנו. חבל להתעכב על שרידים מהגנוסיס הזר לתורה.

Lawrence Alma-Tadema, Death of the Pharaoh Firstborn son (1972)