פרשת בראשית

גם לקטע זה – לכל הפחות סיפור בריאת העולם שבפרק א' – מגיע להתייחס כאל שירה. קראנו בו כל כך הרבה פעמים, הוא שגור בפי כה רבים, שהוא נעשה לסיפור הבריאה הבולט ביותר בספרות העולמית. הוא מקובל על מיליארדי בני אדם ואילו, השאר אינם יכולים להישאר אדישים למקצב שלו. הפרשנות, המנסה להראות עד כמה הוא חכם ועקבי כאשר לאמיתו של דבר הוא פרוזאי ופיוטי גם יחד, רק פוגמת בשירתיותו. גם אם יקום איש מדע ויוכיח לי שהוא מופרך מיסודו, אמנע מלהתווכח איתו, אלא אשסה בו: "מי עשך מבקר של משורר בראשית?" כל סיפור שלא נציע, הן כמדעני גרעין הן כאסטרונומים, הן כמספרי תולדות היקום באריכות או בקיצור הן כמספרי מיתוסים, לא יתחרה בו לעולם. מעמיסים עליו כה הרבה פרשנויות, על כל מילה, כל אות וכל תג, שאנחנו מפוגגים את קסמיו הפיוטיים. איני מאמין במילה אחת בו – ואיש אינו דורש זאת ממני אלא אם הוא מקבל את משכורתו מהרבנות הראשית – אבל אני מאמץ אותו בחדווה ילדותית שלא פג קסמה. הוא היה שיר ערס בתקופת ינקותי והוא חוזר וכופה את יופיו עלי לעת זקנה. מי שאינו מסוגל לקרוא בהתלהבות ילדותית פסוקים אלו שיעבור לקיצור תולדות האנושות של נוח הררי, שמעולם לא יוכל להתחרות עם קיצור תולדותיה בקטע זה. אני גם אוהב את שירת הים, כי היא מושרת מפי אישה והיא יפה, לעומתה איני אוהב את שירת האזינו כי היא מפחידה אותי. אז אני מציע להכריז על סיפור הבריאה כעל שירת הבריאה...

"א. בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ ב. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם ג. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר ד. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ ה. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד" (בראשית א, א-ה).

וכל העת, האל-האומן, הדמיורג, מרוצה מיצירתו. כל הזמן הוא רואה "כי טוב." הוא אפילו מרוצה עוד יותר עם גמר המלאכה: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (בראשית א, לא). בהקשר זה, ארשה לעצמי להתרגש מדבריו של ר' נחמן מברסלב:

"ואמונה יש לה גם כן זמר המיוחד לאמונה. וכמו שאנו רואים שאפילו אמונות עכו"ם בדברי טעותם יש לכל אמונה זמר מיוחד, וחכמת האפיקורסות יש לה גם כן ניגון המיוחד לה, כמו שאמרו על אחר שלא פסק זמר יווני מפיו. והצדיק משיג את הזמר היותר עליון" (לקוטי מוהר"ן דף עט).

*

אחרי פרק א', הגרסה השנייה של הבריאה משבשת ומסבכת את הקוסמוגוניה הראשיתית. מתחיל סיפור גן עדן עם העצים והנהרות שלו, סיפורי אדם וחווה וההיכרות ביניהם, הנחש הערמומי החושף עד כמה האדם ערום ועריה. הוא נוטע בשניהם את היצר ובמקום להודות לו הוצאנו את דיבתו רעה וגרמנו לעוול הגדול ביותר במסכת היחסים בין חיות ובני אדם. החיה המפרה נעשית לחיה החוטאת; החיה המרפאה נעשית לחיה המחסלת; החיה החכמה נעשית לחיה המקוללת. הנחש הוא הגיבור האמיתי בגרסה השנייה. חוה אפילו לא מבינה את מה שהיא אומרת כי היא לא מבינה את האיסור כמו שאיני מבין אותו. התוראי שם בפי הנחש את הקטע הנצחי הזה:

"ד. וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן ה. כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע ו. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל" (בראשית ג, ד-ו).

האדם מתגלה כייצור רכרוכי שממהר להאשים את האישה בפשעיו. היא פיתתה אותי, היא דחפה אותי, היא משלה בי. ושניהם מגלגלים את האשמה על הנחש הסופג את הקללה האמיתית: "יד. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ" (ג, יד). האישה גם מקבלת את עונשה האימתני: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ--בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ" (ג, טז). האדם מקבל את חלקו: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ:  כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב" (ג, יט)

איני יודע אם אדם וחוה אכלו מעץ הדעת או מעץ החיים. האבחנה בין טוב לרע אינה בהכרח מוסרית. אחרי שאדם אכל את הפרי, הוא לא שאל מה טוב ומה רע והחל לעשות את הטוב או את הרע. הוא ידע את חוה. הפרי עורר את תשוקתם ואת סקרנותם. הפרת הצו הבלתי ברור – כמו כל צווי האל – קוראת לתגובה. ההפרה מוכרת בספרות העולמית כ"חטא הראשון" או "החטא הקדמון." האשמה העיקרית מוטלת על חוה, ובניגוד לנטייה לגלגל את האשמה לצד הנצרות, חז"ל לא נמנעו מלעבותה: "גורש מן הגן בגלל אשתו" (ספר אדם וחוה טז, 5); "נידה, בתולים, עיבור, היריון, לידה, הנקה, צער גידול ילדים והשתוקקות לבעל שימשול בה" (עירובין קא, א); "בתחילת וסתה קשה לה, בתחילת בעילתה ובתחילת הריונה" (אבות דרבי נתן נוסח א, א); "מפני מה ניתן לאישה מצוות נר שבת... על שכיבתה נשמת אדם הראשון" (בראשית רבה יז, ח). אומנם ראו חז"ל במתן תורה את האמצעי ששחרר את בני ישראל מחטא אדם וחוה: "ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן, אומות העולם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן" (שבת קמו, א). אבל האישה היהודייה ממשיכה ללכת למקווה כדי להיטהר...

נראה לי שחשש האל אפיסטמולוגי יותר ממוסרי: ידיעת הטוב והרע עלולה להביא את האדם לטעום מעץ החיים. האל מגרש את האדם מאותו עולם שבו הכרת הטוב והרע מובילה לחיי עולם ומפקיד את כניסתו בידי הכרובים: "וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג, כד). לא רחוק היום שבו הודות למדע האדם ישיג את החיים – כלומר חיי נצח, על ברכותיהם וקללותיהם, חלומותיהם וסיוטיהם. השאלה הקיומית תהיה אז: "למות או לא למות?" הקריאה המוסרית בספר בראשית, במיוחד בפרקים הראשונים, שיבשה את הקלפים הקוסמוגוניים המרתקים ולא תרמה הרבה למוסריותו של האדם.

*

ואז בא הסיפור התמוה של קין והבל. איני מבין למה האל מעדיף את מנחת הבל על פני מנחת קין. איני מבין את עונשו של קין למרות הדו-שיח האדיר בינו להאל:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי י. וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה יא. וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ יב. כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (ד, ט-יב).

איני יודע איך להתייחס לקטע הזה מלבד להפיק ממנו שהאנושות מתחלקת לדמויות נייחות הנקשרות לפיסת אדמה שאותה הם מפרים בזעת אפם ומקצים ממנה מנחה לאל המקומי ודמויות תזזיתיות עד אלימות הנעות ומסכנות את חייהן. האוטוכטונים והנוודים, המקומיים והמהגרים, הילידים והגולים. במספר פסוקים האנושות משתלשלת לה עד להולדת אנוש שעליו נאמר "אז הוחל לקרא בשם ה'" (ד, כו). כאילו כל הקודמים לא קראו בשם האל.

ושוב חוזרים לגרסה הראשונה. ללא קוסמוגוניה וללא שבת. ללא צלע וללא נחש. ללא קין והבל. הפתיחה לפרק ה' נשמעה כהתחלה חדשה לגמרי לסיפור בריאת האדם, כאילו לא קרה דבר קודם:

"א זֶה סֵפֶר, תּוֹלְדֹת אָדָם:  בְּיוֹם, בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים, עָשָׂה אֹתוֹ ב. זָכָר וּנְקֵבָה, בְּרָאָם; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם, בְּיוֹם, הִבָּרְאָם ג. וַיְחִי אָדָם, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ, כְּצַלְמוֹ; וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, שֵׁת." (בראשית ה, א-ג).

את מקום הנחש היורה את רעלו היצרי תופסים בני האלוהים שאינם מצליחים לעמוד בקסמי בנות האדם: "וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ" (ו, ב). מקורות לא תלמודיים מדמים את בני האלהים למלאכים, המתרגמים ורש"י ל"בני הגדולים" (אליטות?), אחרים מזהים אותם עם זרעו של שת, וכו'. ואולי אלה היו פשוט בני האל או שאר האלים לפני שישראל ופרשניו אימצו להם את הדמיורג בתור אל כל האלים. מכל מקום, בעקבות ההכלאה הבלתי טבעית ההופכת את האדם לחצי אל, לחצי מפלצת או לחצי מלאך, האל מחליט לקצר את חייו ומצטער על בריאתו : "וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם" (ו, ה). בריאה שהחלה בטוב מסתיימת ברע. הכול בגלל האדם המקלקל את דרכיו, את יחסיו ואת הבריאה כולה. סביר להניח שזו הייתה גורלה של הארץ לפני מיליארדי שנים ושזה יהיה גורלה בעוד כמה מיליוני אם לא אלפי שנים... חז"ל מיהרו לצנן את האופטימיות של האל בפרק הראשון. בריאתו טובה, האדם רע מנעוריו. ידועה המחלוקת הפרדיגמטית בין בית שמאי ובית הלל:

"ת"ר שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה, הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו" (ערובין יג, ב).

מאז הפרשנות הרבנית אינה מפסיקה לנקות את האל ולהרשיע את האדם...

*

על בסיס קריאה פשוטה המבחינה בין קטעים שונים איני רואה סיבת להמולה הפרשנית. אלא אם מאמינים שהעולם נברא לפני כמה אלפי שנים ומנסים ליישב את סיפורו עם הסיפורים המדעיים. לפחות את סיפור בראשית אני מבין. את הסיפורים על אודות המפץ הגדול, החלקיק האלוהי ומיליארדי השנים שלהם – איני מבין. הניסיונות ליישב את הסיפורים הם כה חמודים עד שהם מטמטמים את השכל ופוגעים ביופיו של הטקסט המקראי. לפחות חז"ל פיתחו להם מדרשים כדי להתחבט מבלי להישמע מפגרים. היא ידעו לרמוז – לא יותר! – על גישה שלפיה העולם מחזורי:

"אמר ר' יהודה בר' סימון: יהי ערב אין כתוב כאן אלא ויהי ערב מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכאן. אמר ר' אבהו: מכאן שהיה הקדוש ברוך הוא בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אילו אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי" (בראשית רבה, ג, ז).

הנטייה לראות בסיפור בראשית משהו ממשי – אפילו בקרב אנשי מדע – עומדת לרועץ לפרשנים. פיזיקאים – אני עוד סובל (הם גילו כמה דברים והמציאו כמה פטנטים); אבל הפליאונטולוגים! מיישבים גרסה עם גרסה, שושלת עם שושלת, אירוע עם אירוע. מדובר במיתוס יפה שכל הדרו בפשטותו. האל ברא את העולם בשישה ימים, הוא ברא את האדם זכר ונקבה, בצלמו וכדמותו, כאשר הפירוש הנפוץ ביותר הוא פירושו של הרמב"ם המדבר על השכל: " ומפני ההשגה הזאת השכלית נאמר בו, בצלם אלוהים ברא אותו" (ראה מורה נבוכים חלק א, פרק א). מצידו, שד"ל אומר ש"כמו האל הוא בעל הכוחות כולם, כן האדם נבדל בזה שהוא לבדו בעל הכנה וכוח לכל מידות ולכל הפעולות שבעולם." אומנם האדם אכל מעץ הדעת אבל הוא מעולם לא ידע ממש מה טוב ומה רע. הוא קיבל כצו עליון להתרבות – "פרו ורבו" (א, כח) – ואיני יודע אם זו ברכה או קללה. חלק מצאצאיו התחרו זה בזה וחלקם הרגו זה את זה, חלקם התמחו במרעה וחלקם בעבודת אדמה, חלקם במלאכה וחלקם באומנות.  הם רכשו להם מיומנויות, חלקן טובות וחלקן רעות, הם אימצו להם אבחנות בין פעולות טובות ופעולות רעות. לא הייתי מציע להתעקש להקשות על הפשט. הוא לא קורס תחת הסתירות שלו, הוא קורס תחת הפרשנויות המופרכות לסתירות האלה... הרחיק לכת בהתלהבותו הרמב"מית משה קווה, פיזיקאי מאוניברסיטת בר אילן, שמסכם את צידוקה המדעי של הבריאה במשפט: "אילו מדען בן ימינו היה כותב את הפסוק הראשון בתורה, היה כותב: 'בראשית נוצר המפץ הגדול שממנו נוצר "החלקיק האלוהי" שברא את השמים והארץ'."

*

יותר משידוע פשוטה של פרשת בראשית ידועה שאלתו של רש"י התוהה עם חז"ל למה התורה מתחילה בספר בראשית:

"אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא מ'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם' (שמות יב, ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטווו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום 'כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם' (תהילים קיא, ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו." (ראה ילקוט שמעוני, בראשית א, א).

שאלה נועזת לכל הדעות. במיוחד מפי רש"י שקיבל את תורתו משמים ולא היה עולה על דעתו לתהות על שיקולי העריכה של האל. אבל יותר מאשר עוררה תהיה על האיש היא ריתקה את הפרשנים לשווא. כמתפעמים מתעוזתו כאשר הוא נמנה עם הפרשנים שהקהו את תעוזת חז"ל יותר מאשר הלך בעקבותיהם...

תמונה: Pixabay.com