פרשת דברים

26 Jul 2017 פרשת דברים
Posted by Author אמי בוגנים

איני מבין, אני מודה, למה הפרשנים הנאורים אינם מתחשבים בהשגות העיקריות של ביקורת המקרא, קרי שקטעי התורה הם ממקורות שונים, שרוח האל שרתה על שלל מחבריהם, שהכתוב כולל סתירות ושיבושי עריכה. הדבר היה מונע מהם מלהתעכב יתר על המידה על שיבושים לא חשובים ומפנה את ההשראה שלהם לפרשנות יוצרת. אבל היא שבה ונתקלת באותם אתגרים פרשניים – ומעמדו של ספר דברים הוא אחד מהם – שביקורת המקרא גמרה לעסוק בהם מזמן. דבר בביקורת המקרא לא מונע מפרשנים לפרש את הכתוב כאוות נפשם. אימוצה רק היה חוסך מהם מאמצי סרק שאינם מניבים חידושים. האל, יהיה אשר יהיה, לא היה ניזוק אילו היינו מכירים בסרבול העריכה של התורה שנאצרה בקרב נביאיו-דובריו. גדולתם של חז"ל היתה בהעפלה לרמה אגדתית-יצירתית מופלאה, והיא כה חסרה לפרשנים העכשוויים עד שהם עלולים לייאש מקריאה בתורה. אפילו מחבר סיפורים קצרים אחד לרפואה איני מכיר, אפילו לא מדרשיסט  בולט. לא במקרה מירב ומיטב היצירה המדרשית מצויה בקרב נשים. קולן לא נשמע ואילו קולם של רבני הבית היהודי – שלא לדבר על קולם המתייבש של האדמו"רים למיניהם – צרוד ובקושי נשמע.

ספר דברים היא יצירה אפית נבואית בפני עצמה הסוקרת את תולדות ישראל מיציאת מצרים עד מות משה. מחברה היה משה עצמו או אחד מחסידיו הקנאים ביותר, הנביא ירמיהו או אחד מסופריו. לא בכדי זכה למעמד של "משנה תורה" (דברים יז, יח) – ועבור פרשנים אחדים הוא חשוב יותר מכל הספרים הקודמים, בגלל היעדר המשקעים המיתולוגיים של הבריאה, סיפורי האבות, ניסים מהממים, עניני קורבנות וכהונה ועוד. הם שואלים מה קרה למשה שהוא חזר וכתב את התורה ומבליטים את ממד הביאור: "באר את התורה הזאת לאמר, אמר להם: כבר אני סמוך למיתה. מי ששמע פסוק אחד ושכחו יבוא וישננו, פרשה אחת ושכחה יבוא וישננה, פרק אחד ושכחו יבוא וישננו, הלכה אחת ושכחה יבוא וישננה. לכך נאמר: באר את התורה הזאת לאמר" (ספרי דברים פרשת דברים פסקה ד). זאת יצירה מוסרית המהדהדת במלא עוצמתה ומסתיימת בברכותיו וקללותיו של מנהיג נצחי שעומד למות ככל האדם.

לספר דברים יש מעמד של קיצור תורה (אולי מדובר בתורה שכבלה את המלכים ונכתבה על-ידי שמואל או מי מטעמו). חז"ל נטו להתייחס אליו כאל ראשיתה של התורה שבעל פה המבארת את התורה שבכתב (ראה מגילה לא, ב). מה שלא יהיה, ספר זה מנכיח את האל בפיו של מנהיג עולם, שהעפיל ברבות השנים לרמה של נביא עולם שלא זקוק לתכסיסים נסיים אלה או אחרים. הוא חוזר על הוראות מוסריות-נבואיות, מתריע מפני שיכחה ומפני עבודה זרה. הוא מקדים ומביא תוכחות מניעתיות, מאיים בעונשים כבדים על הפרת הברית בין האל וישראל. כבר העירו שמשה מוכיח ומקלל את ישראל – מתוך אהבה! מתוך אהבה! – יותר מאשר האנטישמי הנודע בלעם. הדבר לא חמק מחז"ל: "ד"א אלה הדברים, א"ר אחא ב"ר חנינא: ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה, אלא אילו הוכיחם בלעם היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו ואילו ברכם משה היו אומות העולם אומרים אוהבן ברכן. אמר הקב"ה: יוכיחן משה שאוהבן ויברכן בלעם ששונאן כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל" (דברים רבה (וילנא) פרשה א, ד).

*

הפרקים הראשונים משחזרים את תלאות הנדידה, את הכיבושים והביזה ואת מפחי הנפש של משה. ניכר שהוא נכווה ונצרב מפרשת המרגלים יותר מאשר מכל פרשה אחרת. יותר מעגל הזהב ואפילו מעבודת בעל פעור. אלה היו רגרסיות בעבודת האל, יהיה אשר יהיה, כפי שהוא תיאר אותה לעצמו ודרש אותה מישראל. במקרה הראשון הוא חיסל כמה אלפי עובדי עגל ובמקרה השני כמה עשרות אלפים עובדי בעל פעור. לעומת שני החטאים הפולחניים הקבוצתיים הללו, הוצאת דיבת הארץ על-ידי המרגלים הייתה בגדר בגידה פוליטית והותירה את משה נטול תוכניות. האל שביצע ניסים כבירים במצרים, נתן את המן והשליו, המציא מים ובאר, אינו מצליח להנחיל את הארץ המובטחת לעם הנבחר שנאלץ לשהות ארבעים שנה במדבר. לא משה אחראי אלא פחדנותם של הערב רב שהתגעגעו למצרים. לפעמים מתגנב לליבי החשד שמשה לא אהב ממש את ישראל, הוא אפילו סלד ממנו. קשה למצוא אצלו הכרזות אהבה. ביטויי הדחייה עולים אצלו על ביטויי המשיכה. משה לא מגלה שום אמפתיה לרחשי הלב של ישראל, לא בראשית דרכו במדבר ולא בסופה: "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-מֶרְיְךָ וְאֶת-עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם-ה' וְאַף כִּי-אַחֲרֵי מוֹתִי" (במדבר לא, כז). העוינות הזאת נחרתה ביחס היהודי לעצמו. קנאותו מביאה אותו להוכיח את חברו ולפעמים אף לשנוא אותו – ואת עצמו.

רש"י מכנה את דברי משה "דברי תוכחות" ומסביר שהוא לא פירט את חטאי העם אלא "הזכירם ברמז מפני כבודם של ישראל." האמת היא שנאומו אינו אצילי במיוחד עבור מנהיג העומד למות. הוא מלמד סנגוריה על... עצמו. הוא מתנער מכל אחריות לכשלי ישראל, ואפילו הרהור של ביקורת עצמית לא עולה על דל שפתיו. בגללכם, אני לא נכנס לארץ המובטחת. אני משלם את המחיר על לא עוול בכפי. בפרשת "חֻקַּת" כניסתו נמנעה ממנו עקב התנהלות בלתי מובנת: הוא היכה בסלע במקום לדבר אליו: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת-הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם...וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם...וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ, ז-יב). בפרשת דברים הוא משנה את גרסתו: "גַּם-בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם-אַתָּה לֹא-תָבֹא שָׁם, יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה" (דברים א, לז-לח). דוגמא נוספת עוסקת בפרשה הכאובה של המרגלים. בפרשת "שְׁלַח" היוזמה לשלוח מרגלים באה מהאל: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ (במדבר יג, א-ב). בפרשת דברים משה מייחס את שיגור המרגלים לבני ישראל: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן, וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּבֶט" (דברים א, כב-כג). התירוצים נראים קטנוניים למדי. נועדה לאיש משה מוות אדיר. אפילו במותו הוא שליחו של האל. הוא נקבר בנקיקי הרי מואב לצד בעל פעור כדי לשמור את עמו מפני עבודתו המגלמת את הגרוע שבעבודה זרה. מנהיגים בשיעור קומתו מתפתים ל... חיי נצח.

*

התרומה העיקרית בספר דברים היא הבכורה הניתנת לעשיית משפט על פני הקרבת קרבנות: "וָאֲצַוֶּה, אֶת-שֹׁפְטֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר:  שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ יז. לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן-לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא; וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם, תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו יח. וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם, בָּעֵת הַהִוא, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן" (דברים א, טז-יז). איני יודע למה מתכוונת התורה בביטוי "גר.". האם למי שהשתכנע שהאל, יהיה אשר יהיה, הוא אל כל בשר חי, שישראל הוא שמה של האנושות ששרה איתו, ושתורתו היא תורת חיים; או הזר הקושר את גורלו עם גורל ישראל מבלי להתנער מאמונתו. אברהם אבן עזרא לא היה נטול חוש הומור ולפעמים אני מתפלא על כניסתו לקנון המפרשים. בהקשר של ויקרא יט, לג-לה, הגר-תושב משול לאדם הקשיש: "'וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר' הזכירוֹ אחר הזקן, והטעם: כאשר הזהרתיך לכבד הזקן הישראלי בעבור שאין לו כוח, אזהירך על הגר, שכחך גדול מכוחו. או: בעבור שאין לו כוח שהוא בארצך ברשותך... וטעם: 'לא תעשו עוול' בעבור הגר כטעם 'וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ'" (אבן עזרא לויקרא יט, לג). במקום אחר גר הוא "כמו הגרגיר שנכרת מן הסעיף" (אבן עזרא לבראשית טו, יג), לעומת האזרח "שיש לו משפחה כסעיף שהוא דבק בשרש." כלומר הגר הוא... הרווק של קפקא או לכל הפחות "מהגר" נטול שורשים או משפחה.

עם התפשטות דרשתו הפילוסופית של לווינס איני מצליח להבחין בין אח, רע, גר, גר-צדק, גר-תושב, אזרח, זר, זולת, אחר – הכברת מושגים רק מקשה על הבנת התופעות. איני קונה את אבחנותיו יותר מאשר את הרהוריו של הרב קוק. יכול להיות שאין לי סבלנות להתיר את הסבך הזה שהוא תוצר לוואי של הסבך הכרוך במתח בין דת פרטיקולרית לדת אוניברסאלית (האבחנה השכיחה, הנדושה, הבעייתית והבולטת ביותר היא עדיין בין היהודי לגוי...). יש לי סבלנות לזולת – יהיה אשר יהיה – כל עוד הוא לא ממרר לי את החיים ונותן לי לחיות כראות עיניי; אין לי סבלנות לאבחנות לכאורה לצרכים אפולוגטיים. איני מבין את התבצרות היהדות מאחורי גטו סימבולי של מצוות, ואת האמרה השחוקה שלפיה היהדות אינה מיסיונרית כאשר היא כבשה מיליארדי נוצרים ומוסלמים והגשימה – חלקית – את יעודה המשיחי למרות היריבות בין ההתגלויות השונות ובתוך ההתגלויות בין הזרמים השונים. אחת מן השתיים: או שהיהדות היא דת משיחית ואז היא מיסיונרית או שאינה מסיונרית והמשיחיות היא צרה צרורה...

תמונה: הבעת פניו של משה בפסלו של מיכלאנג'לו (1513).