פרשת וארא

אפשר עוד להבין נס פה ושם, קשה לקבל השתלשלות של ניסים בקצב כה מסחרר. ברוב נקמתו, האל מחליט להקשיח את לב פרעה כדי להראות לו מי הוא "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה" (שמות י, ב). כל הקטעים האלה חמודים למדי. סיפור ילדים על קוסם גדול שמבצע כל מיני קסמים כדי לשחרר את עמו מפרעה מרושע ועיקש. אפשר אפילו למצוא ביטויי הומור, לרבות כאשר פרעה מבקש שבני ישראל יתפללו גם עבורו: "וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי-גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה, כְּדַבֶּרְכֶם לב. גַּם-צֹאנְכֶם גַּם-בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם, וָלֵכוּ; וּבֵרַכְתֶּם, גַּם-אֹתִי" (שמות יב, לא-לב). המספר מלגלג על חרטומי החצר הפרעונית: "וְלֹא-יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים, לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה-מִפְּנֵי הַשְּׁחִין:  כִּי-הָיָה הַשְּׁחִין, בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל-מִצְרָיִם" (שמות ט, יא). לפעמים המספר נוטע בקורא תחושה שמדובר בהתמקחות בין האל לפרעה. אחרי מכת החושך, משה אף מרשה לעצמו לעלות דרגה בהתגרות שלו בפרעה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, גַּם-אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת; וְעָשִׂינוּ, לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ" (שמות י, כה). כאשר פרעה מתיר לבני ישראל לזבוח אחרי מכת ערוב, משה אפילו מרשה לעצמו לומר: " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם, נִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ:  הֵן נִזְבַּח אֶת-תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם, לְעֵינֵיהֶם-וְלֹא יִסְקְלֻנוּ " (שמות ח, כב).

הפרשנים מבחינים בין שבע המכות הראשונות ובין שלוש האחרונות שבפרשה הבאה. הם נטו לראות בחרטומים, המכשפים-מדענים של מצרים, את סוכני ההקשחה של לב פרעה כי רצו "להתפאר אצלו בחוכמתם" (רמב"ן ט, יב). הם מתחרים עם משה כדי לגמד את להטוטיו: "אמרו ליה יוחנא וממרא (ראשי המכשפים) למשה: 'תבן אתה מכניס לעופרים' (מנחות פה, א) שהיא מקום הרבה תבואה...כך ארץ מצרים שהיא מלאה בכשפים אתה בא לשם לעסוק בכשפים." אברבנל ראה בשרשרת המכות השתלשלות אקולוגית כאשר מכה גוררת מכה. גדולתו של התוראי היה בליקוט כל האסונות המוכרים ואיגודם לכדי שרשרת מכות נסיות. יכול להיות שאסונות פקדו אז את מצרים – ועדויות לא חסרות – אבל לבטח השראתו של המחבר עיבתה את הילתם האלוהית והפכה אותם לכלי בידי משה ואהרון כדי להשיג את שחרור עמם. בכל ההשתלשלות הזאת, כמעט ולא שומעים את בני ישראל. כאילו שבעת הניסים הראשונים התבצעו מאחורי גבם וללא ידיעתם. אפילו ביטויי פליאה איננו שומעים. הסיבה נעוצה, סביר להניח, בהתשה ובייאוש בו היו שרויים: "וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו, י).

פירושים על המכות לא חסרים. מצרים, בקצה המדבר, היתה חשופה למכות טבע. זיהום מי הנילוס, סופות חול שכיסו את השמים, השמדת הצומח על יד נחילי ארבה, התפרצות מגפות שעשו שפטים באדם ובבהמה. הפרשנים קישרו בין המכות השונות לאלים השונים בפנתיאון המצרי. מכת הדם פקדה את היאור המשמש אלוהי מצרים, שאתו הזדהה פרעה שעשה את עצמו כאל "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג). הצפרדעים, הערוב, השחין, הדבר... מכות בחיות המזוהות גם הן עם אלילי מצרים: "וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי יְהוָה" (שמות יב, יב). החושך כיבה את... השמש. אם להתבסס על הפרשנים, אחרי עשר המכות, לא נותר אל מצרי אחד על תילו. אבל הם התעכבו במיוחד על מכת חושך וראו בה איני יודע איזו הסוואה על מכה בבני ישראל שיצאו לתרבות רעה: "ולמה הביא עליהם חשך, שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הן לוקין כמונו' (רש"י). לי אישית, החושך הזה, שלפי רש"י ניתן היה למשש אותו, נראה כעין דיכאון כללי נוראי, ואילו המכה המעניינת ביותר היתה... הערוב. כי איש לא יודע מה זה, והדבר פתח פתח לפירושים מפירושים שונים. דובר על ערבוב כל מיני חיות שתקפו את מצרים והשחיתו אותה. ערבוב החיות נועד להכות באורחות חייהם של המצרים שנטו לערבב בין המינים, הפולחנים ו... הפרשנויות: "מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנויים והיו להם בכורות הרבה..."

הפרשנות יצקה לחילופי הדברים בין משה ופרעה ויכוח תיאולוגי שלם, על האל ועל פולחנו וכפי שהודגש, אם משה ידע במה הוא בועט – מאיזו פרדיגמה הוא יוצא – הוא לא ידע עד תום במה הוא דוגל – מה היא הפרדיגמה שאליה הוא חותר. הוא מתנער מאלי מצרים, הוא נשמע לאל הבוער בתוכו ומגלה לו את רצונו בהדרגה. התגובה הראשונית של פרעה מהדהדת מקצה עולם עד קצה עולם: " וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה-מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל:  לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְהוָה" (שמות ה, ב). האל לא מוכר, ומשה מתלבט בשאלת קידומו, בקרב בני ישראל ואצל פרעה כאחד. העם קורס תחת העבודה הקשה ואינו מגלה סבלנות לדברי משה, וכאשר האל מבקש ממנו לפנות לפרעה, משה מתריס: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה" (שמות ו, יב). אצל בני ישראל הוא נתלה באל האבות המייסדים: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות ו, ג). לפי הפרשנים, השם "אל שדי," המייחד את ספר בראשית, נסוג מפני השם "יהוה." לפי אברהם אבן-עזרא השם הראשון מורה על ניצוחו ותקפותו של האל כמניח ומניע את המערכות הקוסמיות. השם בעל ארבע אותיות נקשר במסורת הפרשנית עם מידת הרחמים. אפיוני שמות האל התקבעו פחות או יותר לפי המדרש של אבא בר ממל, בתשובה לשאלת משה: "וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?" (ג, יג):

"אמר ליה הקב"ה למשה: 'שמי אתה מבקש לידע? לפי מעשי אני נקרא: פעמים שאני נקרא ב"א-ל שדי," ב"צבאות," ב"אלוקים," ב"ה'." כשאני דן את הבריות אני נקרא "אלוקים," וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא "צבאות," וכשאני תולה על חטאיו של אדם, אני נקרא "א-ל שדי," וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא "ה'" (שמות רבא ו, ג).

היהודים כה חוששים ללקות בעבודה זרה שהם בחרו בסופו של דבר לקרוא לאלוהיהם בשם השם. רק שלהיתלות בשם ללא הוראה סופו להתערער.

*

אפשר לביים את הפרשה בקלות, אפשר לעשות פרודיה עליה. לתאר איך האל שב ופונה אל משה, איך משה ואהרון מופיעים בפני פרעה, מאיימים עליו, מחוללים את נסיהם, איך פרעה מבהיל אותם ומבקש מהם להפסיק את המכה, חוזר בעצמו, איך האל פונה שוב למשה ומתרץ: "אני הוא שמקשה את ליבו. לא ארפה ממנו עד שאנחית עליו עשר מכות ושירגיש על בשרו את נחת זרועי הנטויה." חז"ל אינם מסתירים את גיחוכם האוהב כלפי משה. הם אפילו קובלים על הסתירה בין הכבדת לב פרעה לעיקרון ההלכתי "אונס רחמנה פטריה" לפיו לא מענישים על נס שבא בכפיה. מרגע שקוראים את השתלשלות המופתים והניסים כמסכת מעשי קסמים בסיפור ילדים קשה לחזור ולשוות לפרקים האלה את החשיבות שיש להם באחד האפוסים הבולטים ביותר של האנושות.

עם משה וספר שמות, אנחנו נכנסים לפירוטכניקה ניסית שמותירה את הקורא פעור פה. להוציא את בריאת העולם – שהוא נס אונטולוגי ממש – ספר בראשית אינו מרבה בניסים. אפשר לראות במבול, במגדל בבל, בהשמדת סדום ועמורה תופעות טבע ואף לראות מאחוריהן את אצבע האל השולט בטבע, אבל מספרי בראשית מתקמצנים למדי בשימוש בניסים. לאל קול מאופק, הוא טרם נדבק בשבטיות ובלאומנות. הוא נעזר במלאכים מבלי שנדע מתי הם אישים ומתי שליחים. מהר מאוד ספר שמות מביא את הקורא בפרשת השבוע להתגעגע לספר בראשית...

*

ללא אמונה בהשראתו האלוהית של התוראי ואפילו באלוהותה של התורה, היא לא היתה מתכסה בכה הרבה פירושים. פרשנותה המתמשכת היא הביטוי העילאי ביותר של נאמנות יהודית ואהבת ישראל. הטעם הטוב מחייב אותי לנסות ולתרום רובד פרשני משלי או לשתוק. אבל אני מוצא את עצמי מקלף את התורה מקליפות הפרשנות כדי לומר משהו בעל משמעות. יכולתי להתעלם מהן אבל כל קריאתי נועדה לפרק את הגורל התיאוסופי שישראל גזר וממשיך לגזור על עצמו – ולו בכדי להבינו. לא היתה לי ברירה, אחרת הייתי נחנק ואפילו מתקשה לקרוא בתורה. קורה לי לא פעם, אני מודה, להתפקע מצחוק לקריאת דברי פרשנות או למשמע דרשות, מפי רבני מכון ון ליר לא פחות מאשר מפי חברי הרבנות הראשית. יותר מפעם קורה לי לשאול את עצמי: ריבונו של עולם, למה יצאתי למסע הזה? להקיף בשנה שלושת אלפי שנות פרשנות? מה כבר אני יכול לגלות שלא גילו לפני. הרי נכתבו אלפי ספרים על אברהם ואלפי ספרים על משה. הרי הפכו בתורה עד שלא הותירו תג שלא פירשו. עסקו בפרשנות קולנועית ובפרשנות מוזיקלית, בפרשנות פסיכולוגית ובפרשנות אנתרופולוגית. אני הולך לאיבוד בין כל שמות האל ובין כל תולדות הגיבורים. הכול נאמר ומה שיש לי לומר יישמע בלאו הכי חובבני, נדוש או בלוי.

נראה לי שהיו במאה העשרים שני פרשנים גדולים. מצד אחד, לוינס; מצד שני, שג"ר. כושר האבחנה של לוינס ראוי לשבח, הוא הציף את הקושיות המעיקות ביותר על ההוויה היהודית שלאחר השואה. הוא נטל על עצמו שליחות לפרש מחדש את היהדות עבור בני או בנות ניצולים. אבל למרות אהדתו לרש"י, הוא רועה יותר מדי בשדות זרים. הוא הרבה לדבר על התגלות כעל visitation על-ידי האחר. כל דרשתו על האחרות כתנאי להתעלות דתית היא בגדר אתיקה מבית מדרשו של דוסטוייבסקי. בפנימיות פרוצה על-ידי הזולת (מעולם איני יודע מתי הזולת שונא אותי, אוהב אותי, מייסר אותי, במיוחד אם הוא יהודי בלתי סובלני בעליל) לא צומחת אמונה. לוינס חושב שהוא פתר את בעיית קיום האל בזה שהוא מכנה אותו, בעקבות התיאולוגיה הפרוטסטנטית של קרל ברת (שאותו הוא נמנע מלהזכיר), "האחר המוחלט" – אם לא הוא אז חסידיו השוטים. לקאן כבר ניסה להשתיקו בהכריזו: "האחר הגדול מת."

צודק יותר הרב שג"ר, הוא ר' שמעון גרשון רוזנברג, כאשר הוא מציב את העמידה העצמית מול אלוהים כתנאי להתגלות אמונית. צודקים ההודים כאשר הם מציבים את העצמיות כתנאי להעצמה אלוהית. האמונה מעוגנת בעצמיות וללא עצמיות מגובשת האמונה נותרת בגדר של ערעור. האמונה קיימת בלב אדם והיא מנכיחה את האל בצורה זו או אחרת. שג"ר גילה שמאחורי מלאכת חז"ל מסתתרת דקונסטרוקציה רדיקלית והכניס בדרכו את היהדות לפנתיאון של הפוסט-מודרנה, ועל תרומתו לפירוק היהדות, על כל שיגעונותיה, אני מוריד בפניו את הכובע. ללא דקונסטרוקציה רדיקלית בעקבות השואה, איני תולה הרבה בפרשנות המקרא וביצירתיות יהודית. שג"ר היה בן לניצולי שואה ובמלחמת יום הכיפורים הוא ניצל כאשר שני חברי צוות הטנק שלו, עמיתיו בישיבת ההסדר, נהרגו. אחרי שהתאושש ניסה להיות רב בישראל. כולם תלו בו תקוות גדולות. החל מהרב פישר וכלה ברב שטיינזלץ. הוא היה דמות דיכאונית ששאף לגדולות ונקלע לעידן פוסט מודרני שאינו מאפשר יותר גדולים. הוא היה ספק חרדי, ספק חרדלי, ספק ברסלבי, ספק... נבואי – מקורב לתנועת חבקוק (חב"ד, ברסלב, קוק) – וניבא את שובה של הנבואה. לכל הפחות, הוא פעל להתחדשות רוחנית. שג"ר הניח יסודות לאקסיסטנציאליזם תלמודי-חסידי-קבלי בלי להקריב את השכלתנות ואת הרציונליות. הקיום דורש מהמוחין את מה שהמוחין דורש מהקיום. הוא פתח את לימוד הגמרא למחקרים פילולוגיים ולהשגות פילוסופיות. הוא לא ידע מה הוא היה וחש עד כמה איש אינו קרוב לעצמו. האמונה היתה בשבילו בגדר חוש. או שניחנים בו או שהוא חסר לנו. דומה הדבר לחוש למוזיקה קלסית שמשנה את החוש לשמיעה. אלא שהחוש לאמונה הוא בגדר על-חוש שקובע את יחסינו לכל דבר ואף מעצב את שאר החושים. הוא נהג להביא את האמרה החב"דית: "אדם יסודו מעפר וסופו בעפר, בינתיים כוס משקה ביד."

שג"ר היה מההוגים הדתיים הבודדים שהתמודדו באמת עם השואה. באושוויץ האותיות נשברו, ומוטל על ההוגים והרבנים לפרש באותיות הנשברות את ההתעקשות לכמיהה לאל. הוא לא התעלם ממה שקרה באושוויץ ולא טייח דבר. לא בערעור על עוצמתו (לוינס) ולא בהסתרת פניו (פקנהיים). אל שמסתיר פניו ממיליון ילדים אינו אל האמת והצדק וכל אל אחר הוא אליל נאלח. תשובות אלה (שלא לדבר על התייחסויות החרדים שהן בגדר חילול השם) פוגעות בכל האינטליגנציות – הדתית, השכלית, הרגשית, הפוליטית, וכו'. שג"ר מתעלה מעל השואה מבלי להדחיק את המועקה שהיא משרה ביהדות: "האמונה נוכחת כסימפטום פסיכו-תיאולוגי של התעקשות לא מוסברת." האל אינו קיים – זו לא סיבה שלא להאמין בו. תפילה לא נענית – זו לא סיבה שלא להתפלל. המשיח לא יבוא – זו לא סיבה שלא לחכות לו. לחיים אין משמעות – זו לא סיבה שלא לשוות להם משמעות. שג"ר מתפתה להמר על ה"אולי" ונעשה לקירקגור היהודי שלאחר אושוויץ. הוא לא משלה את עצמו, הוא מאמין – גם אם לאמונתו אין מושא. הוא לא חושש להפר את הדיבר השני, הוא לא חושש ללקות בהזיות.

לרב שג"ר, כמו לר' נחמן, היתה משנה, אבל היא כה סתורה שאיננו מצליחים להרכיב אותה או לשחזר אותה. אז כולם נכנסים בדלתות ההיכל, בייאוש מהול בתקווה, ומנסים למלא אותו. ברוח רפאים של אל-לא-קיים, בתפילות סרק, בציפייה למשיח שלא יבוא, בהבטחה שלא תתממש. סביר להניח שמורשתו תהדהד עוד שנים רבות אחרי מותו. תלמידיו מדברים על משנת השארית או על אמונת השארית או על שארית האמונה. אילו היו מתעמקים ברוזנצוויג, יכלו לעבות את משנת השריד של רוזנצוויג בקריעת השואה של רבם ולקבל משהו פחות ברסלבי ומעורער. השאלה הממשיכה להעסיק אותי היא: "האם זו היתה שואה או עולה?" בכל מקרה כל אימת שפרשן נזקק להשגחה כדי לפרש מבוך ממבוכי המקרא, הוא רק מעמיס על האל את אי הבנתו ומכביד עליו. פרשנים שמתמידים בקריאה המהמרת על ההשגחה, היו אולי במצרים ועמדו אולי לרגלי הר סיני, אבל הם לא היו באושוויץ. על האסכולה ההשגחתית – הפרטית יותר מאשר הכללית – אבד הכלח כליל. היא מעוותת את שכל האל אם כלל יש לו שכל.

John Martin, The Seventh Plague (1823).