פרשת ויחי

 לפני מותו, יעקב נזכר באהבת חייו היא אהבת רחל: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם" (בראשית מח, ז). צר לו על שלא יכול היה לקבור אותה במערת המכפלה. עם זאת, הוא פוסל את האפשרות להיקבר לצידה ומבקש לשכב לצד אבותיו. גם יוסף מבקש להיקבר בארץ האבות. הוא מצווה את אחיו להעלות את עצמותיו. הצוואה, כידוע, קוימה: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף, עִמּוֹ:  כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" (שמות יג, יט). אצל יוסף, הדבר מצביע על נאמנות אלא שאיני יודע של מי. סביר להניח של המספר. כי קשה לי לקבל שמשנה לפרעה עמד בפני פיתוי התהילה שכרוכה בקבורה פרעונית. בכל מקרה, הארץ מופיעה מלכתחילה כארץ קבורה. ההתנחלות החלה עם רכישת מערת המכפלה על-ידי אברהם. מסע הקבורה של יעקב מבשר את מסלול הכיבוש והכניסה לארץ. הוא לא עבר לאורך צפון סיני וצפון הנגב דרך קדש-ברנע ובאר-שבע לחברון אלא "עַד-גֹּרֶן הָאָטָד, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (בראשית נ, ט). מותו של יעקב קל וקליל: "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוּ‍ֹת אֶת-בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו" (בראשית מט, לג).

הארץ המובטחת לא הפסיקה לבצבץ כארץ קבורה. היהודים נהגו לעלות לארץ כדי להיקבר בה ולזכות בתחייה. עד להקמת מדינת ישראל, תולדות הארץ היו של תלאות ההגליה וההשמדה יותר מאשר של שגשוג ויצירה. אפילו תהלים נכתבו בחוץ לארץ, אפילו מיטב הספרות הרבנית והפיוטית. ההבטחה של הארץ היא בגדר געגועים, גורל ישראל בגדר ברית בין הבתרים. לא תחיית המתים היא הגורמת להתפרצויות גאולה אלא התפרצויות גאולה מנציחות את המתים. אפילו לתחייה הנוכחית נלווית יותר מנימה של קבורה – מצבות השואה והנופלים. כאילו שום הגשמה לא תמלא את הגעגועים לארץ שהבטחותיה אלוהיות. יותר מכל מקום אחר, מערת המכפלה הפכה במידת מה לפנתיאון התנכי:

"אמר רב יודן בר סימן זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולין הן בידכם ואלו הן, מערת המכפלה, ובית המקדש, וקבורתו של יוסף" (בראשית רבה, עט, ז).

מה לעשות שדווקא שלושה מקומות אלה מאוכלסים במוסלמים שרואים את עצמם כצאצאי ישמעאל בן אברהם? מה לעשות אם במשך אלפיים שנה יהודים כמעט שלא התגוררו במקומות אלה ושגעגועים אינם מקנים זכות קנין? מה לעשות אם אני רגיש, כיהודי, יותר לקבורת משה רבנו מאשר לקבר אברהם שהוא אב המון גויים?

*

סצנת פרידת יעקב מבניו גרנדיוזית למדי: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים ב. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם" (בראשית מט, א-ב). לא תמיד מדובר בברכות. ניכר שהתוראי מחסל חשבונות בין השבטים בשם שבט יהודה: " לא יסור שבט ומחקק מבין רגליו" (בראשית מט, יט). לראובן, יעקב מזכיר את חילול מיטתו ומסגיר טינה שלא באה לידי ביטוי בעת מעשה. לשמעון ולוי הוא מזכיר את פשעם נגד אנשי שכם: "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה" (בראשית מט, ז). בני שמעון יהיו סופרים ומלמדי תינוקות, לבני לוי לא תוקצה נחלה והם יסתפקו בתרומות ומעשרות. יעקב מועיד את זבולון למרחקי ים. הוא לא מצפה הרבה מיששכר ומעניק לו דווקא את... ברכת התורה. הוא מועיד את דן לשיטור ולשפיטה. גד למלחמה. אשר לייצור. נפתלי לשירה. בנימין לציד. יוסף לוקח את ברכת השפע: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן; בָּנוֹת, צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר" (מט, כב). אבל ברכת הבכורה מכתירה את יהודה על אחיו: "יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ-יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ" (בראשית מט, ח).

התוראי מפליא לגולל את קורות ישראל בארץ ישראל. כאילו יעקב מנבא את העתיד – הקץ – ובעצם משחזר את תלאות השבטים עד לתקופת השופטים – עוד לפני הכתרת שאול למלך על ישראל. הוא לא רומז כלל למשה משבט לוי, כאילו לא היה קיים. הוא גם לא רומז לנביאים כי הם עוד לא הופיעו על הבימה הציבורית להוציא אולי את אליהו. מדובר בשירה יותר מאשר בברכות, בתוכחות או בנבואות. בסופו של דבר, עשרת השבטים נעלמו מעל פני האדמה. לא נשאר מהם זכר. הנבואות על הופעתם מחדש התבדו. מתנבאים, אליבא דליבוביץ, על מה שראוי להיות ולא על מה שיהיה.

דברי יעקב מזכירים לי יותר את חוות הדעת שמחלקים בתום מחנה הדרכה או קורס הכשרה. סיום המנוני לספר בראשית, מורכב מפתגמים וקטעי שירה, דומה במידת מה לברכת משה ולשירת דבורה. אין שום נימה אוניברסלית בדברי יעקב לבניו, כאילו התחוללה שחיקה בבשורת אברהם. הוא עוד ביטא ממד אוניברסלי: הוא נועד להיות "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (בראשית יז, ד). הוא נטע את היתד האמוני עבור כלל האנושות: "וַיִּטַּע אֶשֶׁל, בִּבְאֵר שָׁבַע; וַיִּקְרָא-שָׁם-בְּשֵׁם יְהוָה, אֵל עוֹלָם" (בראשית כא, לג). האומה הישראלית נקראת על שמו של יעקב-ישראל, כדברי חז"ל על הפסוק "אֶל־בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב" (ישעיהו ב, ג): "לא כאברהם שכתוב בו הר, ולא כיצחק שכתוב בו שדה, אלא כיעקב שקראו בית" (פסחים פח, א).

עבור פרשנים אחדים, בראשית הוא "ספר הישר" הנועד להנחיל את מידות האבות; עבור אחרים, ספר התלאות שלהם. שמואל ויגודה, מרבני מכון ון ליר, מסב את תשומת ליבי לכך שבראשית עוסק בניכור הגלום באחווה ובזרעי הפורענות הגלומים בה. ללא ערבות הדדית, האחווה מתפוררת. אבל במקרה של ישראל, ערבות הדדית היא בחירה מאונס – כפויה על-ידי שונאים. המתיחות בין בני יעקב שבה ועולה עם מות האב: "לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ" (בראשית נ, טו). רק אז מתעלה יוסף על עצמו, כובש את נקמתו ונעשה לצדיק: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ:  כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִי כ. וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב" (בראשית נ, יט-כ). אמנם הוא הפיג את חששותיהם, ניחם אותם ודיבר על ליבם, אך לא ברור אם התפתחה ביניהם אחווה אמתית.

*

כל דור מתנער מהפרשנות שעליה הוא ספג את התורה ומקשה עליה. אברהם סימל אמונה באל אחד, יצחק לא התאושש מעקידתו, יעקב לא הפסיק לשור עם האל. הפרשנות הרבנית-מסורתית מדשדשת ונעשית סנילית למדי – עם או בלי רש"י. הפרשנות הליברלית מפזרת את אבק פרשנות העבר ובוררת לה את המדרשים שבהם היא נתלית. הפרשנות הקבלית מעניינת רק במידה שהיא מתנערת מכל המערכות התיאוסופיות הכבדות ושלשלותיהן ונותנת דרור – גם אם זה בחסותן – לתובנות פסיכולוגיות. הפירושים כולם מעניינים בהקשר הנסיבות שבהן מועלות הקושיות או המניעים הגורמים להן. גדמר היה אומר שכל פירוש עונה על שאלה שהקורא שואל את הכתוב, והיא עולה במפגש או בהתנגשות בין הקורא והכתוב – בין אופקיהם השונים – בניסיון להאיר את האחד בשני. אופקי רוב הרבנים האורתודוקסיים של הציונות הדתית משיחיים-התנחלותיים והם סוללים, בנחישות אובדנית, את הדרך להתפרקות מחדש של הריבונות היהודית-ישראלית והטמעתה במדינה דו-לאומית. לעומתם, אופקי החרדים צרים מדי כדי להפרות את התורה ולחדשה. הם לא נחשפים לצורכי השעה העשויים לאתגר את שאלותיהם ואת תשובותיהם. העגלה הופכת בהדרגה לכבדה מבחינה דמוגרפית ולאפלה מבחינה רוחנית-דתית. אבל נוטים לסלחנות כלפיהם כאילו היו בעיוורונם החלקי השומרים הבטוחים ביותר על גחלת שהולכת ונעשית לחשוכה. בתור תלמידו של קפקא הייתי מעז להפנות אליהם את המדרש הבא: "אולי תציץ מחוץ לאוהל? – אני לא יוצא ממנו. – למה להמית את עצמך? – לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה. – איך תספר את מעשיו אם אתה לא חווה אותם. – הכול בה. – הכול בה חוץ מפרשנותה הנמצאת בחוץ. – אם אציץ בחוץ אני עלול להיפגע. – אתה גם יכול לחזור בשלום. – כבר לא חוזרים, במקרה הטוב נעשים לעסקנים."

רבני מכון ון ליר נושאים אולי הבטחה לעתיד. בינתיים הם נהנים לקרוע לגזרים את האגדות שעליהן התחנכו, אפילו נהנים להשמיע שאלות אפיקורסיות רק כדי להשחיל את פרשנותם המתחכמת. רובם אורתודוקסים, ניאו-אורתודוקסים או פסבדו-אורתודוקסים (אל תנסו לחפש את ההבדלים...), חובשי כיפה, שומרי מצוות... ומשקרים לעצמם, כיאה לפרושים, אודות האל. הם משתעשעים בגישה איקונוקלסטית ומתעללים בדמויות התורה – אברהם לא היה איש חסד, יעקב איש של אמת, יוסף איש צדיק... איני דוחה את פרשנותם, אני דווקא מחבב אותה. הם רק צריכים להישמר מפרשנות מסובכת עוד יותר מפשוטו של מקרא. לא תמיד הם מודעים לכך שהם נישאים על דקונסטרוקציה שקורעת את היהדות לגזרים, שלא תעצור לפני שתתמוסס בהבל הפרשנות. רק שאיני מבין למה הטובים ביותר שבהם ממשיכים להתעלם מהשגות המחקר הביקורתי ולהתייחס לשיבושי התורה כאל אתגרים פרשניים? הרמב"ם היה כה שבוי בפילוסופיה בת זמנו וכה החשיב אותה ואת עצמו, עד שהניח שהתורה דיברה לשון פתיים ולשון פילוסופים באחד, וחייב פרשנות פילוסופית שתכניס סדר בשיבושי התורה. כיום, תלמידיו מבולבלים יותר מהפתיים ולבטח מפגרים יותר מהמדענים, ופרשנותם רק מעיבה על השכל הישר ומכבידה על האמונה התמימה. התורה לא דיברה בשתי לשונות אלא בלשונות כמה כותבים ועריכתה לא תמיד מוצלחת ועקיבה. התוראי לא ידע פילוסופיה ומדע והגיעה העת לקרוא את התורה כפי שקוראים את הומרוס או כפי שמשתבשים אתה בבתי הכנסת. אלא אם טוענים שהיא מהדהדת במשמעות שונה לכל אוזן. במקרה זה אין אל אחר מהאל שאותו "אני" עובד. אבל כל דור ודורשיו ואני סקרן לדעת מה כבר אפשר עוד להמציא כדי להמשיך במלאכת תפירת תכריכי האל הנצחי...

מבין הבולטים שברבני מכון ון ליר, רחל אליאור נשמעת כפולטת את מה שהקליטה ועלי להתרכז כדי להדביק את קצב חוכמתה. היא מדלגת מדגש למשנהו ולוקחת את שומעיה למקומות שבהם אפשר רק להתפעם מהשכלתה ומזרימת דבריה. הבעיה איתה – איתי – היא שאיני יודע מה השורה התחתונה בדבריה. יאיר זקוביץ הוא ללא ספק הקורא הליצני המבריק ביותר של התנ"ך. הוא שולט כל כך בטקסט עד שכל הרצאה שלו היא בגדר של בידור תנ"כי – ניצוח פסוקים. איש אינו מוחה, איש אינו משתיק אותו. נראה לי שהוא נוקם את נקמת העורכים נגד הרבנים המטשטשים. לפחות, הוא נותן ביטוי ל"חוש ההומור של הקב"ה." אביגדור שנאן מתייחס למדרשים כאל סיפורי סבתא, ולו זה היה תלוי בו הוא היה מתרגם או מצטט אותם ביידיש. לפניהם, שלמה בר יוסף לא פירש את הפרשה כמו שהמתיק סודות על אודותיה.

*

איננו יודעים דבר על זקנתו של יוסף. סביר להניח שהוא לקה בתסמונת האוטוקרטית-קריקטורית המאפיינת את המנהיגים המתאהבים בדמותם ובעוצמתם הפוליטית. בחלוף 3,000 שנה, צפייה בהתנהלות נתניהו יכולה להציע לנו תסריט אפשרי על זקנתו של יוסף. יש בנתניהו משהו מיהירות יוסף ומתחמנותו. הוא מקפיד על הופעתו, משנה גוון שיערו לפי העונה, תופס תנוחות בהתחשב במצבים, משחק אותה מול המצלמות. בוחריו לא טעו כאשר כינו אותו קוסם. אולי הוא לא פותר חלומות אבל מתיימר לקרוא עתידות. הוא לא בוחל בשום אמצעי וצעד כדי לשרוד, לבצר את מעמדו ולהשיג את מבוקשו. הוא דרדר את ציבור בוחריו למצב סוציו-פוליטי שנוטל מהם כל שיקול דעת פוליטי והופך אותם לצאן לאבדון. בדרכו הוא שיעבד את עמו למדינה דו-לאומית הכולאת שני מיליון ערבים בעזה ומפעילה משטר אפרטהייד ביהודה ושומרון. אביו היה דמות יעקובית בדרכו, עיקש ועקשן, מריר ורוויזיוניסט. נתניהו הוא דמות מנוכרת ונהנתנית שהספיקה להתבולל באמריקה לפני שחזרה לארץ במעמד של נציב עליון...

ציור: יעקב מברך את בני יוסף, ציור של רמברנדט  (1656)