פרשת נח

 על שני סעיפיה, המבול ומגדל בבל, אנחנו עוד שוהים בתקופת תיקוני הבריאה על-ידי האל. הוא עמל קשה – לא פחות משישה ימים ועידנים – והנה, האדם – הייצור שבו הוא תלה את כל מאווייו ובו הוא מטיח את האשמותיו – אינו עומד באיני יודע אלו תקנים. סיפור המבול עוסק בהשחתה כללית, בטירוף מערכות, בשיבושים אקולוגיים לא פחות מאשר מוסריים. הארץ נשחתה, האדם השחית את דרכיו ובתגובה האל משחית כל חי:

"בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ-בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ יב. וַיְהִי הַגֶּשֶׁם, עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה יג. בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ, וְשֵׁם-וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי-נֹחַ; וְאֵשֶׁת נֹחַ, וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי-בָנָיו אִתָּם-אֶל-הַתֵּבָה יד. הֵמָּה וְכָל-הַחַיָּה לְמִינָהּ, וְכָל-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, לְמִינֵהוּ; וְכָל-הָעוֹף לְמִינֵהוּ, כֹּל צִפּוֹר כָּל-כָּנָף טו. וַיָּבֹאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה, שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל-הַבָּשָׂר, אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים טז. וְהַבָּאִים, זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל-בָּשָׂר בָּאוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים; וַיִּסְגֹּר יְהוָה, בַּעֲדוֹ יז. וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם, עַל-הָאָרֶץ; וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם, וַיִּשְׂאוּ אֶת-הַתֵּבָה, וַתָּרָם, מֵעַל הָאָרֶץ יח. וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד, עַל-הָאָרֶץ; וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם יט. וְהַמַּיִם, גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד-עַל-הָאָרֶץ; וַיְכֻסּוּ, כָּל-הֶהָרִים הַגְּבֹהִים, אֲשֶׁר-תַּחַת, כָּל-הַשָּׁמָיִם כ. חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה, גָּבְרוּ הַמָּיִם; וַיְכֻסּוּ, הֶהָרִים כא. וַיִּגְוַע כָּל-בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ-וְכֹל, הָאָדָם כב. כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה-מֵתוּ כג. וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ, מִן-הָאָרֶץ; וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ, בַּתֵּבָה כד. וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם, עַל-הָאָרֶץ, חֲמִשִּׁים וּמְאַת, יוֹם." (בראשית ז, יא-כד).

חז"ל מתארים עולם מושחת להחריד, עד שלא היתה ברֵרה בפני האל אלא להחריב אותו ולאתחלו מחדש:

"רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון אמר: הכול קלקלו מעשיהן בדור המבול. הכלב היה הולך אצל הזאב, והתרנגול היה מהלך אצל הטווס. הדא הוא דכתיב: 'כי השחית כל בשר.' השחית כל אדם אין כתיב, אלא כי השחית כל בשר. רבי לוליאני בר טברין בשם רבי יצחק אמר: אף הארץ זינתה, היו זרעין לה חטין והיא מפקא (מוציאה) זונין" (בראשית רבה [וילנא] פרשה כח, ח).

לפי דעות אחרות ההשחתה התבטאה גם בשיבוש היחסים בין בני אדם ובעלי חיים:

"'כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ.' אמר רבי יוחנן: מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכול" (סנהדרין קח, א).

חז"ל מציינים שמעשי רצח אינם נזכרים כגורם להשחתת דור המבול, כפי שמפרש רש"י (ו: יג): "קץ כל בשר – כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודה זרה, אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. כי מלאה הארץ חמס – לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל."

נח נבחר להיות השורד היחיד (עם או בלי עוג מלך הבשן, בין אם נשרך אחרי התיבה בסירת הצלה, בין אם התגנב אליה...). הוא נתבקש על-ידי האל לבנות תיבה ולהכניס לתוכה את משפחתו הקרובה ודוגמיות של חיות. התיבה צפה על פני המים – והיא ממשיכה לשוט עד עצם היום באחד המיתוסים הרווחים ביותר בקרב האנושות, כאשר היא מוגנת מפני מבול נוסף על-ידי קשת ענן. המיתוס המקראי העפיל על שאר המיתוסים העוסקים באותו נושא, לרבות האגדה היוונית על דיוקליון, בנו של פרומתיאוס, ואשתו פירהה. כאשר זֵאוס מחליט להביא מבול על העולם, פרומתיאוס מציע להם לבנות שידה (larnax) ולשהות בתוכה במשך תשעה ימים ולילות. אחרי המבול הם יוצאים מן השידה ומאכלסים את העולם מחדש באמצעות השלכת אבנים מעל לכתפיהם, מהן צומחים בני-אדם. "קופסה" ביוונית היא "קיבוטוס," תרגום השבעים עבור המילה "תיבה." על-פי האגדה העיר אפמיה כונתה בשם קיבוטוס, משום ששם נחתה התיבה. נחמד לחשוב שבני אדם נולדים מאבנים אחרי הגשם...

אחרי המבול, בבואו להעריך את גובה המים סביב, נח שולח את העורב שמסרב איכשהו למלא את שליחותו: הוא יוצא "יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (בראשית ח, ז). לעורב יצא שם רע בקרב מחברי התנ"ך – להוציא בסיפור אליהו הנביא שם העורבים מביאים לו אוכל – בקרב חז"ל ואצל רוב הפרשנים הרבניים. הוא נמנה עם בעלי חיים שוכני מדבר וחורבות. הוא "טמא מפורסם ושטוף בזימה." אכזריותו מתבטאת בהנאת ניקור הנבֵלה שלא לצורך אכילה. בחירתו – אם כלל נח בחר בו ולא גירש אותו – הייתה רק ראשונה בשרשרת טעויות של נח החדש:

"וישלח את העורב – הלך ומצא נבלת אדם מושלכת בראשי ההרים וישב לו על מאכלו ולא השיב שליחותו ושלח את היונה והשיבה שליחותו. מכאן אמרו: השולח דברים ביד טמא כשולח ביד כסיל והשולח דברים ביד טהור כציר נאמן לשולחיו" (ילקוט שמעוני בראשית' ח רמז נח).

גסותו של העורב, תגובה ליחס המשפיל אליו, עולה על גסות כל שאר החיות:

"'וַיְשַׁלַּח אֶת-הָעֹרֵב,' אמר ריש לקיש: תשובה ניצחת השיבוֹ עורב לנֹח. אמר לו: רבך שונאני ואתה שנאתני. רבך שונאני מן הטהורין –  שבעה, מן הטמאים – שניים. ואתה שנאתני שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שניים. אם פוגע בי שר חמה או שר צינה לא נמצא עולם חסר בריה אחת? או שמא לאשתי אתה צריך?" (סנהדרין קח, ב).

אחרי העורב, נח שולח יונה, הממלאה את שליחותה שלוש פעמים. בפעם ראשונה, היא לא מוצאת "מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה... וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ" (ח, ט); בפעם שנייה היא נעשית ל... סמל עולם: "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ" (בראשית ח, יא), בפעם שלישית היא כבר לא חוזרת: "וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד" (ח, יב). לעומת העורב, היונה נהנית מאהדת הפרשנים. היא מאמינה בבורא עולם וסומכת עליו לפרנסתה, היא נאמנה לו ולבן זוגה, היא מסתפקת במועט:

"'וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ' – אמר רבי אלעזר: אמרה יונה לפני הקב"ה ריבונו של עולם יהיו מזונותיי מרורים כזית ומסורים בידך ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם" (סנהדרין קח, ב).

*

עם צאתו מהתיבה, נח מקריב קרבן, וכאשר האל מריח את "ריח הניחוח," הוא כורת ברית ראשונה עם נח, צאצאיו ועם כל החי, והברית הזאת צבעונית למדי:

"אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ יד. וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן טו. וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר." (ט, יג-טו).

אבל נח גם נוטע כרם, וסופו להשתכר ולהתערטל:

"וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (ט, כא). חם צוחק על אביו, שם ויפת מכסים אותו. הם מקבלים ברכה תמוהה: "וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ כז. יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ כח. וַיְחִי-נֹחַ, אַחַר הַמַּבּוּל, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה" (ח, כו-כז).

איננו יודעים הרבה על האיש נח מלבד שהמקרא אומר עליו שהוא היה "צדיק תמים בדורותיו." חז"ל לא ידעו איך להתייחס אליו, חלקם לא אהבו אותו. הם נחלקו על דרגת צדיקותו ועל פירושה.

"א"ר יוחנן: בדורותיו ולא בדורות אחרים. וריש לקיש אמר: בדורותיו כ"ש בדורות אחרים. א"ר חנינא משל דרבי יוחנן: למה הדבר דומה לחבית של יין שהיתה מונחת במרתף של חומץ, במקומה ריחה נודף, שלא במקומה אין ריחה נודף. א"ר אושעיא משל דריש לקיש: למה הדבר דומה לצלוחית של פלייטון שהיתה מונחת במקום הטינופת, במקומה ריחה נודף וכ"ש במקום הבושם" (סנהדרין קח, א).

רש"י מסכם:

"יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כל שכן אילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום."

עיקר הוויכוח מסב על הימנעות נח להיחלץ להציל את האחרים:

"נח אמר למשה: אני גדול ממך שניצלתי מדור המבול. אמר ליה משה: אני נתעליתי יותר ממך, אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כוח להציל את דורך; אבל אני הצלתי את עצמי והצלתי את דורי כשנתחייבו כליה בעגל..."  (דברים רבה יא, ג).

לפני המבול, נח מתגלה כאיש צייתן שמבצע את הוראות האל בלי להוציא הגה. מיד אחר יציאתו מן התיבה הוא... משתכר. הספרות החיצונית מציגה אותו כ"דמות ללא צל" כדי להצדיק את תאורו כ"צדיק תמים." היא אף מבליטה את לידתו הפלאית. היות וצדיקותו התבטאה לראשונה עוד בהיותו ברחם אִמו, למך אביו מביא את חשדותיו בפני אשתו, בתואנה שלפיה נח נולד מיחסים בינה לאחד היצורים השמימיים. כשגדל נשא נח לאישה את אמזרע, ואת בניו ובנותיו השיא לבני אחיו ובנותיו, "כדת חוק העולם." אם לפי הסיפור המקראי נח הקריב קרבן עולה בצאתו מן התיבה אחרי המבול, על פי המגילה החיצונית לבראשית נח הקריב קרבן חטאת עוד לפני יציאתו מן התיבה והִזה דם לכפר על העולם: "ועל כל הארץ כִּפּרתי." עם צאתו מספר נח: "אני נח יצאתי והלכתי בארץ לאורכה ולרוחבה."

הכוונה בצדיק תמים הייתה ל...צדיק תמים. גם צדיק וגם תמים. הוא לא עשה תרגילים בצדיקות. קל לי להבין שצדיק תמים מסוגו שוכח מהר את עצמו. הוא לא השתכר לפני המבול אלא אחריו. הרי הוא היה הניצול הנבחר היחיד של האל. בחירת אדם – יהיה צדיק ככל שיהיה – כשלה. האל יחפש לו אדם אחר. הוא ימצא אותו ממש רק עם משה. כל הדמויות שקדמו לו לא היו מספיק... מעניינות. אפילו יעקב הממולח, אפילו יוסף פותר החלומות. נוח היה נטול... כריזמה (אלוהית). הוא היה סתם נוח. אפילו האל טועה בבחירת דמויותיו.

*

בברית שכרת האל עם האנושות אחרי המבול מקופלים שבעה כללים המוכרים כשבע מצוות בני נח: 1) איסור עבודה זרה; 2) איסור שפיכות דמים; 3) איסור גילוי עריות; 4) איסור אבר מן החי; 5) ברכת ה'; 6) איסור גזל; 7) דינים (ראה סנהדרין נו, ב). שש מתוך שבע המצוות הן הנהגות מונעות, מצוות לא תעשה. כך כותב הרמב"ם:

"על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על עבודה זרה, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים. אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטווה. הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר: 'אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו' (ט, ד). נמצאו שבע מצות" (הלכות מלכים ט, א).  

מצוות ה"דינים" מחייבת את בני נֹח להקים מערכת משפטית שמתפקידה לשפוט את מי שמפר את שש המצוות האחרות. מצוות בני נח התקבעו כתורה לכלל האנושות –מוסר בסיסי לקיום העולם. חז"ל מקפידים להניא אותנו מלחשוב שמצוות בני נוח גוברות על עשרת הדיברות:

"שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל (מלכי) עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה, שנאמר: 'ובהיכלו כֻּלו אֹמר כבוד' (תהילים כט, ט). נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו, שמא מבול בא לעולם? אמר להם: 'ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם' (תהילים כט, י). כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם. אמרו לו: מבול של מים אינו מביא, אבל מבול של אש מביא? שנאמר: 'כי (הנה) באש ה' נשפט' (ישעיהו סו, טז). אמר להן: כבר נשבע שאינו משחית כל בשר. ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, וביקש ליתנה לבניו, שנאמר: 'ה' עֹז לעמו יתן' (תהילים כט, יא). מיד פתחו כולם ואמרו: 'ה' יברך את עמו בשלום' (שם)" (זבחים קטז, א).

*

פרק יא מתחיל בפסוק יפה: "וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים אֲחָדִים" (יא, א). סיפור מגדל בבל מתחיל בכוונות טובות – מה יותר רצוי משפה אחת ומגדל אחד ואל אחד? – והאל הוא שמשבש תוכנית ציוויליזציונית ראויה למדי:

"וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ ה. וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם ו. וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת ז. הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם-אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ ח. וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר ט. עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ" (בראשית יא, ד-ט).

לפי רש"י, "שפה אחת," הייתה כמובן... "לשון הקודש." בעל "תורה תמימה" מסייג: "נראה שעד ההפלגה הייתה לכל גוי לשון, כדכתיב "לִלְשֹׁנֹתָם," ולשון הקודש משותפת לכולם, ובבניין הסכימו לדבר רק בה, ואז נשכחה מהם." שפת הקודש הייתה האנגלית של אותם ימים, אלא שהיא הייתה קדושה, עוסקת באל בורא עולם יש מאין, ועל רקע זה עוד יותר תמוהה פעולת התגמול של האל. מה כבר עוללו בני דור הפלגה כדי לגזור על עצמם עונש משמיים או בלשון הר"ן: "כי אלה האנשים מה עשו מה פשעם ומה חטאתם. אם רצו להיות כאיש אחד חברים, היה ראוי להיות להם בזה שכר טוב." מרוב מבוכה, כבולים על-ידי הצו הפרשני הנשגב והמתסכל להצדיק את האל בכל מהלכיו, לא היה פשע שהפרשנים הרבניים לא הטיחו בעובדים החרוצים לאחדות ולשלום העולם. הם מרדו באל, הם לקו בטיפשות, הם האמינו שהעולם קדמון או שהוא נברא יש מיש. הם ביכרו את החקירה על פני האמונה, הם לא סמכו על ההנהגה האלוהית, הם לקחו את גורלם בידיהם. הם היו יותר מדי פילוסופיים לטעמם של הפרשנים המסורתיים. הם התמלאו חשיבות עצמית ורצו להתפרסם על-ידי בניית... גורד שחקים. הם רצו להגיע לכוכבים ולשנות סדרי מזלות וגורלות. הם נטשו את דרכי החיים הטבעיים ופיתחו להם דרכי חיים חלופיות מלאכותיות: "כמו שבני קין הדיחו כל בני עולם קודם המבול לרדוף אחרי המלאכות המוֹתריות והתאוות המגונות והחמס והגזל ובעבורם בא המבול. ככה חם ובניו הסיתו לכל באי עולם בבניין העיר והמגדל ובעבורם נתחייבו בלבול לשון ופלגה והפצה על פני כל הארץ" (אברבנאל לבראשית עמ' קעו). מעטים בלבד הפליגו לחשוב שהם רצו לבנות מגדל כדי להתקרב לאל שהשגחתו ניכרת בעליונים יותר מאשר בתחתונים. כל הפרשנים מתעכבים על שפה אחת, מעטים על דברים אחדים. סיפור בבל הוא עוד סיפור של כיבוש העולם. לא הראשון ולא האחרון. מצרים, יוון העתיקה, רומי הנאורה. בעת החדשה חלום הבלהות הגרמני-נאצי והאימפריה הסובייטית. לא צריך הרבה. שפה "קדושה" אחת וכמה דברים בסיסיים. לישראל אין מקום במסעות חובקי עולם כאלה. לא כעם ולא כמדינה. כי הוא הטוען לבחירת ולבכורת האל...

*

אחרי חיקויו של פרנסואה רבלה, מחבר גרגנטואה וופנטגרואל, איני יכול להתייחס לשושלות התולדות ברצינות כלשהי...

תמונה: Cornelis Anthonisz 1547