פרשת עקב

בנאומו משה ממשיך לשחזר את קורותיו ואת קורות עמו החל מיציאת מצרים ועד לערב הכניסה לארץ. הוא לא נפרד מנימת התסכול והטינה המאפיינת את יחסו לישראל. כדי לחזור על עצמו בצורה כה אדוקה וכפייתית, הוא כנראה נצרב מכפיות הטובה עד עמקי נשמתו. איני יודע אם התופעה מאפיינת מנהיגים מעצבים גדולים בשיעור קומתו או שהיא ייחודית לו. איני יודע בעיקר עד כמה מזגו הסתור והסוער משפיע על תורתו ועל הערב רב שקיבל אותה. לזכותו ייאמר שהוא לא התפתה לראות את עצמו כאל וידע להקפיד על אותו מרחק ששמר עליו מפני האלהתו. גדולתו האמיתית היא בעמידה האיתנה בפני האל – פנים אל פנים...

תאור הארץ נוגה וניכר שהמחבר אוהב אותה: "כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה:  אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם-עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר ח. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ ט. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם-לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דברים ח, ז-ט). למרות שיר הלל זה, הארץ מועדת לערעורים – ויהיו מי שיראו בהם מקור להתעלות רוחנית מתמדת – משתי סיבות עיקריות: היא ארץ כבושה ותלויה בחסדי שמים – בגשם. ברצותו האל מנחיל אותה לעמו וברצותו הוא מנשל אותה ממנו. כיבוש הארץ עומד בעוכרי הכובש, היום כמו אז. אלא אם גם הכובש וגם הנכבש רואים באל את בעלה האמיתי של הארץ ומכירים בבחירתו; אלא אם הנכבש מושתק בצורה זו או אחרת. העממים נושלו מן הארץ בגלל התועבות שלהם, ישראל יחזיק בה כל עוד הוא שומר נאמנות לאל. והיה והוא יפר את הברית ויתנער מהחוקים והמשפטים, הארץ תקיא אותו: "וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת-יֹשְׁבֶיהָ" (ויקרא יח, כה).

ההקאה לובשת צורה ופושטת צורה. בפרשה הנוכחית, הארץ מתכחשת לתושביה הסוררים על-ידי מניעת גשמים מהם. בניגוד למצרים, המושקית על-ידי נהר, הארץ תלויה בממטרים ואלה תלויים בחסדו של האל הצמוד לאורחות החיים של התושבים: "כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ-לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם:  אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק יא. וְהָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ-אֶרֶץ הָרִים, וּבְקָעֹת; לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה-מָּיִם יב. אֶרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ:  תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ-מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, י-יב). במצרים זרימת המים הקבועה מקנה יציבות לפולחן, למשטר הפרעונים, למצבותיה ולאורחות חייה; בארץ כנען, השינויים התדירים בממטרים, אופיים הבלתי צפוי, התלות בהם, משליטים משטר של אי ודאות שנתלה בהשגחת האל – ארץ ישראל כופה את עצמה על תושביה כ"ארץ מושגחת." במשפט אחד – נחרץ וגורלי כאחד – שהות עם ישראל בארץ מותנית בעמידה האלוהית שלו על כל הכרוך בה. לפחות כך אני מפרש את הקריאה האגדית: "לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם-כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח, ג). היא מופיעה בפיו של אל בוגר יותר, יהיה אשר יהיה, שמתחיל לפרט את תארי הפעולה הנדרשים מעובדיו: "כִּי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם-הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים:  הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד יח. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה יט. וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר:  כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים י, יז-יט).

בנושאים אלה, אנחנו חלוקים זה על זה ומתרחקים יותר ויותר זה מזה. האל, יהיה אשר יהיה, מפלג יותר מאשר מאחד. זאת הדרמה של משה ושלנו. הוא חצוי ושסוע, הוא שורה עם האל ואינו יודע אם הוא שליחו. בענייני אלוהים, האמת אינה מונחת אצל אף אחד. דעת תורה אינה נחלת אדם. ידועה אמרת חז"ל: "א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה, אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג, יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים" (סנהדרין עד, א). איני יודע לתת סימנים ברורים בשלושת האיסורים. עבודת כוכבים היא עבודה מדעית מרתקת וסיפורי סבתא לא מעניינים פחות או יותר מסיפורי קבלה. שפיכות דמים אינה ברורה לי יותר ואיני יודע – אני מודה – מתי מדובר בהריגה לשם הגנה, הריגה במאבק שחרור וחיסול לשם... השכם להורגו. אפילו גילוי עריות אינו נהיר לנו כבעבר. אנחנו כה מבולבלים שאנחנו מדברים בנוסחאות נבובות והכי חמור הוא שאנחנו שבויים בהן.

בגלל שהוא מותנה ואנחנו לא תמיד עומדים בתנאים – וחוששני שלעולם לא נעמוד בהם כי איננו מכירים אותם – הקשר שלנו לארץ בעייתי ועלול להיפרם. לא בגלל שהאל נבגד – על ידי עובדיו לא פחות מאשר על-ידי עוכריו – ומעניש את עמו, אלא בגלל שהקשרים בין תושבי הארץ מתלהטים על אודות האל, שהם חלוקים באשר למהותו ולתנאיו. האל הוא הערובה לנחלת הארץ והוא הערובה להגלייתו מן הארץ. מדינת ישראל לא תתפרק בגלל הערבים – היא מחזיקה מעמד הודות להם – אלא בגלל המחלוקות בקרבה. איני יודע אם היא נצחית, כפי שמכריזים השכם וערב (במחוזותינו, ההכרזות הן בגדר של התכחשות למציאות), נראה לי שהיא ארעית – אולי סוגריים נוספים בהיסטוריה של עם ישראל – כנגזרת ממעמדו מול שמים וארץ. כבר בברית בין הבתרים האל רומז לאברהם שהישיבה בארץ לא תהיה רציפה, אלא יהיו בה הפסקות בשל הפרת הברית. אפשר למחות, להתרעם... להפסיק לקרוא. אבל זו האמת הנוראה והמופלאה כאחד. מתברר יותר ויותר שהגעגועים והכמיהה לארץ המובטחת חיוניים להישרדותו של עם ישראל יותר מאשר יישובה. אי אפשר לראות בתנ"ך את המסמך המכונן מבחינה פואטית, אונטולוגית, דתית, משפטית... פוליטית, את הווית ישראל ולברור ממנו את מה שהולם את... פסוקיהם של רבני הבית היהודי ואת התלהמויותיהם של פוליטיקאים מימין ומשמאל.

מרוב פרשנויות על סיבות הגלויות הטחנו באברהם פשעים רבים (הוא גייס תלמידי חכמים כדי לשחרר את לוט, הוא החזיר את שבויי סדום, הוא מסר את אשתו לפרעה...), בבני יעקב חטאים רבים (מכרו את יוסף, התבוללו במצרים, הפרו ברית המילה וברית בין הבתרים...), בבני ישראל פשעים פוליטיים-פולחניים רבים (עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים), ביהודים... שנאת חינם (עוד אחת הסיסמאות הסתומות הסותמות את הגולל על כל בירור ממצה של מעמדנו התיאולוגי-פוליטי). האמת היא שלא שנאת חינם היא שתוביל לפירוק ישראל אלא גסות הרוח המפעפעת מאחורי השחצנות והיוהרה. למרות האזהרה בפרשה הנוכחית: "פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ יג. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה יד. וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (...)  יז. וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה יח. וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ-כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל:  לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים ח, יב-יח). גסות רוח ניכרת בכל אורחות חיינו. בטבוריות (מטבור – אני מנדב מילה זו לאקדמיה ללשון העברית) הבלתי נסבלת שלפיה אנחנו במרכז העולם והעולם מסתובב סביבנו. בהתנשאות הניכרת בכל, בהתלהמות המאפיינת את החיים הציבוריים, בהתבהמות הפוקדת חלק מנציגי הציבור, באטימות המסתתרת מאחורי אותן סיסמאות נבובות. בהאדרת המוח היהודי שלפעמים נראה לי דקדנטי יותר ממבטיח. לא שנאת חינם הביאה לחורבן הבית אלא אותה גסות רוח שחז"ל כה מרבים לגנותה. לא מדובר בפשע ולא בחטא אלא בפגיעה אנושה ברוח: "רב חסדא אומר: כל אדם שיש בו גסות רוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולים לדור בעולם" (סוטה ה, א).